Skip to content

שלוש סיבות לתקווה: נתניהו, אבו מאזן, אובמה

יולי 30, 2013

לא פעם ולא פעמיים כבר יצא לי להזכיר את הרשומה שבה נחנך הבלוג הזה ב-30 במאי 2011, ואשר נשאה את הכותרת "שלוש סיבות טובות לייאוש: נתניהו, אבו מאזן ואובמה".

בכל הפעמים הקודמות שבהן הזכרתי את הרשומה דנן, לא היתה שום סיבה לאופטימיות. הכותרת עמדה בעינה.

והנה, סוף סוף, ניתנה לי ההזדמנות להזכיר את אותה רשומה בנסיבות משמחות הרבה יותר.

כי פתיחת השיחות הישראליות-פלשתיניות היום בוושינגטון מסמנת שינוי שקשה להגזים בחשיבותו.

שינוי של 180 מעלות.

השלושה שהיו סיבות ליאוש, הופכים להיות סיבות לתיקווה.

*****

פתחתי את אותה רשומה  במאי 2011  בתיאור הנסיבות המיוחדות שאיפשרו את חתימת הסכם השלום הישראלי-מצרי, ואחר כך השלום הישראלי ירדני:

DSCF5959

הצדדים יושבים לשולחן המשא ומתן: סיבות לתקווה

בראש שתי המדינות משני הצדדים, עמדו בשני המקרים מנהיגים  מיוחדים במינם במובן הזה, שראו את טובת עמיהם מעבר לכל שיקול אחר, כפי שצריך להיות.

כך היה במקרה של מנחם בגין ואנואר אל סאדאת, וכך היה במקרה של יצחק רבין ושל המלך הירדני חוסיין. ואילו בראשה של המעצמה האמריקאית עמד בשני המקרים נשיא מן המפלגה הדימוקרטית, הנתונה טיפה פחות מאחותה הריפובליקאית למניפולציות של אילי הנפט והנשק. היו אלה נשיאים  מסורים בלב ובנפש להשגת שלום –  ג'ימי קרטר וביל קלינטון.

ואחר כך  הסברתי את הסיבות ליאוש : ההבדל הגדול בין נתניהו ובין בגין (או רבין), כמוהו כהבדל העצום בין אבו מאזן ובין מנהיג מצרי כאנוואר אל סאדאת או גם המלך חוסיין.

ואילו הנשיא אובמה נראה לי כמי שאינו מוצא את ידיו ואת רגליו במבוך המזרח התיכוני, בטח אחרי שראינו את ביצועיו עם התעוררותו של (מה שנראה אז כ-) "האביב הערבי".

****

ובכן, נראה ששר ההיסטוריה עבד שעות נוספות, כי כעבור שנתיים וקצת,  משהו בכל זאת זז.

נתניהו אמנם נשא כבר  ביוני 2009 את "נאום בר-אילן", הלוא הוא נאום שתי המדינות. אך לא מעט צעדים פוליטיים והתבטאויות שבאו לאחר מכן, העלו את החשש,  שלמעשה הוא מערים קשיים על דרכו של משא ומתן ישראלי-פלשתיני בכל מיני צמתים. ולמעשה הוא ממשיך במדיניותו רבת השנים – משיכת זמן. מורשת יצחק שמיר המנוח. גישה שבמרכזה ההנחה ש"הזמן פועל לטובתנו". כביכול הגיע שליח מן העתיד אל ראש ממשלתנו, ורמז לו שאין מה למהר.

וזה שבינתיים העם סובל?

מה לעשות.

כשחוטבים עצים ניתזים שבבים.

וחוץ מזה, נתניהו גם הוא סובל, אפילו מעצם המחשבה על סבלו של העם.

ואבו מאזן בדיוק כמוהו. גם הוא נראה כקשור באופן מיסטי אל נבכי העתיד, וברור לו שהזמן פועל לטובתו ולטובת הפלשתינים ולכן אין מה למהר למו"מ. אפשר להמשיך כסידרה את מערכת ההסתה האנטי-ישראלית ברשות על מוסדותיה השונים, ובמקביל לעלות על הנתיב של הצעדים החד-צדדיים, שעיקרם משא בלי מתן: הישגים פוליטיים לפלשתינים בלי לתת תמורה כלשהי לישראל.

העיקר שלא יהיה טרור.

טרור מכניס את הישראלים לקריז מוזר. כל כך הרבה שנים באזור, וטרם התרגלו. הם עדיין מפתחים תגובות מוגזמות כלפי הפרקטיקה הפוליטית הזאת.

ואם עמו הפלשתיני סובל בינתיים? גם אם אין טרור?

ראו עמדת נתניהו.

גם אבו מאזן סובל את סבל עמו.

ואילו הנשיא האמריקאי ברק אובמה – אחרי שנעקץ  כהלכה בניסיונו הראשון לשלוח יד לתוך הכוורת המזרח תיכונית ההומה ומזמזמת, הוא הקפיד לשמור מרחק.

*****

את האות לשינוי נתן דווקא הנשיא אובמה, שבצעד חריג, בניגוד לכל מה שסיפרו בשמו כל מיני פרשנים ועיתונאים שידעו לדווח כי אין לו עניין רב במתרחש במזרח התיכון, הוא הגיע לאזור בפתח כהונתו השניה והתניע את התהליך, שאותו המשיך שר החוץ שלו, ג'ון קרי.

שר חוץ קרי: 180 מעלות

שר חוץ קרי: 180 מעלות

נתניהו יצא מגדרו כדי להגיע לפתיחת המו"מ ואבו-מאזן הצטרף לתהליך למרות התנגדות רבה מבית.

והחלו השיחות בוושינגטון.

היאוש מתחלף בתקווה.

*****

אני מציע לקוראי לא לשעות אל חבורת הפרשנים, חלקם פוליטיקאים, חלקם פרופסורים וחלקם עיתונאים, היודעים לספר לנו כבר עכשיו ש"שום דבר לא יצא מזה".

הם מתחזים כשקולים, כריאליסטים אך כמעט כולם  (כמעט, כי יש גם פסימיסטים בונה-פידה)   נביאי-שקר עם קבלות מקבוצת ה-WISHFUL THINKERS.

בעלי אינטרס מושקע בהמשך הסכסוך.

אלה מהימין הקיצוני מבססים את ביטחונם בכישלון המו"מ על סרבנותו המוכחת והמתמשכת של הצד הפלשתיני.

נתניהו, מבחינתם, נכנע, התקפל, מכר את עקרונותיו ולכן חייבים לסמוך על אבו-מאזן.

או שלחילופין נתניהו מבלף, ורק מבצע מהלך טקטי בלי שום כוונה אמיתית ללכת לפתרון שתי המדינות.

ואלה מהשמאל המדומה טוענים שנתניהו והצד הישראלי מרמים כמו תמיד. הם רוצים להמשיך את הכיבוש, וכל כוונתם להימלט מפני האשמת ישראל כסרבנית-שלום. אך העמדה הזאת תוביל לפיצוץ השיחות, ומכאן שהכל ישוב אל מקומו. הסכסוך יימשך ואין מה לדאוג.

נביאי השקר של הימין הם אלה שהודיעו לנו שאין מצב שיצא משהו מהשלום עם מצרים. שאהוד ברק לא יצליח להוציא את צה"ל מלבנון. שאריאל שרון לא יבצע את ההתנתקות, כי "עוצו עצה ותופר".

נביאי השקר של השמאל מודיעים לנו בכל שנה בסתיו על קטסטרופה פוליטית אדירה שתחול על ישראל בגלל הבעייה הפלשתינית, על פשיטת רגל, על סוף המדינה, על זה שהנה, סוף-סוף ארה"ב נוטשת אותנו ועוד חזיונות מבעיתים.

כאמור, כולה  מדובר ב ב-WISHFUL THINKERS. מי שנדמה להם כי המציאות עתידה להתעצב בדמות שאיפותיהם הגלויות מימין (מלכות ישראל הגדולה) או הסמויות משמאל (חורבנה של ישראל כמדינת היהודים).

*****

אני מציע לקוראי לנקוט כלפי המו"מ הזה בעמדה היחידה המעשית, הרצינית, וחסרת הסיכונים, שאני ממליץ עליה בכל מה שנוגע לעתיד: הסיכוי שיצא משהו מהשיחות שקול בדיוק לסיכוי שלא יצא מהן כלום.

פיפטי-פיפטי.

אולי לא עמדה מקורית במיוחד, אבל עמדה אחראית מאוד, שעדיין תאפשר שמחה גדולה אם יצא משהו מהשיחות, ותמנע תחושה של "סוף העולם" אם יסתיימו בכישלון.

העמדה הזאת נראית לי רצינית, כי גם מאזן הכוחות האינטרסים בכל מה שנוגע לסיכויי השלום והמלחמה הוא שקול למדי.

מצד אחד ניצב האינטרס הבסיסי של שני העמים ידועי המלחמות והסבל.  שלום ביניהם יביא לשינוי עצום לטובה באורחות החיים שלנו.

ומהצד השני, המכשולים ידועים היטב. חלקם קשורים בהיסטוריה ובביוגרפיה ובאופי המנהיגות הנוכחית  של היהודים והפלשתינים החיים פה.

האחרים הם המוקשים שמניחים על דרך השלום האינטרסנטים הזרים למיניהם. האיראנים והטורקים, המבקשים לכונן אימפריה אזורית. המעצמות של מערב אירופה. רוסיה וסין מהמזרח –  וגם כוחות כלכליים וממשליים רבי עוצמה בארצות הברית.

לרבים מאלה יש נציגויות מקומיות וסוכנים מקומיים, הן בצד הפלשתיני והן בצד הישראלי. מחברים בממשלה ועד לפעילים בעמותות. עיתונים ובלוגים. כל אלה מקדמים מדיניות בלתי נלאית של חרחור ריב ומלחמה בשיטת ה"הפרד ומשול" הידועה.

*****

המכשול העיקרי מצד ההנהגות הפוליטיות המקומיות, נובע מתפיסות דתיות.

בהנהגה הפלשתינית, לא רק של החמאס אלא גם של הפתח ואש"ף, ולא רק בתקופת יאסר ערפאת אלא גם עכשיו, מקובלת  הגישה שכל מו"מ או הסכם שייחתם עם ישראל אינו אלה מעשה נכלים ברוח "הסכם ח'דייבה". מין "הודנה" נכלולית. הסדר שביתת נשק זמני, שחותמים עליו מסיבות פרקטיות בגלל נחיתות זמנית, אך חובה על המאמינים להפירו מיד לכשתזדמן שעת הכושר הראשונה, כדי לשחרר את האדמה הערבית הקדושה מעול צאצאיהם של הכופרים הציונים, בני חזירים וקופים.

הסכם ישראלי-פלשתיני, על פי התפיסה הזאת, הוא רק שלב בדרך לסילוקה של מדינת הצלבנים היהודית מן האזור.

בחלקים חשובים של ההנהגה הפוליטית הישראלית ישראלית שולטת התפיסה הדתית המקבילה לזו הערבית, על קדושת הארץ הקודמת לערך חיי האדם. תפיסה האומרת שיש איסור דתי חמור על מסירת שטחי מולדת ששוחררו בתמורה להישגים מדיניים. תפיסה המזלזלת זלזול עמוק וגזעני בבני העם השכן החיים באותם שטחי מולדת, שהם בבחינת "רסיס בישבן", וכמובן "עמלקים" שדמם מותר.  

*****

את בעלי התפיסות האלה בשני העמים מנצלים יפה מחרחרי המלחמה מן הימין ומן השמאל כאחד, הזרים והמקומיים.

אנו רואים ושומעים אותם בכל יום ויום ובכל מקום. רק אתמול ערכה "החזית העממית"הפגנה ברמאללה. זהו ארגון שמאלי מרקסיסטי-לניניסטי מיסודו של הד"ר ג'ורג' חבש הנוצרי. זה לא הפריע להם לזעוק ולהודיע כי

"הסכסוך עם הכיבוש הציוני ייפתר רק באמצעות רובים ומאבק מזויין. אדמת פלשתין הקדושה אינה מטבע עובר לסוחר."

אדמת פלשתין הקדושה.

מרקס ולנין, כולל המקף המחבר, מתהפכים בקיבריהם.

וברוח זו  נרשמה היום עוד נפילה בדרום הארץ, מתוצרת עזה. שם שב ומחפש החמאס את הפטרודולרים של איראן, אחרי נפילת האחים המוסלמים במצרים.

ואילו עיתון "הארץ", במאמר המערכת שלו אתמול, ממשיך לפמפם את מדיניות החרם בשירות ה-BDS, החותרת תחת המו"מ.

מצד אחד טוען אמנם העיתון הזה שצעדי החרם האחרונים של האיחוד האירופאי נגד ההתנחלויות  נועדו לקדם את המשא והמתן הזה ואף נחלו הצלחה (עובדה שהמו"מ התחיל!). אך המרצע יוצא מן השק, כאשר מי שחיבר את מאמר המערכת , תחת הכותרת "תגובה ילדותית", מזהיר מפני צעדי התגובה של שר הביטחון יעלון מול האירופאים:

"ספק גדול אם האיחוד האירופי יירתע מצעדי התגובה (של שר הביטחון יעלון); להיפך, הם עלולים לדרבנו לנקוט סנקציות חריפות אף יותר. בזמן תחילתו המהוססת והשברירית של עוד ניסיון לפתיחת פרק חדש ביחסים עם הפלסטינים, מוטב לה לממשלה למהר לבטל את הנחיותיו המזיקות של שר הביטחון."

כלומר: "הארץ" מזהיר את הממשלה מפני האפשרות שהאיחוד האירופאי יחריף את צעדי החרם שלו. עניין מאוד לא רצוי, לדעת "הארץ",  "בזמן תחילתו המהוססת והשברירית של עוד ניסיון לפתיחת פרק חדש". 

כלומר: "הארץ" מודע לפוטנציאל ההרס של צעדי החרם האירופאיים על המו"מ.

ואם הוא מוכן להניח שהאיחוד האירופאי לא יהסס לטרפד את המו"מ בעתיד – מדוע הוא מניח שצעדי החרם האחרונים לא ננקטו גם הם מאותה סיבה?

פשוט מאוד: משום שגם "הארץ" נמנה על מחרחרי המלחמה. לא נעים לו להתמנייק על בעלי בריתו, שלא לומר שולחיו, האירופאים.

האמת נפלטת לו רק בטעות.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. עידו לם permalink

    אני קונה את הגישה שלך ב 2 ידיים, היא לא רק מציאותית להפליא אלא גם מתכון בטוח לאי אכזבה. צריך לזכור שאוייבי השלום הם מרובים: הימין הקיצוני, השמאל המדומה הרדיקלי, החמאס, וכמובן הבהמות האירופיות שמונעים מאנטישמיות במיוחד ממדעי הדשא באוניברסיטאות האירופיות, ואף על פי כן נוע תנוע כי אין ברירה ואם לא עכשיו אז אימתי, אז העיקר שהתחילה ההידברות, ואתה תמשיך עם הבלוג החשוב שלך לחשוף את אוייבי השלום מכול הכיוונים כי חשוב לדעת בבחינת הכר את האוייב.

    אהבתי

Trackbacks & Pingbacks

  1. יוזמת השלום של קרי (3): איך גלש השמאל הישראלי מן השלום אל ההודנה ואיבד את עולמו | מאפיהו

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: