Skip to content

מצרים: האחים המוסלמים הגיעו לשלב הסנאף

אוגוסט 20, 2013

ברוב יאושם הגיעו לבסוף גם האחים המוסלמים של מצרים אל שלב הסנאף של המהפכה הדימוקרטית הכושלת שלהם. שלב המוכר לנו יפה משלטון החמאס הכושל בעזה, כמו גם מהעצות של אוכלי נבלות ישראלים לפלשתינים: מותו לכם בהמוניכם פלשתינים קטנים, בשורה ארוכה ארוכה, ובמותכם תצוו לפלשתין היקרה את ניצחון  הקידמה  על הציונים.

זה השלב שבו נשלחים המאמינים, בעזה או בקאהיר,  אל מותם מול תקתוק המצלמות, על מנת להגיע לגן העדן, שבו מתגלגלות גוויותיהם כתמונה ושמותיהם ככיתוב לאותה תמונה, על מסכי הצופים במערב ובעמודים הראשונים של העיתונים.

DSCF6110

האחים המוסלמים מפגינים במצרים: המוות למען אללה

הכמויות של ההרוגים אמורות לעורר זעזוע בדעת הקהל. הזעזוע בדעת הקהל אמור להתבטא בהנעת הפוליטיקאים במערב לפעולה. הפעולה שמצופה מהפוליטיקאים המזועזעים בתורם, היא:  להחרים את ישראל או  להגדיר את שחרור המצרים מכבלי האיסלם הקנאי כהפיכה צבאית ולמנוע ממנה סיוע.

זעזוע גורר זעזוע גורר זעזוע.

הכל לפי משנתו של מייסד האחים המוסלמים, חסן אל בנע, כמופיע גם באמנת החמאס, בדבר יעדיה של התנועה בעזה או בקאהיר:

"אללה הוא מטרתה, הנביא מופתה, הקוראן חוקתה; הג'יהאד הוא דרכה  והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה."

המוות הנעלה למען אללה ומוחמד מורסי. והנה, הסנאף מצליח. היום נודע שבשקט בשקט, עדיין בלי להגדיר את מה שקרה במצרים כהפיכה, החליט הממשל האמריקאי למנוע סיוע בנשק מהצבא המצרי. וכל זה מגיע לידיעתנו לא מהבית הלבן עצמו אלא מאיזה סנאטור. הנשיא מהמושב האחורי. והאיחוד האירופי הצבוע הידוע, כבר הביע את מורת רוחו מידו הקשה של הצבא המצרי מול האחים המוסלמים.

ובכן, הרשו לי קצת הרהורי כפירה בקשר לנקודת המוצא של הטקטיקה הנאלחת הזאת.

הזעזוע.

מזדעזעים? דעת הקהל מזדעזעת?  הפוליטיקאים מזדעזעים? מי בדיוק מזדעזע, ולמה?

מזה שנים רבות מבוססים כמה מהפופולריים ביותר שבמשחקי המחשב והרשת על רצח חסר הבחנה של אנשים. תוך שימוש במכונית דורסנית או בכלי נשק יורקי אש או קרני לייזר, אמורים השחקנים לחסל כמה שיותר אנשים – ולא, לא מדובר רק ב"רעים", מדובר בכל מי שנראה על המסך – כדי לזכות בנקודות. דור שלם או שניים של רוצחי המונים כבר עימנו פה. האלה יזדעזעו?

רפרפו פעם סתם באקראי, או עדיף בזה אחרי זה,  על פני מאות ערוצי הטלוויזיה המרצדים על המסך הקטן בביתכם. נא למנות הרוגים. בטלנובלות, בסרטי אסונות, במותחנים, בסרטי אסונות, בסרטים דוקומנטרים, בתאונות קשות, בטח ביומנים ובמהדורות החדשות. מהדורה לא שווה בלי אלף גוויות – לפחות.

נא לעבור על רשימת סרטי הקולנוע. כמה מתוכם סרטי אסונות, רצח המונים, זומבים וערפדים וכן הלאה? המוות האלים, האכזרי, הוא חלק עיקרי של תרבות  הצריכה ההמונית  מזה עשרות שנים. הסקס הוא פורנו או טאבו דתי. הסמים אסורים על פי חוק. אבל המוות? אכול ושתה ככל יכולתך. לגיטימי ופופולרי לא פחות ואולי הרבה יותר מקוקה-קולה או ממקדולנד.

אז מי פה מזועזע בדיוק  מעוד כמה מאות הרוגים במצרים? יד על הלב: מה מזעזע ומצער יותר: מוות של דמות אהובה בטלנובלה, או איזה מפגין אלמוני ברחוב בקאהיר?

אז על מי  אתם באים לעבוד? או, כמו שאומרים אחינו הערבים: חאליק דאווין. מזועזעים, אלק.

לא. אני לא קונה את זה. הדיעה שלי הפוכה. לא מזועזעים מגודל הזוועה, אלא מרוגשים מהסנאף. מצפים לו על המסכים כדי לעסוק באוננות הרגשית הוורבאלית או המנטאלית: "אוי, כמה שזה נורא!" "תראו את הערבים (או הישראלים, או הרוסים, או האמריקאים) האכזריים האלה!" או "תראו את הערבים המסכנים האלה!" ובהתאם לדעות הפוליטיות: "תראו את הצבא עם האצבע הקלה על ההדק!" שום זעזוע. רק המתנה  מתורגלת לסנאף למען ההנאה המזומנת. המתנה ללא שום כסיסת צפורניים עצבנית. לכל ידוע שהסנאף בוא-יבוא.

ספקיו אינם נחים לעולם.

ומי שמספק את הזבל המוסרי הנורא הזה להמונים,  הן האליטות של התרבות והתקשורת.  בראשם כמובן אנשי השמאל, איך לא. בעלי הברית הטבעיים האלה של האיסלם הקנאי מזמינים במאמריהם את הגוויות מן הספקים הפוליטיים והדתיים ומסיתים אותם לשלוח ילדים מצויידים באבנים אל מול קני הרובים (עמירה הס כבר אמרנו? גדעון לוי המצפה להתקוממות "לא אלימה" בכל ראשון  וחמישי? ואתמול גם יצחק לאור המתאר לנו גראפית את "הגוויות המצחינות" במצרים – לאור הוא סופר ומשורר – בשירות "הנשיא הדתי הנבחר").

הסנאף זה כיף חיים.

הסנאף מביא רייטינג.

הרייטינג מביא כסף.

בכסף משלמים משכורות לעיתונאים יפי נפש ומחרחרי מלחמה.

בכסף מממנים עמותות.

העמותות מעסיקות שמאלנים שקוראים לאיסלמיסטים למות למען הרעיון ונגד האימפריאליזם -אך תמיד בשרות הסנאף.

וחוזר חלילה.

נשיא אובמה במגרש הגולף: בין החור ה-12 ל-13

נשיא אובמה במגרש הגולף: בין החור ה-12 ל-13

ומי שממלאים את תפקידם בשלב הבא של שרשרת הזעזוע הצבוע הם כמובן הפוליטיקאים. קחו למשל את הנשיא האמריקאי ברק אובמה, שמצא לו זמן להזדעזע בין החור ה-12 והחור ה-13 במגרש הגולף המדושא.  הנה החדשות: כמה מאות של איסלמיסטים טבוחים שבמצוות מנהיגיהם  הציניים הפכו את גופם אובייקט של סנאף, והתגובה של אובמה, האיש והמחבט, שלא ממש יודע מה הוא רוצה ומה הוא עושה, מגדיר לא מגדיר מה שקרה כהפיכה, מונע-לא-מונע סיוע כלכלי.

ממה הוא מזדעזע?

איך הוא בכלל יכול להזדעזע?

הרי רק בסוף השבוע הזה קראתי את הנתונים: בארבע ומשהו שנות כהונתו, מינואר 2009 ועד לאפריל 2013,  אישר אובמה זה עצמו 379 תקיפות מהאוויר על ידי מטוסים ללא טייס (בינתיים כבר הגענו ליותר מ-400) ובהם נהרגו 2,895 אנשים (עכשיו כבר יותר מ-3,000). זה רק בתקיפות מהאוויר במטוסים ללא טייס, בערך מול אותם הטיפוסים שנגדם נלחם עכשיו הצבא המצרי בקאהיר או בסיני. ורמת הדיוק של הפגיעות האלה מהאוויר  במטרות ידועה. הכירורגיה האמריקאית לא משהו. הרבה יותר אזרחים חפים מפשע מאשר טרוריסטים. וזה רק ממטוסים ללא טייס, בחתימת ידו של האיש מהבית הלבן. ועוד לפני שהזכרתי שבמהלך כהונתו של אובמה השיגה תעשיית הנשק האמריקאית את השיא של כל הזמנים ביצוא נשק לעולם הרחב – ובראש, כמובן, למדינות המזרח התיכון.

אז הוא מזדעזע? בין חור לחור במגרש הגולף?

יאללה יאללה.

ועל האירופאים הצבועים אני לא מדבר מילה שמא יעלה הקבס.

מודעות פרסומת

From → פוליטיקה

One Comment
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    מאפיהו,

    מאמר מושלם וקולע בכל הנקודות הנכונות .אני מזפזף מדי
    פעם בתוכניות אמריקאיות בטלביזיה. אם הן משקפות, במה
    האזרחים האמריקאים, עסוקים בחיי היום יום שלהם.הדבר
    הראשון הבולט, הוא גודל התחת שלהם . הם כבר שבעים
    בלהנהיג את העולם החופשי ולהרג בשבילו .צריך לקחת את
    זה בחשבון .כניראה, מה שהיה כבר לא יהיה. ולפערי הווקום
    הזה נשאבים שוב הרוסים והאיסלמיסטים ,גלגל חוזר .עד
    שהם יתאשתו, בעיקבות מכה הגונה, שיחתפו על התחת.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: