Skip to content

מותחן/ חוזה פגניני, לארס קפלר

אוקטובר 1, 2013

חוזה פגניני/מאת לארס קפלר (אלכסנדרה ואלכסנדר אמדורל)/משוודית: רות שפירא/ הוצאת מודן 2013, 507 עמודים

לפני כשישה שבועות הבאתי לכם כאן את בשורת "מקום יפה למות בו" של מאלה נאן, בטענה שהוא אחד מחמישה המותחנים הטובים שקראתי בשנתיים האחרונות (ונסקרו כאן). מאז עברו עלי כמה שבועות יבשים, שבהם התחלתי כמה, אבל לא הצלחתי לסיים שום מותחן ראוי לשמו. והנה,  ההמתנה משתלמת.

כי איש בשורות אני שוב. אני לא יודע איך זה מסתדר עם המתמטיקה, אבל שוב יש פה עניין עם אחד מחמישה המותחנים הטובים של השנתיים האחרונות. טוב יותר מזה של נאן. בטח הטוב ביותר מז'אנר מותחני המשטרה.

ועם המזל שלי, אחרי ההכפשות האחרונות שכיוונתי לעבר סקנדינביה, מדובר במותחן שבדי. אבל אל דאגה: הכי רחוק מהשיעמומונים של הנינג מנקל שאפשר לדמיין.

המחברים, כאמור, זוג נשוי, שבחרו בשם עט משותף. משמעות שמו של הספר:  על פי אגדה עירונית מתחום המוזיקה, חתם המלחין והכנר המחונן ניקולה פגניני (מאה 18-19) על חוזה עם השטן: רק כך ניתן להסביר את יכולתו הווירטואוזית לבצע על כינורו את היצירות המהירות והמסובכות  שכתב. השם הוא רב משמעות לספר, והמוזיקה ממלאת תפקיד חשוב בעלילה. אילו היה ניתן לי לבחור שם משנה לספר, הייתי קורא לו "המוזיקה של האימה".

יונה לינה הוא בלש ממוצא פיני ביחידה הארצית לחקירות פליליות. למרות חדות המחשבה וזריזות הידיים שלו, שניהם גובלים בגאונות, המחברים מצליחים להוציא אותו אנושי. אולי גם בזכות החולשה שלו – ( לא אלכוהוליזם, לשם שינוי) – המיגרנות.  ולצידו וסאגה באואר, חוקרת יפיפיה עם שיער בלונדיני מתנופף עד למותניה מהספ"ו,  שהיא המשטרה החשאית של שבדיה. בלונדינית, בלונדינית, אבל בכלל לא טיפשה, ויודעת ללחוץ על ההדק בזמן, לא נופלת מלינה. מה שמביא לשיתוף הפעולה הבינענפי ביניהם  הוא הקשר בין מקרה רצח מוזר, של ישבדית צעירה ממוצא היספני שנמצאה טבועה ביאכטה שעוגנת על פני המים, ולא מתחתיהם – ובין מקרה התאבדות של פקיד שבדי בכיר המפקח על יצוא הנשק.

כך זה מתחיל, ועד מהרה מתברר לשניים שיש להם עסק עם יריב מסוכן ביותר, שכיר חרב ברמה הגבוהה ביותר, מסוג אלה המכונים "פותרי בעיות" בעולם החשאי. המאבק בין הצמד המשטרתי ובין המחסל המסתורי עומד במרכז העלילה.

בזה לא מסתיים מצעד הדמויות המעולה של הספר הזה: כנר מחונן שנעשה פקיד בכיר ופותר את בעיות השינה שלו בשיטה בלתי פוליטי-קורקטית מאוד, תעשיין מושחת ואחותו המופרעת, והדובדבן שבקצפת – האיש הרע של העלילה, שולחו המסתורי של המחסל המקצועי, רע ככל שרע יכול להיות.

בדרך כלל, למרות חיבתי לספרי מתח,  אני לא משתגע על אלימות, ערימות של גוויות ותיאורים פלסטיים של קרבות אגרופים או אקדחים לא עושים לי את זה. מתיאורים של ניתוחי גוויות של פאתולוגים אני בכלל מתרחק. כל זה בעיני פורנו של האלימות. פעמים רבות אני מדלג על הקטעים האלה, שבדרך כלל גם אינם מוסיפים הרבה לעלילה ומהווים סוג של מס לחובבי ה"אקשן", שלא לומר סנאף. אולי זה נובע מכך שסופרים, גם סופרי מותחנים, הם אנשים רחוקים מאוד מאלימות פיסית לסוגיה, והדימיון שלהם מפיק בתחום הזה יותר גיבובי מילים מאשר גוף ידע שיש לו קשר למציאות כלשהי.

אבל עלי להודות שבמקרה של "חוזה פגניני" ניכר כישרון מיוחד במינו של הקפלרים ברקיחת קטעי פעולה ואלימות מסחררים, שלא רק שאינם מהווים  הפסקה מעצבנת במשחק המוחות, אלא חיוניים להתרחשות ומוסיפים למתח, ואפילו כמעט אמינים (שהרי מדובר במותחן, שזה סוג של ספר, נא לא לשכוח. מעשה אמנות ולא מעשה יום יום). הקפלרים מצליחים שלא לגלוש לפורנו וסנאף, אבל התיאורים שלהם גם לא צימחוניים. סוג של כתיבה וסוג של איזון שראויים להילמד בבתי ספר לכתיבת מותחנים.

השילוב הזה בין הפעולה ובין פתרון התעלומה, הדמויות המתחיות לנוכח עינינו הקוראות, הופכים את הספר הזה לחוויה יחודית אפילו בתחום  המותחנים, סוג של ספרים המתמחים בהותרת הקורא עצור-נשימה. מותחן אמיתי הוא "חוזה פגניני". מחכים בקוצר רוח לעמוד הבא. ומכיוון שיש 506 כאלה, החוויה נמשכת בדיוק כמה שצריך. מומלץ מאוד מאוד. אני רץ לחפש את השני מתוצרת הקפלרים שתורגם לעברית, "המהפנט". ובטח אפשר למצוא גם כמה באנגלית.

מודעות פרסומת

From → מותחנים

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: