Skip to content

המלחמה בסוריה: האמריקאים לא שונאים מלחמות. הם רק שונאים להפסיד

ספטמבר 9, 2013

אז מה תגידו? איך יסתיים המערבון הפעם? האם נראה את הקאובוי התורן – הפעם הפרופ'-נשיא ברק אובמה – רוכב על סוסו לעבר השקיעה, בלי שהתרחשה כלל השליפה הגורלית במהלך הסרט?  כשאיש אינו מפריע עוד לנבלים של משפחת קלנטון-אסאד  להמשיך בשלהם בטומבסטון האומללה שלהם – מצבת-הקבר –  הסורית?

*****

לעם האמריקאי נמאס ממלחמות?

לא מדוייק.

לאמריקאים נמאס מתבוסות מביכות ומטופשות. עד היום אני זוכר את הצהלות והתרועות, מייד אין ד'ה יו-אס-איי,  כשנודע על חיסולו של אוסמה בן לאדן. את ההמונים שערכו מסיבת ענק ספונטנית מול הבית הלבן, ואחר כך חגגו בגדול באיצטדיונים.  במהלך נאום הניצחון של אובמה נרשם שיא של כל הזמנים: 4,000 ציוצי טוויטר של ברכה ושמחה – בכל שניה ושניה!

ככה לא מתנהג עם שנמאס לו ממלחמות.

בישראל לא היו מסיבות כאלה, שום דבר דומה לזה,  אחרי הניצחון של ששת הימים. אף אחד לא קפץ פה לבריכת המים בכיכר כשנודע על חיסולו של עימאד מורנייה.

אומבה בין שמיים וארץ לפי הטלוויזיה הסורית (מאתר ממר"י)

אומבה בין שמיים וארץ לפי הטלוויזיה הסורית (מאתר ממר"י)

לנצח האמריקאים אוהבים מאוד.  ווינרים מושבעים שכמותם. העם שהמציא את הניצחון כערך החשוב ביותר בחיים. ניצחון בבייסבול, בהוקי, בפוטבול, בוולסטריט, בהישרדות, בכוכב נולד, במלחמה. זה לא הבריטים שדוגלים בפייר פליי והניחו למי שטוב לנצח. זה לא הצרפתים שיגידו אחרי תבוסה "מרד-אלור" ויתלבשו בהמייה על השוקרוט הקרוב למקום מגוריהם. זה לא הישראלים שגם יטענו שבעצם היה פה ניצחון ובמקביל יקימו שלוש ועדות חקירה, צבאית, פוליטית ומנהלתית.

האמריקאים מאוד אוהבים לנצח, ובהתאמה  לא אוהבים להפסיד. במיוחד לא במלחמות אמיתיות. לא כשיש להם את הצבא הכי גדול, הכי מצוייד, הכי עשיר, הכי חזק שבעולם.

ומה הם מקבלים ממנו? תבוסה אחרי פיאסקו, ושוב תבוסה. ומי יכול להאשים אותם?

במקום ווינרים, יוצאים לוזרים. זה הורס אותם מבפנים. מחרבש להם את ההערכה העצמית. דיסוננס קוגנטיבי שאין שני שלו. כל שרינק מתחיל מברוקלין יסביר לכם כמה הרסנית היא התבוסה במלחמה בשביל מבנה האישיות של האמריקאי הממוצע. הם פשוט לא יודעים איך לאכול את זה.

*****

ויאטנאם: 1959-1975. 58,000 חיילים אמריקאים שהוחזרו הביתה בשקיות שחורות, ותבוסה מחפירה. ומה קורה תריסר שנים אחרי התבוסה? בא מיכאל גורבצ'וב, מפרק את החבילה הקומוניסטית, ומתברר שהשד האדום הנורא  לא היה אלא ערימת גרוטאות מרופטת.

מלחמת המפרץ הראשונה: אוגוסט 1990 עד סוף פברואר 1991. קואליציה של 34 מדינות ומיליון חיילים מביסה בקלות את הצבא העיראקי העלוב, המותש והמפורר.  למעלה מ-300 הרוגים אמריקאים, והסוף מה? הצבא העיראקי אמנם מסולק מכוויית, שכיבושה על ידי העיראקים היה עילת המלחמה. אבל סאדאם חוסיין נשאר על כסאו, ומודיע, איך לא, על נצחונו האדיר ב"אמא של המלחמות".

מלחמת אפגניסטן: החלה בדצמבר 2001 ועדיין נמשכת. 71 אלף חיילים אמריקאים, חוץ מאלה הכלולים בכוחות נאט"ו,  64 אלף חיילים. ועוד 55,000 חיילים בצבא האפגני האנטי-טאליבני. והתוצאה: קרוב ל-1,200 חיילים אמריקאים הרוגים, ועוד כ-300 אזרחים. מאות מיליארדי דולרים. ומה? שום כלום. כשהכל ייגמר, הטאליבן עדיין יהיה חזק בתמונה.

מלחמת עיראק: התחילה במרץ 2003. הסתיימה בדצמבר 2011. תשע שנים, 140 אלף חיילים אמריקאים. 4,800 הרוגים. יותר מטריליון דולר הוצאות. ההישג העיקרי: סדאם חוסיין נתפס והוצא להורג. התוצאה הממשית: עד היום הטרור האיסלאמי מחריד את עיראק ומטביע בדם את רחובות בגדד. הצפי הסביר ביותר הוא, שהמלחמה סללה את דרכו של משטר ההייאטוללות האיראני להשתלט על השכנה העיראקית המפוררת.

וזה בלי להרחיב בכמה התערבויות מביכות ומדממות כמו בביירות בתחילת האייטיז או בסומליה בניינטיז. ובלי להתעכב על המדיניות המביכה של אובמה כלפי מה שמכונה "האביב הערבי".

ובלי לדבר על חייהם של מיליוני הוייטנאמים ומאות אלפי הערבים והאפגנים שגבו המלחמות האלה.

ומה עומד מול כל אלה? התערבות אחת מוצלחת יחסית של חיל האוויר האמריקאי בתקופת ביל קלינטון ביוגוסלביה באמצע שנות התשעים, וכמובן הניצחון החשוב והמדהים ביותר של הצבא האמריקאי ב-50 השנים האחרונות:

הפלישה האמריקאית בניצוחו של גדול הנשיאים רונלד רייגן, הקאובוי האולטימטיבי,  לאי גרנדה ב-1983. מדינת איים זעירה באיים הקאריביים, עם שטח יבשתי של 330 קמ"ר ופחות מ-100 אלף תושבים,  קואליציה של מדינות היבשת האמריקאית, ובראשן ארה"ב שיגרה יותר מ-7,500 חיילים מובחרים, נגיד אוגדה,  כדי לנצח 1,500 גרנדים נואשים ועוד כמה מאות קובנים שחשו לעזרתם, נגיד חטיבה וחצי.

*****

נשיא ברק אובמה בגן הוורדים: בעקבות קמרון מהאי הקטן?

נשיא ברק אובמה בגן הוורדים: בעקבות קמרון מהאי הקטן?

ולאובמה אין למי לבוא בטענות, בכל מה שנוגע לרתיעה של עמו מפני תבוסות צבאיות מיותרות:  עוד לפני שנכנס לחדר הסגלגל בתקופת כהונתו הראשונה, עוד בימי מסע הבחירות שלו מול ג'ורג' ג'וניור בוש, הוא הבטיח, חזר והבטיח, שהוא הולך לעשות סוף לכל ההיסטוריה הקרבית המביכה הזאת. לשחרר את ארה"ב מהפסדים. אובמה יארגן לעמו כהונה של ניצחונות בלבד, ועדיף בלי מלחמות בכלל. החיים כסופרבול.

והשיטה? פשוט מאוד: בשלושים השנים האחרונות,  המזרח התיכון הוא האזור שבו סופגת המעצמה האדירה תבוסה אחרי תבוסה. פיאסקו רודף פיאסקו. אז איך מסיימים את הסידרה? יוצאים מהמזרח התיכון. איך יוצאים? ולמה? ממציאים שאין פה יותר אינטרס אמריקאי ופשוט מסתלקים. תשאלו את תומס ל. פרידמן הגדול, ההיסטוריון דה-לה-שמעטס של הניו-יורק טיימס.  האמריקאים אוכלים הכל.

ועכשיו, כאשר אובמה  מוצא מולו את ההתנגדות להתערבות הקצרה והתכליתית שהוא מתכנן בסוריה, הוא רשאי לטפוח על שכמו שלו: ההתנגדות הזאת מבטאת גם את יעילותו וקיסמו של מסע התעמולה שלו עצמו.

אובמה א' של סתיו 2008 עד אביב 2013, מכה בדעת הקהל  – ובבית הנבחרים – את אובמה ב' של קיץ 2013.

וכדי להשיג את המטרה,  יוצא עכשיו אובמה ב' לסידרה מזורזת של שישה ראיונות ונאום גדול אחד, בתקווה להפוך את התמונה על פיה.

לפני שהוא יוצא למלחמה בסוריה, הוא צריך לצאת למלחמה על דעת הקהל האמריקאית.

משימה אבודה?

קרוב לוודאי.

הדרך היחידה שלו לנצח, היא להשיל מעליו את גלימת הפרופסור, להשליך לשיחים את המגבעת האקדמית המגוחכת עם השוונץ, וללכלך את הידיים בפוליטיקה, במוסר, במציאות החיים. להתחנן, ללחוץ, להבטיח, להזהיר ולאיים. לחשוף קצת רגש, אולי אפילו הרבה, מתחת למעטה הקרחוני הרגיל שלו.

העובדה שפנה לעזרה אל ידידו הטוב משכבר הימים, רעו כאח לו,  בנימין נתניהו,  וגייס אפילו את אייפק, מראה שהפוליטיקאי שבו אולי מתעורר. יתכן שהוא מתחיל להבין שקצת הרחיק לכת בהפיכת עצמו ומדינתו לסמרטוט הרצפה המרופש של פוטין וחמינאי (האחרון מאיים עכשיו לחטוף לו את הילדות). שניסיונו לחקות את ראש הממשלה הבריטי קמרון, מן האי הקטן וחסר החשיבות, בהליכה אל נבחרי העם, עולה לו ביוקר רב.

אולי אובמה מתחיל להבין שהחיים הם לא מערבון שהוא כותב לו את התסריט, מביים אותו משחק בו תפקיד ראשי, כותב את הביקורות וסופר את הכסף בקופה. למה? כי הוא הנבחר.

אולי הוא מתחיל להבין שהחיים הם משהו אחר לגמרי. שיש עוד אנשים ועוד כוחות. שיש בעולם חלאות ממש גרועות, כמו למשל רופא העיניים מדמשק, שאם לא יעצרו אותו איכשהו, הוא ירצח עוד 120 אלף סורים בשנתיים הבאות, שזה ודאי כמו שוודאי שהסופרבול מתרחש בסופר סאנדיי. כי הרוסים והסינים מספקים וימשיכו לספק  לרופא העיניים נשק, תחמושת וגב פוליטי, והאיראנים והחיזבאללה משאילים לו את גדולי הרוצחים שיש להם בסטוק, ואין לסמוך על הליגה הערבית שתעצור אותם, עד כמה שזה מפתיע.

אם אובמה לא יבין את זה עד הסוף, ולא יצליח להסביר לאמריקאים שמה שקורה בדמשק ובחאלב יכול לקרות גם בבוסטון ובניו יורק (וכבר קרה), ואת פוטין, את חמינאי ואת השמאל המדומה זה רק ישמח – (הם יגידו שוב שמדובר בקונספירציה ציונית-קפיטליסטית-אימפריאליסטית) – אז ילך עליו וילך על אמריקה שלו. הרבה יותר מהר ממה שכולם חושבים.

ואם כל המהלך האחרון של אומבה  לא היה אלא העמדת פנים, כי הוא רק חיפש מוצא, איך לחזור בו מהקו האדום שהציב – אז כבר הלך עליו.

והכי טוב שאסאד, הוא שיסכים ללכת מרצונו, או שלא מרצונו, עכשיו ומיד, וייפסק הטבח הנורא בסוריה,  ולא יצא טיל טומהאוק אחד מהמשגרים. תמיד מותר לקוות שהדיפלומטיה תמלא את מקום המלחמה. גם במקרה הפרטי שלנו ושל הפלשתינים. אבל גם כדי שזה יקרה, בסוריה ואף  פה, אובמה חייב להפסיק להיות פרופסור ולהתחיל להיות פוליטיקאי.

מודעות פרסומת

From → פוליטיקה

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: