דילוג לתוכן

פרשת מוחמד א-דורה (2): לונדון וקירשנבאום, בנזימן ו"הארץ" בשירות השקר הפלשתיני

מאי 22, 2013

בנושאים שממש קרובים לליבם (ו/או לליבו של העורך שלהם, דרור זרסקי), ירון לונדון ומוטי קירשנבאום  מערוץ 10 לא לוקחים שבויים ולא משאירים מקום למקרה, שמא  יימצא צופה כלשהו שיצא עם רושם שאינו מתאים להם  מהאייטם המדובר.

השיטה היא, כמובן, דיון באולפן  במעמד צד אחד.

הצד שלהם.

נושא כזה, קרוב ללב,  הוא הדו"ח החדש בעניין פרשת הילד מוחמד א-דורה, שלו הוקדשו הערב קרוב ל-10 דקות בפתיחת המהדורה. שני אורחים הגיעו לאולפן: הכתב לענייני ביטחון של הערוץ, אור הלר (שהיה כתב בפאריס וסיקר את התגלגלות הפרשה בבתי המשפט הצרפתיים), והכתב של רשת פראנס-2, האחראי לכתבת הטלוויזיה שהתחילה את  הפרשה, שארל אנדרלין.

DSCF5447

כתב שארל אנדרלין, קירשנבאום ולונדון: דיון במעמד צד אחד

על הסובוח לא הותירו השדרנים מקום לספק באשר לדעתם על הדו"ח: הכתב אור הלר הבהיר מיד שההתעסקות המאוחרת היא "די מצחיקה בעיני". קירשנבאום הודיע שמדובר בדו"ח של "ועדה לא ברורה". לונדון הביע את דעתו ש"צריך למנות ועדת חקירה שתבדוק את נסיבות מינויה של ועדת החקירה הזאת". אנדרלין איבחן ש"רוב העיתונים אוכלים את מה שנותנים להם (במקרה שלנו, דו"ח הוועדה)

ואם לא די בכך, הלר הבהיר שהיהודי-צרפתי פיליפ קרסנטי, שניהל חלק מהמסע לחשיפת האמת בצרפת, הוא איש ימין מובהק, בעוד שאנדרלין היה "קצין בדובר צה"ל וילדיו משרתים בצה"ל".

ודעות פוליטיות אין לו? רק לקרסנטי יש דעות פוליטיות?

אחרי שמסגרת הדיון כה ברורה, מה כבר משנה כל היתר? השאלות של לונבאום לאנדרלין היו הרמות להנחתות. הם לא התעקשו לקבל תשובה לשאלותיהם והניחו לאנדרלין לנאום. גם כשסיפר שחלק את החומר המצולם שהיה ברשותו "עם כולם" (האמת: פראנס-2 מסרה את הצילומים, שמהם התברר כי הילד חי אחרי שמת כביכול, רק לאחר שבית המשפט הצרפתי חייב אותו) לא אמרו דבר.

הלר אומנם הודה, לקראת הסוף, ש"גם עכשיו, 13 שנים אחרי מעשה, עדיין אין תשובה לשאלה – ממה נהרג הילד הפלשתיני." אבל, קבלו את הסיכום שלו:  "13 שנה אחרי מעשה זה לא משנה… זה הכל פוסט של הפוסט".

הטיעון הזה, שלא חשוב מה שקרה אז, היום  זה כבר לא משנה, הוא טיעון  רווח מאוד בהתייחסות של העיתונות שלנו לפרשה.

טענה מצחיקה מאוד, במיוחד כשהיא באה מפי עיתונאים ופרשנים, כולם עשויים מעור אחד, שמעולם לא תהו, ולו לרגע אחד,  על התבונה שיש בדיונים היום אודות המקרה של אוטובוס קו 300 (לפני 29 שנים), בעניין פתיחתה של מלחמת לבנון הראשונה (לפני 31 שנה), בדבר נסיבות התרחשותה של הנאכבה הפלשתינית (לפני 65 שנה) או אפילו בדבר האפשרות שלא התחוללה כלל יציאת מצרים (לפני 3,400 שנה).

אבל לדבר היום שוב על מעשה הרמייה הפרנקו-פלשתיני מלפני 13 שנים?

זה הרי ממש פרה-היסטוריה.

התייחסתי כאן בהרחבה יחסית לטיפול של לונבאום בפרשה, כי פרשת א-דורה היא בעיקרה פרשה עיתונאית. מקרה אופייני של סרט פאליווד פלשתיני, סנאף-ילדים, שנופח ונופח ונופח.

ועכשיו, כשנראה  שהוא מתחיל להתפוצץ בפניהם של מנפחיו, די ברור שהם לא אוהבים את זה.

*****

עיתונאי אחד שאינו חושב שהדיון המאוחר בפרשה הוא מיותר, ואף מהרהר בטיב עבודתו העיתונאית בנוגע לפרשה הזאת, הוא מי שהיה עורך "הארץ" באותה תקופה, חנוך מרמרי. לפני כמה חודשים הוא החליף בתפקיד העורך של "העין השביעית" את עוזי בנזימן. בסוף 2009, בעקבות השידור המקומי של הכתבה של אסתר שפירא בטלוויזיה הגרמנית אודות הפרשה, פרסם מרמרי ב"עין השביעית" כמה תובנות שכדאי להתייחס אליהן, תחת הכותרת "טוהר הבושה":

"הלקח החשוב שלימדו אותי שנות האינתיפאדה הוא שאין כל דרך לעשות עיתונות אמיתית בעיניים מצועפות. וגם כשטוהר הבושה מטשטש את הראייה, אסור לשמוט, ולו בנסיבות הקשות ביותר, את כלי העבודה הבסיסיים של עיתונאי – סקרנות, ספקנות וגישה ביקורתית. לימים התברר עד כמה היטיב הצד הפלסטיני לנכס את המבוכה והבושה של עיתונאים שכמותי ככלי במאבקו… כל מי שניסה אז להמשיך לחפור בפרשה התמימה הזאת נתפס כמשוגע או בעל סדר יום פוליטי – או שני הדברים גם יחד…הנחנו לעניין בהקלת מה, ובמיוחד כאשר ההתלקחות סחפה את כל השטחים ואת מלוא משאבי הכיסוי העיתונאי. היום ברור שהיינו צריכים להיות ספקנים יותר באשר למראה העיניים, מה גם שהעיניים היו עינה של מצלמה אחת בלבד: מצלמתו של טלאל אבו-רחמה, סַפָּק חומר לוהט מן החזית, שיש המכנים אותו פאליווד – תעשיית דרמת הווידיאו הפלסטינית…"

*****

אך עיתון "הארץ" של היום, כמו גם עוזי בנזימן, קודמו של מרמרי בעריכת "העין השביעית" כלל אינם שותפים להרהוריו.

הם בשלהם.

אז כמו היום,  כשבצד אחד של המאזניים מונח "הנראטיב הפלשתיני" – כלומר, סנאף ילדים, ובצד השני האמת הפשוטה והבלתי ניתנת להכחשה – ל"הארץ" ולבנזימן, כמו לזרסקי-לונדון-קירשנבאום, ברור היכן הם עומדים.

בנזימן פרסם בתוך כמה ימים שתי רשומות בפרשת הדו"ח. ברשומה הראשונה, לקראת הפרסום, הטיעון המרכזי זהה לזה של אור הלר מלונדון וקירשנבאום: אין טעם ואין תבונה בחשיפת השקר:

"לא מובן מה התבונה בהצפת הסוגיה מחדש לאחר שרישומה בתודעה הציבורית (הישראלית והבינלאומית, אם גם לא הפלסטינית) דהה. אפשר גם לתהות אם אימוץ התיזה שתמונת הריגתו של הילד מוחמד א-דורה לא היתה אלא זיוף תצליח למחוק את הגרסה הפלסטינית להתרחשות…" 

(ברשומה השניה עוסק בנזימן בפרק התקשורת שבדו"ח. בחלק ניכר מהביקורת שלו הוא צודק ועוד אעסוק בכך).

ואילו "הארץ" פרסם אתמול מאמר מערכת בפרשה, עם כל הטיעונים הבלתי-ענייניים שחלקם כבר הוזכרו:

העיסוק בפרשה מצד אלה המבקשים לחשוף את השקר הפלשתיני הוא "אובססיבי".

הדו"ח  הממשלתי אינו רציני. "מוטב היה, שהוועדה הזאת לא היתה מוקמת."

"פרסום הדו"ח אינו מפזר את הערפל מסביב לפרשה, אם אמנם יש כזה."

ולבסוף, התרגיל המובהק  של השקרן המרחיק עדותו:

"תחת זאת הוא (הדו"ח) שב ומעלה שאלה מעיקה יותר: ריבוי הילדים והנערים שנהרגו בידי חיילי צה"ל בשנות האינתיפאדה השנייה. אם היתה הממשלה חוקרת את השאלה הזאת – היה אולי מקום לייחד פרק גם לפרשת א־דורה."

אופיו המגוחך של מאמר המערכת של "הארץ" בפרשה הזאת אינו מקרי, שכן מדובר במעין שכתוב ועידכון של מאמר שכתב בעניין הפרשן גדעון לוי עוד ב-2007, בעיקבות אחד מגלגולי הפרשה בבית המשפט הצרפתי. הנה שתי  דוגמאות לעבודה המרושלת:

לוי 2007:

"ראו איך שוב סוערות הרוחות סביב פרשת הריגתו של מוחמד א-דורה. לבנו אטום לגורלם של כל הילדים ההרוגים האחרים ורק מוחמד הקטן ממשיך לרדוף אותנו…. לפי נתוני "בצלם", מאז נהרג מוחמד א-דורה אחראית ישראל להריגתם של יותר מ-850 ילדים ונערים פלשתינאים."

מאמר מערכת, "הארץ" 2013:

"951 ילדים ונערים הרגה ישראל בעזה ובגדה בין השנים 2000-2008 (על פי נתוני “בצלם”), ולחקירת נסיבות הריגתם לא הוקמה שום ועדת בדיקה ממשלתית. רק לנסיבות מות הילד מוחמד א־דורה הוקמה ועדה כזאת…"

לוי 2007:

"א-דורה מסרב לרדת מסדר היום, כי הוא היה לאייקון של המאבק הפלשתיני וסמל לברוטליות הישראלית."

"הארץ", מאמר מערכת 2013:

"א־דורה נהפך לסמל, לאייקון בינלאומי של הרג ילדים בידי צה"ל…"

אך הנקודה המגוחכת ביותר במאמר המערכת של "הארץ" באה לידי ביטוי במשפט הבא:

"הדו"ח שפורסם אינו מביא ולו ראיה ניצחת אחת, העשויה להזים את המסקנה שא־דורה נהרג בידי חיילי צה"ל."

מסקנה של מי?

המבוססת על מה?

הרי  בכל 18 הדקות או 27 הדקות שצולמו על ידי טלאל אבו-רחמה אין ולו פריים אחד ויחיד שנראית בו פגיעה כלשהי במוחמד-דורה או באביו.  האב ממשיך לשבת זקוף אחרי שספג לדבריו 8 עד 12 כדורים. הילד א-דורה מרים את ידו ומציץ לעבר המצלמה אחרי שנהרג כביכול כתוצאה מפגיעת 4 כדורים. לא נראית בסרט של אבו-רחמה טיפת דם אחת. שום קליע לא נמצא בזירת "ההרג".

אז של מי המסקנה שמוחמד א-דורה נהרג על ידי חיילי צה"ל?

של הצלם טלאל טלאל אבו-רחמה שלפי עדותו בחר במקצוע העיתונות "כדי לשרת את המטרה הפלשתינית".

של הכתב שארל אנדרלין, אידיוט שימושי המשתף פעולה עד היום עם אבו-רחמה.

ושל "הארץ" ודומיו.

ברור לגמרי ש"הארץ" של היום אינו מעוניין בתובנות של עורכו לשעבר.  הוא ממשיך לעשות עיתונות "בעיניים מצועפות" (מצועפות באהדה לנראטיב הפלשתיני ובשינאה עזה ובלתי מוסתרת לישראל).

לא נעשה שום שימוש ב"סקרנות, ספקנות וגישה ביקורתית".

בקיצור ולעניין:

"הארץ "ממשיך לתפקד בתור המשרת הנאמן של הסנאף הפוליטי הפלשתיני. את הבושה הוא איבד מזמן.

רשומה שניה. ברשומה הבאה: על הטיפול בתקשורת בדו"ח של קופרווסר

2 תגובות
  1. בקיצור, הערבים והשמאלנים הם שפים בלמכור שקרים ולעשות מזה כסף !

    אהבתי

    • אתה יכול לפרט? שלא ייווצר חשש שמדובר בעוד גזען מצוי המבקש לבלבל את המוח לקוראי? כי אצלי אין דבר כזה "הערבים" או "השמאלנים". מה שיש, זה משרתים נרצעים של מחרחרי מלחמה מסוג בעלי הקרנות ומפעילי העמותות או בעלי התקשורת. זונות, פוליטיקאים, פרופסורים ועיתונאים מבני שני העמים הנקנים, כמו בימי הנסיך מהנובר, בתעריף של מאה בדולר. יש כאלה יהודים וערבים, שמאלנים וימניים.

      אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: