Skip to content

פרשת מוחמד א-דורה (3): מדוע לא חשף הדו"ח את תעשיית המוות של החמאס והרשות ואת שיתוף הפעולה של התקשורת המערבית עם תרבות הסנאף?

מאי 26, 2013

כבר כתבתי שהיה מקום לכלול בדו"ח א-דורה פרק העוסק בהתנהגות התקשורת בפרשה. וזה בעיקר משום שהפרשה היתה תקשורתית בעיקרה.

בשטח הרי לא אירע דבר. הופק סרט פאליוודי. זה הכל.

זה לגמרי ברור שגם אם יעמדו על ראשיהם כל התומכים ב"נראטיב" (כלומר, בשקר) הפלשתיני, וינפנפו באוזניהם לקצב השיר "בילאדי בילאדי" מצאת החמה ועד בואה, עדיין לא יימצא בפוטאג' שצילם טלאל אבו-רחמה אפילו פריים אחד שממנו אפשר ללמוד על פגיעה כלשהי בילד מוחמד א-דורה או באביו ג'מאל.

היו סמוכים ובטוחים, שאילו היה פריים כזה, היו משבצים אותו בכתבה המקורית, ואיש לא היה יכול לערער על הדברים.

הערעור, תולדתו בכך שאין פריים כזה.

הפיברוק ששייך במקור לתחנה הצרפתית פראנס-2, שקנתה את הבלוף של צלם הפרילאנס הפלשתיני, בתיווכו של הכתב המקומי שלה, שארל אנדרלין.

ואין לנקות מהצלחת הפיברוק הזה את התנהגותם של ממשלת ישראל ושל צה"ל, שמיהרו כל כך לקבל אחריות על מה שלא היה ולא נברא.

ואין לנקות מהצלחת הפיברוק את הזיגזגים התכופים בפסיקות של בתי המשפט הצרפתיים העוסקים בפרשה כבר שנים ארוכות. מערכת משפט שאינה מסוגלת לקבוע בפשטות וביושר שמדובר בשקר, שקר, שקר.

בשותפות לפיברוק הזה חטאו וחוטאים מאות ואלפי כלי תקשורת בעולם.

שיתוף הפעולה הנפשע הזה של חלקים גדולים בתקשורת עם השקר והסנאף, הוא שהיה צריך להיות נושאו של הפרק בדו"ח, העוסק בתקשורת.

ניתוחים של פרסומים אופייניים או חשובים במיוחד במרוצת 13 השנים האחרונות והצבעה על שקריותם, על המגמתיות וטשטוש האמת.

לא תיאוריות, לא פילוסופיה וקלישאות חבוטות, סוג של עבודת סמינריון אוניברסיטאית.

שזה בעצם מה שקיבלנו. פרק שנראה כי נכתב על ידי סטודנט שנה ב' (לכל היותר) באיזה חוג לתקשורת במכללה נידחת, ולפי העילגות  גם נראה שהעברית אינה שפת אימו של אותו סטודנט.

קבלו לדוגמא רק שני משפטים אופייניים מפתיחת פרק התקשורת בד"וח:

"פרשת א- דורה מדגישה את החשיבות הגבוהה של פעולה קפדנית לפי הסטנדרטים והקודים האתיים של מקצוע העיתונות בסיקור אזורים מורכבים ואירועים בעלי פוטנציאל להיות נפיצים… ובכל זאת אנו מאמינים כי בדיקה של נושאים הקשורים ליישומם של סטנדרטים וקודים אתיים עיתונאיים במקרה של פרשת א- דורה, עשויה להדגיש חלק מהאתגרים העיקריים של סיקור תקשורתי של סכסוכים אסימטריים מודרניים בכלל, והסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט."

וכן הלאה. בלה-בלה עילג בז'רגון אקדמי. כל חלקו הראשון של הדו"ח כתוב ברוח זו, ואילו בחלקו השני מתפנה המחבר לעסוק שוב בהתגלגלותו של הפרסום המקורי בפראנס-2, ומהווה בעצם חזרה על דברים הממוקמים  בפרקים אחרים בדו"ח.

ואילו בקטע המשמעותי היחיד בפרק התקשורת שיש בו שייכות ממשית לתפקיד האמיתי שממלאה התקשורת כסוכנת מרצון של הפאליווד הפלשתיני,  נופל כותב הדו"ח בפעם המי-יודע כמה בפח הפלשתיני. וכמובן, גם הקטע הזה כתוב באותה שפה פתלתלה ועילגת, המשכיחה מהקורא המפוהק את כוונת הדברים. הנה כך:

"בנוסף, ארגוני טרור ושחקנים שאינם משתייכים למדינה מסוימת חותרים לעתים לארגן את זירות 
הקרב כך שינטרלו את היתרון הצבאי של יריבם באמצעות השימוש באמצעי תקשורת כדי להפעיל 
לחץ בינלאומי. דוגמא מצוינת לכך היא השימוש של קבוצות טרור פלסטיניות במגנים אנושיים 
ובתשתית האזרחית כאשר הם פותחים במתקפה צבאית, מתוך ידיעה כי דימויי התקשורת של נזק 
משני לא מכוון שייגרם על ידי מתקפות הנגד של ישראל או אמצעי המניעה שינקטו יוכלו לשמש נגדם 
לרעה בדעת הציבור. "

שוב אותו ז'רגון אקדמי מסורבל בעברית-לא-עברית.

לעיקר מתייחס בעל הדו"ח הבינמשרדי כ"בנוסף".

וזה העיקר, הנרמז גם בקטע שלעיל:

לתאר את ישראל ואת צה"ל כחיות צמאות דם, רוצחי המונים הקוטלים ללא הבחנה אזרחים פלשתינים חפים מפשע, ובמיוחד ילדים – שהרי אין דבר המבוקש יותר על ידי התקשורת השמאליברלית מסנאף-ילדים.

אך מכיוון שלפלשתינים היה ידוע היטב שצה"ל מנסה להימנע ככל האפשר מהרג חפים מפשע, היה עליהם לנקוט בכל דרך כדי להשיג את מבוקשם.

שיטה אחת היתה כמובן הפאליווד דוגמת הסרט שתיעד כביכול את הפגיעה במוחמד א-דורה.

אך בכך לא היה די.

לכן ננקטו שתי שיטות נוספות. האחת בעיקר על ידי הרשות, והשניה בעיקר על ידי החמאס.

הרשות עודדה ומעודדת את הילדים והנוער הפלשתיני לצאת לעימותים ישירים נגד חיילי צה"ל כדי ליצור פרובוקציות ולהניע את החיילים לפגיעה בהם.

כבר הצבעתי ברשומה הקודמת על השימוש שנעשה בטלוויזיה הפלשתינית  של הרשות בעלילת הדם על שם א-דורה, כדי להמליץ על שפך דם של ילדים פלשתינים בשירות המטרה ("כמה מתוק הוא ריחה של האדמה, היא מרווה את צמאונה בנהרות הדם הזורמים מהגוף הצעיר")  בסרט אחר מאותה טלוויזיה, בהקשר של הילד מוחמד א-דורה, אומר הקריין: "הזמן לדיבורים הסתיים. אבניה של ארצנו בידיהם של הצעירים המתעמתים איתכם, אויביי…עוד נפגש מוחמד (א-דורה), ילדה של פלשתין"  וזה על רקע ילד וילדה הנוטלים לידיהם אבנים במקום משאית הצעצוע שבה שיחקו עד כה.

ויש דוגמאות רבות נוספות.

במקרה של רצועת עזה והחמאס, בגלל התנאים השונים – לא היתה אפשרות להביא לעימות ישיר ולהפגנות של אזרחים מול צה"ל. לכו  ננקטה שם טקטיקה שונה: ירי רקטות וטילים מתוך ריכוזי אוכלוסיה, כדי שייפגעו, ייפצעו ורצוי שייהרגו על ידי האש התגובתית של צה"ל.

לא מדובר פה בשום סיפור קונספירטיבי.  בדיוק כמו הרשות שהודתה בגלוי בשאיפתה להביא ל"נהרות דם הזורמים מהגוף הצעיר", כך הודה גם  החמאס  בגלוי בטקטיקה שלו, שעיקרה שפך דם של פלשתינים, במיוחד אזרחים.

הנה מה שאמר פאתחי חאמד, שר הפנים של החמאס:

"העם הפלשתיני פיתח שיטות הרג משלו. המוות אצל העם הפלשתיני הפך לתעשייה, שמצטיינות בה הנשים ומצטיין בה כל מי שעל פני האדמה הזאת. מצטיינים בה הזקנים. מצטיינים בה לוחמי ג'יהאד ומצטיינים בה הילדים. לפיכך הם (הפלשתינים) יצרו מגן אנושי מהנשים, מהילדים, מהזקנים ומלוחמי הג'יהאד כנגד מכונת ההפצצה הציונית. אנו שואפים למוות כשם שאתם שואפים לחיים." 

ברור שדבריו של חאמד על "מגן אנושי" הם טיוח האמת. אנשי החמאס לא התחבאו מאחורי האוכלוסייה האזרחית. הם רק ירו מתוכה ונמלטו מיד, כדי שצה"ל יפגע באזרחים בלבד, והלוחמים האמיצים של החמאס יוכלו לחזור על התרגיל בריכוז אחר של אוכלוסייה אזרחית.

הנה דיווח של איתן ברונר, כתב ה"ניו יורק טיימס", על שיחתו על פעיל של החמאס, המבהיר את השיטה:

"בזמנים עברו הלוחמים (של החמאס) היו מתעמתים ומשליכים את נפשם מנגד  מול המתקפות הישראליות", אומר איש החמאס שסירב להזדהות, "זה היה סוג של  התאבדות, אהבת השאהידות…הפעם זה היה שונה…היה לנו  יותר ניסיון וקיבלנו אימון  באיראן ובסוריה. שם עזרו לנו לחשוב שוב על האסטרטגיה שלנו. הפעם הלוחמים ירו טילים ממחסה, מבין הבניינים, וכיסו את הסמטאות מלמעלה בסדינים. כך הם יכלו לכוון את המשגרים ולירות בתוך חמש דקות בלי שייראו על ידי המטוסים. וברגע שירו – הם ברחו. הם היו זריזים מאוד."

והנה דיווח של הכתב המערבי היחיד שהיה ברצועת עזה בתקופת "עופרת יצוקה", לורנצו קרמונזי, איש ה"קוריירה דה לה סיירה" האיטלקי:

"הם ניסו להתגרות בישראלים. לפעמים הם היו רק בני 16 או 17, חמושים במקלעים. הם ידעו שהם חלשים בהרבה (מהישראלים) אבל רצו שהישראלים יירו על הבתים שלנו כדי שיאשימו אותם אחר כך בפשעי מלחמה", אומר אבו-עיסא בן 42, תושב שכונת תל אל הווא."

ולמרבית הצער, מה שברור כל כך מן העדויות, ומה שהבין סתם אזרח פלשתיני משכונה עזתית, לא הצליח להבין מחבר הדו"ח הבינמשרדי על פרשת א-דורה, שחזר כמו תוכי על השקר של חאמד בדבר "מגן אנושי", במילותיו שלו מן הקטע שציטטתי קודם:

"השימוש של קבוצות טרור פלסטיניות במגנים אנושיים  ובתשתית האזרחית כאשר הם פותחים במתקפה צבאית."

ובכן, לא "מגן אנושי" ולא בטיח. מזימה שקופה ומוצהרת להביא להרג פלשתינים על ידי צה"ל, כשהלוחמים  הנועזים של החמאס נמלטים מיד (ולכן אין שחר לטענה שהם משתמשים באזרחים כ"מגן אנושי").

והצלחת הטקטיקה הזאת, מביאה לתוצאה המבוקשת: צה"ל "משיב אש למקורות הירי", נפגעים אזרחים, שהפינוי שלהם לבתי החולים ולבתי הקברות מתועד בקפדנות והצילומים או הסרטים מועברים לתקשורת ברחבי העולם. התקשורת משדרת בכיף – אין כמו סנאף למכירת זמן פרסום ושטחי פרסום, והכי ריווחי – סנאף-ילדים.

מבחיל במיוחד הוא כמובן שיתוף הפעולה של גורמים ישראליים עם הטקטיקות הפלשתיניות הנתעבות האלה. הדו"חות של "בצלם", המגזימים ומשקרים באופן קבוע בקשר לשיעור האזרחים ההרוגים ומדגישים את חלקם של הילדים, בלי לציין במילה אחת את הנסיבות האמיתיות והמוזמנות שבהן נגרם ההרג הזה. או הדיווחים והמאמרים של "הארץ", עיתון שהשקר הוא נר לרגליו בכל הנוגע לדיווח ולדיעות בקשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני.

זו המציאות שאותה היה צריך לחשוף ולהוקיע הדו"ח הבינמשרדי על פרשת א-דורה. את השימוש השיטתי בסנאף  על ידי  הרשות והחמאס, ואת שיתוף הפעולה הנרחב שזוכה לו הטקטיקה הזאת על ידי התקשורת המערבית והמקומית. לא בלשון עילגת, מסורבלת ומתחמקת, אלא בפשטות, תוך הצבעה על עובדות ונתונים שאין בהם שום מחסור.  תוך הוקעת הצביעות והשפלות המוסרית של אלה המתיימרים לכתוב ולדבר בשם הצדק.

הכל גלוי וידוע.

מודעות פרסומת

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: