דילוג לתוכן

ספר/ "בעלת הבית" של נעה ידלין

אוגוסט 25, 2013

נעה ידלין/בעלת הבית/כנרת זמורה-ביתן דביר 2013/ 335 עמודים

משום מה היה נדמה לי שהמלצתי פה בזמנו על ספרה הקודם של נעה ידלין, "חיי מדף" במסגרת עיסוקי במותחנים, אך כשבדקתי התברר לי לבושתי שזיכרוני בגד בי. אמנם הזכרתי בזמנו את הסופרת ואת הספר האמור הגדרתי כ"מצויין", אבל רק בסוגריים אפרופו עניין אחר לגמרי. על כל פנים, בזכות אותו "חיי מדף" – אכן ספר מעולה – התפתיתי לקרוא את הספר החדש של ידלין "בעלת הבית", על אף שכלל אינו מותחן ואפילו לא מזכיר מותחן (בעוד שב"חיי מדף" היו אלמנטים  של מתח ומסתורין), וגם לחרוג למענו מן השורה בתת-המדור הזה ולדווח לכם על הספר ואף להמליץ עליו בחום.

ידלין, כמו אינה יודעת מה טוב בשבילה (בהתחשב באופיה, במניעיה ובהעדפותיה של הנומנקלטורה הספרותית-ביקורתית המקומית. לא אתפלא אם הספר לא יזכה להתפעלות רבה. ויש לזכור שידלין, על פי הביוגרפיה שלה, מכירה היטב את הביצה ולהעריך את האומץ שלה),  מעיזה לעסוק פה, ובידה מלמד הבקר,  בכמה מהפרות הכי קדושות של האליטות הישראליות: הסנובה האשכנזית הירושלמית של רחביה-טלביה-בית הכרם, השמאל הישראלי הממוסד היושב לפתח הקרנות הזרות ומתפרנס מהן, והיחסים הפרברטיים בין האקדמיה, התקשורת, הפוליטיקה וההון. ויש לשער שגם הפמיניסטיות לא רוות נחת.

ולסיפור:

בעלת הבית, הפרופסורית שלא מן המניין אלישבע פוגל-אלטרץ רובצת כאפנדית מגודלת גוף וסמכותית בצומת המחברת את שלל האליטות האמורות, כסמנכ"לית של מכון למען השלום על שם הנדבן הירש שעשה את הונו מסיגריות, וכן על שם הפוליטיקאי לנדוי (המכון של פוגל ומגוון פעולותיו מזכיר למדי את המכון הנקרא על שמו של נשיאנו שמעון פרס), שיש תחושה כללית שפועלו למען השלום (שאיפה הוא) לא זכה להוקרה מספקת, והמכון של פוגל מספק לו תגמול חלקי.

אלישבע  נשואה לסטטיסטיקאי בן-עמי שעשה הון מהוצאה לאור של חוברות מיותרות המשרתות איזו פרקטיקת-בחינות מיותרת למבקשי השכלה גבוהה. היא מבוססת יפה בארמון ירושלמי קטן ברחוב אלחריזי המיוחס ודואגת כתרנגולת מטילה לשלושת אפרוחיה: הבת הבכורה היא יזמית נדל"ן מצליחה שנשואה לבטלן כרוני, הצעיר שהוא פסיכיאטר מפלס את דרכו לתקשורת ההמונים הטלוויזיונית, והבן האמצעי, אסא, שמנקודת ראותו מובא סיפור המעשה.

אסא, בעל דוקטורט אנטי-ניו-אייג'י שנופל בין הכסאות של הדיסציפלינות המדעיות, גרוש מסיבה לא ברורה מפרקליטה, ואב לילדה מחוננת, שגם היא, כמו דודה הפסיכיאטר, פוסעת פסיעות ראשונות בנתיב הטלוויזיוני. אסא מתפרנס מחלטורה כלשהי שהוא מבצע למען משרד החינוך, חותר מזה שנים ארוכות למשרה באוניברסיטה, מנסה להתגבר על השיעמום של חייו בעזרת  סטוצים מזדמנים ועדיין כרוך למדי בסינורה של אמו הגדולה בכל המובנים.

והנה, לפתע, כרעם ביום בהיר, מתחילה התמונה המשפחתית הבהירה אף היא למדי, להתפורר ולהתנפץ, להתכער ולהתפוצץ. תקראו לזה סיכה בבלון, תקראו לזה חשדות מוזרים שעולים וצצים – וכאן אני נוטש את סיפור העלילה. ספוילרים, לא אצלי.

הסיפור כתוב בסגנון הדיבור העקיף שלא הייתי חולם להתחבר אליו (הסגנון הזה גירש אותי בזמנו תוך 20 עמודים בערך מ"זכרון דברים", הרומן המיתולוגי של שבתאי  שידלין אינה מסתירה את זיקתה אליו) אבל ההומור, כישרון הסיפור והתיאור, השפה המחוברת יפה ללשון היומיום והעלילה הרקומה היטב השאירו אותי עם ידלין, המסתלבטת על עולמה של בעלת הבית אלישבע אלטרץ-פוגל,  על שלל דמויותיו. וכך נמצאתי בולע את הספר בהעלם אחד, בשבת אחת חמימה. נסו והיווכחו. ידלין היא כישרון גדול. ואחרי שתסיימו את"בעלת הבית", עשו טובה לעצמכם וחיזרו גם אל "חיי מדף" הקודם.

From → מותחנים

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: