Skip to content

מה משמח אותי בשמחת תורה

ספטמבר 25, 2013

רציתי להסביר מה זה "שמחת תורה" בשבילי, באיזו דרך פשוטה ומובנת לכל, בלי לגלוש למטיפנות השנואה עלי, בלי כל מיני דרש וסוד, ציטטין והתחכמויות ודברי רבנים וגדולים  – לגמרי פשט שבפשט.

והגעתי למסקנה שכל מה שעלי לעשות לצורך זה, הוא להבהיר מהו אותו ספר שיהודים חוגגים החל מהערב את יום הולדתו – התנ"ך.

ובכן, למיטב הבנתי, מדובר פשוט בספר הזיכרונות של עמנו

.לפני כמה אלפי שנים קרה הדבר, שאנשים מבני אחד השבטים שהסתובבו אז במזרח התיכון,  ושהאמינו באל מסויים, בלתי נראה וחסר דמות מוגדרת, החליטו שיש חשיבות עצומה לזיכרון הדברים הקורים והנחשבים ונעשים עימם, ושומה עליהם, מתוך דאגה לצאצאיהם ולדורות הבאים, להעביר לדורות הבאים אחריהם את זיכרון העבר.

החשיבות העצומה הזאת של הזיכרון בתודעת העם הזה, באה למשל לידי ביטוי בכך, שאחד משני מיני משפחת האדם נקרא, בשפה ששימשה את עמנו, בשם זכר.

ההבנה הזאת של החשיבות שיש בידיעת העבר, גררה  העברה מסודרת, מדור לדור, תחילה בע"פ ואחר כך בכתב, של תולדות השבט שהפך עם. תולדות יחסיהם של בני השבט-עם הזה עם אלוהיהם. כל השיג והשיח שהיו להם בינם ובין עצמם ובינם ובין שבטים ועמים אחרים.

כמו שאמרתי, פשט: ספר זיכרונות.

מה שהקל, פישט ודייק ללא ספק על ההעברה של גוף הידע הזה מדור לדור, היתה המצאת הכתב. ליתר דיוק: המצאת האלף-בית. כולה 22 אותיות (זה התחיל ב-30 אותיות בערך והלך והצטמצם). לא עוד כתב ציורים, כמו זה השומרי או המצרי, שכלל אלפי "אותיות", ושהצריך מומחים לדבר, בדרך כלל חצרנים שכירי המלך ועבדיו, או כוהנים, שהקדישו את חייהם ללימוד מפרך ומייגע של המלאכה.

כל בן איכרים וכל בן רועים או בן סוחרים  יכולים היו ללמוד את מלאכת הכתב בלי טירחה מרובה מדי, ולדעת קרוא וכתוב  (בדיוק כמו בימינו. רק מטומטמים חושבים שאנחנו חכמים יותר מאלה שקדמו לנו. במקרים רבים ההיפך הוא הנכון).

הידע "הדימוקרטי" הזה גרם לכך שגוף הידע הקולקטיבי הזה של עמנו – זיכרון העבר (עוד מילה חשובה לענייננו, לא פחות מן הזיכרון, ואין זה מקרה שעמנו נקרא במקור על שם שפתו – העברית), היה שונה תכלית שינוי מכל סוגי הכתיבה והידע המועבר של העמים השכנים. אצל המצרים, או האשורים והבבלים, וכן שכנינו הקרובים, שימשה הכתיבה ההיסטורית לתיאור גבורתם, נפלאותיהם ועלילותיהם של מלכים, נסיכים וכוהנים גדולים. ומכיוון שאלה היו גם משלמי שכרם של הסופרים העושים במלאכה, לא האמת היתה נר לרגליהם, אלא פיאור שמם של משלמי השכר.

בדיוק כמו שאפשר למצוא במשטרים טוטאליטריים או בעיתוני חצר עד עצם היום הזה. כלומר – האמת והזיכרון כלל לא עלו בקנה אחד. להיפך, בדרך כלל. רעמסס השני הגדול והעצום, למשל,  תמיד ניצח בכל מלחמותיו, לפי הכתוב. בשטח שררה מציאות אחרת והוא הפסיד לחיתים את כל חלקה הצפוני של האימפריה המצרית.  כשבא מלך חדש במקום המלכה הקודמת במצרים, הוא ניסה למחות כל זיכרון להצלחותיה, וכן הלאה. החרטומים קיבלו על זה שכר, ועשו מה שציוו עליהם.

זה לא היה אפשרי בעברית  הדימוקרטית. אני מכיר את התיאוריות האוויליות של הפרופסורים הפוסטים למיניהם, לרוב משת"פים של כל מיני שקרנים אנטישמים קנאים, כאילו התנ"ך הוא פיברוק מאוחר שבושל אחרי מעשה למטרות תעמולתיות בחצרות המלכים והכוהנים. ממציאי התיאוריות האלה מעידים רק על עצמם: זה הם שממציאים אלפי שנים אחרי מעשה כל מיני תיאוריות טיפשיות כי מישהו משלם להם על זה. מו"ל או ועדת פרסים או קרן או עמותה של בעלי עניין.

מי שהחליט להעביר לדורות הבאים את סיפור אברהם המזנה את אשתו בחצר מלך מצרים; את הנכלים של יעקב ואמו רבקה נגד עשיו והאב יצחק; את המעשה הרע שעשו בני יעקב לאחיהם יוסף; את חטאי משה במדבר; את מעשי שחיתותם של בני הכוהן הגדול עלי ושל בני הנביא הגדול שמואל; את הטוב ואת הרע בתולדות מלכותם של שאול, דוד ושלמה וכל צאצאיהם, כולל מעשי נבלה, בוגדנות וחנופה של כוהנים, ופאשלות  של נביאים גדולים – לא היו סופרי חצר מניפולטיביים של אף אחד. מי שכתב את הדברים האלה היו אנשים חכמים ואמיצים שלא כופפו ראש בפני מלכים ושועים, והיו סבורים שאין חשוב מאשר להעביר לדורות הבאים של צאצאיהם את האמת כהווייתה, בלי להצטעצע ובלי למרוח ולזייף.

וכאשר הם לא היו בטוחים באשר לאמת – לפעמים היו כמה גירסאות וכמה פרשנויות (מה שקורה, כידוע לכל מי שמצוי בכתיבת היסטוריה  עד עצם היום הזה)  – הם טרחו להעביר מדור לדור את הגירסאות השונות בלי להכריע ביניהן. וכך אנו מוצאים בספר הזיכרונות  כמה גירסאות לסיפור הכתרתם של שאול ודוד, ועוד מעשים ועלילות רבים בתנ"ך השנויים במחלוקת עובדתית. עדיף להתעלם במקרים האלה מן הניסיונות של עורכים מאוחרים לתפור את הגירסאות השונות למסכת אחת.

דווקא העובדה הזאת – שלא מדובר בגירסה אחת חלקה ומשוכתבת היטב, מדגישה את האמיתות והאותנטיות של הספר הזה, והיא גם גדולתו.  מן האמת המחוספסת לפעמים, שקצוותיה לא תמיד סדורים וסגורים, שהעבירו לנו אבותינו, אפשר ללמוד הרבה. מן השקר החלקלק והסגור שהעבירו לבניהם אחריהם מלכי מצרים או אשור ובבל, מואב וצור וצידון – אי אפשר ללמוד כמעט דבר, מלבד זה שהיה היה מלך, והוא שילם לאיזה כתבן, סופר חצר, שיקים לו יד לזכרו.

ומלבד סיפור המעשה של אבותינו, השבט והעם שהיינו בימים הקדומים ההם, הועברו אלינו כמובן באותה דרך גם דברי שירה גדולים, דברי הגות וחוכמה, חוקים שחוקקו הנביאים, ונבואות שחלקן הוגשם באופן מדהים ומושלם, וחלקן עדיין ממתינות לתורן.  וכך נעשה לנו עם שזיכרון העבר שלו אינו מורכב מאגדות לילדים על מלכים מושלמים וגיבורים מושלמים, אלא מדברי אמת על מה שהיה ומה שעוד עתיד לקרות. 

אתם בוודאי שמים לב שאיני מתייחס פה כמעט למקומו של אלוהים בסיפור הזה. זה לא משום שאני מזלזל, אלא משום שקטונתי. אלוהים נוכח פה בכל לאורך ולרוחב וגם באלכסון. אלוהים פועל בעולם הזה לפעמים ישירות ולפעמים באמצעות בני האדם. אך בהקשר של אלוהים וכתיבה כדאי לזכור מה שנמסר לנו: לוחות הברית שחרט למענינו האל בעצמו  בסיני ונתן למשה כדי להעביר לעם – שוברו.  העם לא נמצא ראוי להם. הלוחות שהועברו אלינו במצוות האל הם אלה שכתב משה, איש האלוהים, נביא גדול, אך ככל בשר ודם, גם חוטא. את התנ"ך כתבו אנשים מבני עמנו, בשר ודם. במופלא ממני איני עוסק פה. בטח לא ברשומה אינטרנטית.

ובכן, זהו מקור השמחה שלי ביום הזה. שהספר החשוב הזה, המועיל הזה, המעורר השראה, המלהיב והמדהים, ולפעמים המעציב והמדכדך, נמצא בידינו, מורשת אבותינו ואימותינו. ספר אמיתי. ספר לחיים. עניין נדיר למדי בעולם שלנו. חג שמח.

 

מודעות פרסומת

From → אמונות

One Comment
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    מאפיהו ,

    תודה, קראתי והצתמררתי מעוצמת האמת, בדברים שכתבת.

    רציתי רק להוסיף שיכולת הכתיבה היה יתרון אדיר, לא פחות

    מהיתרון יכולת הדיבור של האדם הקדמון ההומוסאפיינס ,

    שבאמצאותו גבר בסופו של דבר, על יתר מיני האדם שהיו

    קיימים בעולם .הדברים הנכוחים הלא יפים של אבותינו, המסופרים

    בתנ'ך, נכתבו גם כצורך ללמד ולהזכיר לבנינו, טוב ורע מהו .

    מוסר שנמסר למסורת הדורות, בלי כחל ושרק (הקוסמטיקה

    של ימינו).

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: