Skip to content

ספר/ ליאונרד כהן ונביא

יוני 2, 2013

סילבי סימונס/ החיים של ליאונרד כהן/ מאנגלית: אודי תגרי/ הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013/ 574 עמודים

בשביל אוהד שרוף וגם ותיק (כמוני) של הזמר-משורר, הספר הזה היה מתנה גדולה, והתפננתי עליו ללא חיפזון  במשך שבוע.

אני כותב "הזמר-משורר" עם מקף מחבר ולא "המשורר" או "הסופר", כי את שני הרומנים של כהן, "המשחק האהוב" ו"מפסידנים יפים" לא הצלחתי לקרוא למרות ניסיון או שניים.

והנה עוד אמת מרה: גם על הסתם-שירים שלו (כלומר, אלה שלא הולחנו ואינם מושרים) אני לא משתגע.  בשביל פרימיטיבסקי כמוני, שיר בלי חרוזים אינו אלא פרוזה שבורת שורות הכתובה (בדרך כלל) בלשון רמה ועתירת דימויים ציוריים. אבל שיר, בשבילי, זה לא.  ורוב השירים המכונסים בספרים של כהן הם מהסוג חסר החרוזים ונטול הקצב.

החיים של ליאונרד כהן - סילבי סימונס - אתר נוריתה

שירים ללא חרוזים וקצב לא באים מן המוזות, כלומר, אינם תוצר של השראה שבאה מבחוץ ומלמעלה, אלא תוצאה של חיטוטים  וחפירות שעורך היוצר בנפשו כדי להפיק דבר-מה, לעתים קרובות בעזרת חומרים טבעיים פחות או יותר. ולתוצרים של הטכניקות האלה  ניתן לקרוא שירים רק בעזרת הרבה מאוד רצון טוב  וביקורת אוהדת והולכת בתלם (זה לא אומר שכל השירים המחורזים והקצובים הם תוצר של השראה. החרוז והקצב הם תנאי הכרחי, אך לא מספיק). מאותה סיבה לא מפילות אותי גם ההבחנות הקצרות  התיאו-רומנטיות-פילוסופיות-פסיכולוגיות של כהן (כמו ב"ספר המחילה" וגם ב"ספר הכמיהה"). אז או-קיי, כולם יודעים, כהן הוא יהודי חכם, וגם בעל תואר של נזיר זן,  עם הרבה ניסיון חיים,  שיודע להתנסח. לכן יכול להיות עניין מסויים גם בקטעי הפרוזה הקצרים ובהבחנות שלו – אבל בכך זה נגמר. עניין מסויים. עניין מסויים יש לי גם בכל מיני כתבים אחרים. לא זה מה שקונה אותי.

לעומת זאת אין לי הסתייגויות באשר לזמר-משורר ליאונרד כהן.

אני עדיין זוכר היטב את הפעם הראשונה ששמעתי את התקליט הראשון שלו, "שירים של לאונרד כהן", שנתיים בערך אחרי שיצא לאור.  בומבה בראש ובעוד כמה מרכזים מנטליים. היה ברור לי שזה לא דומה לשום שיר ששמעתי עד אז. לא דמה  לשירי המולדת, לשירי הלכת, לשירי האהבה, לשירי המחאה, לשירים החינוכיים, התעמולתיים, המדוכדכים או המרקידים שהכרתי. הכל נראה שטוח לעומת המעמקים והגבהים בסחרחורת ההגיגים והרגשות של שיר של כהן. "סוזן" בתחילת הסבנטיז נפל בול על סטודנטיאליות שיכורה ומחוששת, נערות אדומות-עיניים עם ראסטות  וקצת מיסטיקה, תיאולוגיה ורומנטיקה. באותה סביבה היו גם "שיר הזר", "להתראות מריאן " ו"אחיות הרחמים".

וזו היתה רק ההתחלה.

אחרי כמה שנים של קריאת מותחנים באנגלית כבר ידעתי לא רע את השפה שבה כתב ושר כהן והבנתי פחות או יותר מה הבנאדם רוצה להגיד. ומכיוון שלא הייתי מפותח במיוחד (למען האמת: בכלל לא) מבחינה מוסיקלית, לא הפריעה לי כלל המוגבלות של כהן  מבחינת האקורדים והמלודיות, ולעומת זאת היה שם הקול שהוליך בנאמנות את המסר, את התחושה ואת ההבחנה עמוק לתוך הקולטנים.

ושרק תדעו שאני זוקף לזכותי את התרגום הראשון של כהן לעברית: באותה תקופה כתבתי בעיתון סטודנטים, וכתבת התרבות של העיתון, הצלמת רות אורן נדלקה בעקבותי (או זה לפחות מה שסיפרה לי)  ויזמה את הוצאת הספר "משירי ליאונרד כהן" ובו תרגומים של 23 שירים (ביניהם גם התרגום הראשון לעברית של "סוזאן") שנעשו על ידי אורן עצמה, ועל ידי אביב עקרוני וצביה גינור, ויצא בהוצאת "טרקלין".

שנתיים אחר כך, ב-1973, יצא לאור ספר נוסף של תרגומים לעברית, ואחר כך היתה הפסקה של 26 שנים, עד שב-1999 נפל האסימון ובזה אחרי זה הוצאו לאור הרומנים של כהן, וכמה תרגומים של ספרי שיריו (פרטים בוויקיפדיה).

אני לא מתיימר לחדש פה משהו באשר להשפעותיו של כהן ושיריו. מה שעשתה לי המוסיקה של כהן, היא עשתה להמון-המון אנשים בעולם. האיש פשוט משכמו ומעלה. ההשפעה של שירתו המזומרת חורגת כבר מזמן מתחום המוסיקה במובן של תחום אמנותי,  חורגת גם מתחום האמנות בכלל. ליאונרד כהן הוא סוג של נביא בן ימינו. נביא של שני דורות, בינתיים, שכבר קרוב ל-50 שנים הוא עובד עליהם באוזניים ובינתיים לא מרפה. ולא מדובר סתם ב"פסקול של התקופה", כמאמר הנדוש, כי זה לא רק פסקול. זה גם מזג וגם עמדה כלפי החיים ברבדים רבים ושונים שלהם, מסקס עד פוליטיקה, מדת ומוסר עד לטקטיקה ולאסטרטגיה של מהפכה אפשרית או מדומיינת.

מה שהציל את כהן מגורלם של רבים שניסו ללכת בדרך הזאת לפניו או איתו או אחריו (ונפלו בבור הקלישאות ובמלכודת האופנות החולפות כברק), היתה העובדה שהוא לא  התמסר בקלות לתיוג ולסיווג האהובים כל כך על מבקרי המוסיקה וגם על קהלים לא מעטים בנומנקלטורות האליטיסטיות של התרבות המערבית.

כהן  גדל עם הדור שהעלה לפיסגת ה"אין" את ההיפים ארוכי השיער, את הפמיניזם הרדיקלי ואת הפציפיזם, ואילו הוא הצטלם במקטורן ובעניבה לתקליט הראשון שלו, "החפיץ" נשים בשיריו וזיין בלי הכרה, וללהקה שלו בהופעה באי ווייט  וגם אחר כך קרא "הצבא של ליאונרד כהן".

כהן  אהד את ישראל גם בתקופות שבהן הבון-טון בחוגים הנכונים היה לשנוא אותה בחירוף נפש. כמו עכשיו, למשל. אוהדי החרם על ישראל ניסו להניא אותו מהביקור בישראל במסע ההופעות ב-2010. כהן הודיע להם שיבוא, אך יופיע גם ברמאללה, ואת ההכנסות יתרום למטרות שיקדמו שלום ישראלי-פלשתיני. מובן שאוהדי החרם נסוגו. אותם לא מעניין שלום ישראלי פלשתיני, אלא להיפך – חרחור מלחמה בין ישראל והפלשתינים. כהן נאלץ להקים קרן משלו לחלוקת הכספים שתרם (עמוד 479).

הוא דבק ביהדותו כאשר אמונה באלוהים באותם חוגים של בון-טון היא כבר מזמן "פאסה", וכאשר הלך לבודהיזם, זה לא היה בשיטת הביטלס ורבים אחרים, שהצטלמו קצת עם איזה גורו או נסעו לשלושה חודשים להודו. ניו-אייג' למתחילים ולמתקדמים. כהן מתעב את ההיפוקריטיקלי קורקט הקרוי פוליטיקלי קורקט ומלגלג עליו כמשמר ההבלים, כמו בשורות מתוך השיר "ג'ז פוליס":

פראי  ככל גזען אוהב חרות,

אני נותן כבוד לפועלו של האדון.

אך אמרי נא לי עתה, יפה כה ונשגבת

שוב הסתבכתי עם  משמר ההבלים?

******

DSCF5555

 

הוא גם היה לפעמים בלתי צפוי ביותר ביחסיו עם הקהל. בסיבוב ההופעות הראשון, ב-1970, הגיע כהן להופעה בהמבורג, גרמניה. זה היה מיד אחרי שנודע על הטבח באוניברסיטת קנט האמריקאית, כשחיילי המשמר הלאומי הרגו ארבעה סטודנטים בהפגנה נגד מלחמת ויאטנם. כהן עלה לבמה בחליפת הספארי-חאקי שלו, בידו שוט ומאחוריו "הצבא".  סימונס מספרת:

"…וליאונרד, במעין מחוות שלום אנטי-סמכותנית מפותלת, החליט לפתוח את החצי השני של הקונצרט בנקישת עקבים כפולה והצדעה נאצית…'הקהל הגדול התחרפן' אומר ג'ונסטון (מנהל המסע)הם קיללו אותנו וזרקו עלינו חפצים. בחור אחד רץ במעבר לכיוון שלנו עם אקדח ביד. הוא היה שני מטרים מהבמה כאשר אנשי הבטחון הצליחו להשתלט עליו…אבל כשליאונרד לקח את הגיטרה הקהל נרגע. הוא אמר: 'גמרתם? זהו? סיימתם?' הם הריעו לו והוא התחיל לנגן. אבל הוא ניגן שיר חדש ביידיש והוא התחיל לרקוד ולדלג על רגל אחת בריקוד יהודי כזה, ולשיר 'איי-איי, איי-איי'. והקהל עוד פעם התחיל לקלל ולזרוק עליו כל מיני דברים. ואז הוא התחיל לשיר את אחד השירים שלו וכולנו הצטרפנו והעסק נרגע." (עמוד 226)

******

בספר המצויין שכתבה סימונס, היא מתייחסת פעמים רבות – בכל פעם שהיא מתארת יציאה של תקליט או אלבום או מסע הופעות – לעובדה המוזרה הבאה: שתקליטיו של כהן זוכים להצלחה מרובה בכל הארצות דוברות האנגלית – מקנדה מולדתו, עבור באיים הבריטיים וכלה באוסטרליה ובניו-זילנד. אך לא רק בהן: גם בארצות הלטיניות כמו צרפת וספרד, וכן בגרמניה ובמדינות מזרח אירופה, ביוון, בטורקיה וכמובן בישראל.  וכאשר הוא יוצא למסעי הופעות – הכרטיסים לאולמות ולאיצטדיונים נחטפים במהירות הבזק.

ואיפה יש בעיה? בארצות הברית, שבה כהן חי ופעיל, שר ומקליט  ברוב הזמן. דווקא שם הוא בקושי מכר את המוסיקה המוקלטת שלו, כמעט שלא הושמע ברדיו, ולא היתה  דרישה רבה להופעותיו.

איך זה?

התשובה שנתן כהן עצמו בספר לתעלומה המוזרה היא זו: חברות ההפצה עושות חשבון, שכאשר הן משקיעות דולר בקידום המוסיקה שלו, הדולר הזה נגרע מקידום מוסיקה של יוצרים אחרים, שעליה הם מרוויחים הרבה יותר. לדבריו, הוא מקבל את השיקול הזה בהבנה ואין לו טענות.

כהן צודק כמובן. ארצות הברית היא מדינה שהולכת לאיבוד בסגידה לעגל הזהב שמופיע אצלה בדמותו של דולר הכסף (גישה שזולגת גם אלינו בחסדו של ראש הממשלה הנוכחי שלנו ובני דמותו). האיכות – איכות של כל דבר  ובטח ערכים חברתיים, תרבותיים או מוסריים – אפשרית רק בתנאי שהיא מתורגמת במיידי לכמויות – כמויות של דולרים. ואם האיכויות של שירתו של ליאונרד כהן אינן מתורגמות מייד – TIME IS MONEY – להמון-המון $$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$,  אז נא שיתכבד וייחפש לו אולפן נשכח, חברת הפצה קטנה, ושוק ליצירתו ולהופעותיו במקומות אחרים בעולם.

חלפו עשרות שנים עד שמבחינתו של כהן הפך השוק האמריקאי משוק של מוכרים לשוק של קונים, והלייבל  האמריקאי "קולומביה" היה צריך להתחלף לשם כך בלייבל היפאני "סוני". היפאנים, שהפכו להיות בעלי הבית של המוסיקה האמריקאית, מבינים באיכות הרבה יותר מהנייטיבס האמריקאים.

******

עניינים חברתיים ופוליטיקה הזדחלו למוסיקה של כהן בהדרגה ובמשורה. לפעמים שירים שלמים, ולפעמים בית פה, בית שם. כמו למשל בשיר  "צריח השיר", שבו הוא מאזין לשיעוליו של המוסיקאי האנק ויליאמס, "מאה קומות מעלי" בתקליט "אני האיש שלך":

יתכן שתאמרי שאני מריר

אך הכתובת על הקיר:

בחדריו לכוד העם

בכבליו של  העשיר.

 ויום דין  גדול קרב לבוא

או שאולי אני טועה?

כי קולות  אני שומע פה,

בצריח השיר.

ובאותו אלבום, השיר הידוע "קודם ניקח את מנהטן" שהפך לסוג של המנון:

הם דנו אותי לעשרים שנות עול וסבל

כי ניסיתי לשנות ת'שיטה מבפנים

ועכשיו אני בא, חוזר כדי לנקום,

קודם ניקח את מנהאטן, ואז  את ברלין.

וכמובן שהמגמה הולכת ומתגברת  באלבום "העתיד" שבא מאוחר יותר, בתחילת הניינטיז. השיר המאיים שהאלבום נקרא על פיו, מבטא זעם קודר, שיר כשל יונה הנביא שבלעו הלוויתן ונפלט כדי שיאמר לאנשי נינווה העיר גדולה – תיקון או מוות אלים ונורא. אבל אחר כך, בשירים כמו "המנון" ו"דימוקרטיה" כהן אופטימי יותר. התיקון אולי ייעשה, האור יחדור מבעד לסדקים, ומי יודע, אולי יגיע שלטון העם והנורא מכל יימנע.

*****

אז מי שרוצה לדעת מיהי אותה סוזאן שאודותיה נכתב השיר הידוע, ימצא פה את הפרטים המדוייקים על התה ועל ריבות התפוזים שנהגה להגיש, ותלבושת הנוצות המוזרה שגירדה לה מדוכני צבא הישע. וכנ"ל כל מה שכדאי לדעת על מריאן הנורווגית היפה ועל הבית שלה ושל ליאונרד כהן באי הידרה.  ושל מי בדיוק הוא מעיל הגשם הכחול והמפורסם מהשיר "מכתב", ואיך ומתי התרחשה  המציצה הידועה של ג'ניס ג'ופלין בחדר במלון צ'לסי, ובאיזו אבקה התבשם כהן בהופעתו הזכורה לטוב  (הייתי שם) בבנייני האומה בירושלים בתחילת הסבנטיז.

התרגום של תגרי שוטף וחלק והוא גם הוסיף לא מעט הערות משלו לפרקי הספר.

מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    מאפיהו .
    לפעמים נסיון לנתח מהות ,פוגע בעיקר. לנתח אומן ולפרק לגורמים את
    תכונותיו, כדי להבין איך הוא מגיע לגבהים כאלה, גם לא הגיונית. כמו שאי
    אפשר להסביר כיצד ולמה אפשר להפיק צלילים אלוהיים מכינור .בשבילי
    למשל ,לאונרד כהן תחליף מצויין ,לכדור הרגעה .

    אהבתי

    • אתה מתכוון למה שעשתה סימונס בספרה, או למה שאני כתבתי כאן? כי לי נראה ש-1500 המילים שכתבתי כאן הם ריפרוף על פני השטח, ורחוקים מאוד מניתוח של מהות או פירוק לגורמים של תכונות האמן. ובאשר לתכונות המרגיעות של שיריו, ברור שיש גם את זה,אבל יש גם לא מעט שירים מטרידי-מנוחה כשמקשיבים היטב למילים.

      אהבתי

  2. מנחמי בן-ציון permalink

    מאפיהו.
    תבחר את השיר, לפי צרכי מצב הרוח שלך .

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: