Skip to content

הקומבינה המלוכלכת של העשירון העליון: שלטון מפקיעי המחירים

מאי 12, 2013

אני חייב לומר שאני הולך ומצטרף ל"מאוכזבי לפיד".

לא שהצבעתי עבור מפלגתו המלוקקת. רחוק מזה. מה לי ולדיירי סביון וכפר שמריהו, רמת אביב ג' וקיסריה, רחביה, טלביה ודניה, שהם מצביעיה המובהקים ביותר של "יש עתיד". רובם הגדול אשכנזים שבעים עד להתפקע, אנטי-חרדים ואוכלי חזירים ושרצים להכעיס.  רואים בעצמם שמנה וסולתה של הארץ, ולפעמים אינם אלא שומנה ופסולתה.

אבל בתור מי שנוטה לדון כל אדם לכף זכות, עד שלא הוכח אחרת, ציפיתי משר האוצר החדש שינהג בהתאם למעמדו הממלכתי. שילמד את התחום, שלא ייחפז, ושיפעל לטובת הכלכלה והמשק, שזה בפועל – לטובת הרוב הגדול של תושבי המדינה.

אפילו טרחתי להגן עליו פה מפני מבקריו הצבועים, בדרך כלל מהשמאל המגוחך או מהימין המופרך, שטופי סיסמאות ריקות שעבר זמנן, שקועים עד צוואר באידיאולוגיות עבשות ומעופשות, או סתם עיתונאים שמקנאים בהצלחתו וקובעים עמדה לגביו בלי שום בסיס, כפי שהם נוהגים גם בעניינים רבים אחרים בדרכם הבלתי עניינית, למרבית הצער והבושה.

ולא רק  שהגנתי עליו: אפילו שברתי את הראש ובסידרה ארוכה של רשומות ניסיתי  לתת לשר האוצר החדש שני תריסרים של עצות ("דו"ח שירמן") שלדעתי היו עשויות להועיל לו בדרכו החדשה.

ונראה שהכל ללא הועיל.

במקום לשקול, ללמוד היטב, לבחון ולשקול ולהיזהר ממלכודות פתאים, נראה שלפיד עשה רבות מהטעויות הרגילות (יש עוד כמה שלא עשה). עלה על רוב המוקשים שהניחו על דרכו פקידי האוצר מצד אחד, וגם ראש הממשלה ויו"ר ההסתדרות, שהם כולם, בעצם, באותו צד. בחר לו יועצים שרובם מתבנית אחת.

ועדיין, לדעתי, לפיד הוא במידה רבה הקורבן כאן. השור שהוכנס למסלול שאין ממנו מוצא, לפי הדימוי הרווח לאחרונה. אך גם, לפי  דימוי מקובל אחר, הוא כבר לוקה ב"תסמונת שטוקהולם", זאת המאפיינת את השבוי המתאהב בחוטפיו. כי בימים האחרונים  נשמעות מפיו הקלישאות הרגילות, הניסוחים של לפיד לכסת"חים של פקידי האוצר וראש הממשלה, מסוג ה"אין ברירה"(אם אין ברירה, מי צריך אותך? בשביל ברירת מחדל די במחשב), "פופוליזם" (מה שנאמר על כל מי שחושב שגם הטייקונים צריכים "לשאת בנטל"), או "העשירים יברחו" (הלוואי! כבר כתבתי פה את דעתי: הכי טוב  לארץ הזאת  שייפלטו ממנה כל מהרסיה ומחריביה המתחפשים  לאוהביה: השמאל המדומה המאיים בירידה בגלל "הכיבוש", החרדים שהרב עובדיה יוסף שלהם מאיים שיירדו מהארץ אם ימנעו מהם את קצבאותיהם, וכן העשירים שלא נאה להם לשלם פה מס כאילו היו אחד האדם.  הלוואי שיעופו לנו כבר מהעיניים כל אלה ויחפשו את החברים שלהם בברלין, בלונדון ובברוקלין.)

אך ככל שאני מאוכזב מלפיד, עדיין לא איבדתי תיקווה. זה גם בגלל המנהיגות המפוקפקת בעיני של המחאה החברתית, שאינה טובה  מן ההנהגה הפוליטית  שלנו (ויש גם חפיפה רבה, כידוע, ראו את כל הח"כים המתיימרים לייצג את העם גם בכנסת וגם ברחוב), וגם בגלל שנראה שעם כל חסרונותיו ומשוגותיו, שר האוצר עדיין קשוב לקולות הבאים מן הציבור.

ועל כן, הייתי רוצה להקדיש את השורות הבאות  כדי להאיר את עיניו באיזה עניין מהותי ביותר, א-ב של הכלכלה, הקשור קשר הדוק ביותר למחאה המתעוררת. לא עניין תיאורטי, אלא משהו מעשי ביותר, שקל מאוד להבינו.

א. יוקר מחייה שערורייתי

כזכור, התעוררה המחאה החברתית בקיץ של שנת 2011 בגלל יוקר המחייה בארצנו. תחילה הופיעה "מחאת הקוטג'", שעניינה היה בעליית המחירים הבלתי סבירה בתחום המזונות. במשך חודשים הופיעו ההשוואות המזעזעות בין מחירי הגבינות, השמן,  הדבש, ועוד עשרות ומאות מוצרים בישראל ובמדינות העולם, והתברר כי הישראלי משלם עשרות אחוזים יותר, וזה אפילו לפני שמביאים בחשבון את המשכורת הישראלית הנמוכה באחוזים רבים לעומת המשכורות המקובלות במדינות המפותחות.

DSCF5328

איציק אלרוב: מחאת הקוטג'

כמעט מיד נבלעה מחאת הקוטג' של יצחק אלרוב מבני ברק במחאת הדיור של דפני ליף מהרצליה, שהפכה למחאת האוהלים, שהפכה ל"מחאה החברתית" החובקת כל.

מחאת הדיור על שום מה? כי בישראל יש צורך ב-120 (עגול) משכורות ממוצעות (שהן 166 משכורות חציוניות), כדי לרכוש דירה ממוצעת. ובהתאם גם מחירי השכירות, מה שהופך את עצם המגורים  של הישראלים הרגילים בארצם שלהם – לסוג של מותרות.

סתם לגור פה, בשביל המון ישראלים, זה ממש לוקסוס.

מצב בלתי אפשרי.

למה שבמדינה מפותחת, עם סטטיסטיקה מרשימה, של 30 אלף דולר תמ"ג לנפש, תהיה המשכורת הממוצעת, שלא לדבר על המשכורת החציונית, נמוכה באחוזים רבים – לעתים קרובות בעשרות אחוזים, מן המשכורות במדינות מפותחות בחו"ל, שאליהן אנחנו אוהבים להשוות את עצמנו?

ולמה שבמקביל, יהיו המחירים אצלנו גבוהים יותר באחוזים רבים, לעתים קרובות בעשרות אחוזים, מן המחירים בחו"ל?

זה מה שיוצר את יוקר המחייה הבלתי אפשרי פה. זה שנגדו יצאו המחאות של קיץ 2011.

ב. אי-שיוויון מחפיר

ישראל נמצאת בצמרת הגבוהה ביותר בטבלאות אי-השיוויון בין המדינות המפותחות, הנכללות בקבוצת המדינות הידועה כ-OECD. עד לאחרונה הובילו ארה"ב וישראל את הטבלה הזאת (בשנה האחרונה עקפו אותנו בסיבוב שלוש מדינות: טורקיה, מכסיקו ופורטוגל).

מה משמעותו של השיא הישראלי הזה?

משמעותו: אי-צדק חברתי זועק לשמיים. המעמד העליון הישראלי, מעמד העשירים הגדולים, אלה המצויים בעשירון העליון, מרכז בידיו חלק גדל והולך של העושר הלאומי. הוא הולך ומתרחק מכל העשירונים התחתונים, כולל אפילו העשירון התשיעי הקרוב אליו. קבוצה קטנה של ישראלים, 10% מהאוכלוסיה, בסך הכל, מתעלקים, בעצם על כל האחרים.

לא פלא שבשלבים מסויימים, תשעה מכל עשרה ישראלים תמכו במחאה החברתית של קיץ 2011.

תשעה מכל עשרה ישראלים הבינו שדופקים אותנו פה.

עשירון אחד שנמצא הרחק למעלה, הולך ומתרחק מכל האחרים (לקראת המראה?)

לפני כמה ימים ערכתי כאן את החשבון:

לפני כעשרים שנה, ב-1992/3,  היתה ההכנסה נטו של משפחה בעשירון העליון פי 5.3 מהכנסה של משפחה בעשירון התחתון.

ב-2011 כבר הרוויחה משפחה בעשירות העליון פי 8.8 ממשפחה בעשירון התחתון.

וכך לאורך כל הדרך. העשירון העליון התרחק מכל  העשירונים האחרים.

מצבם של כל העשירונים הורע, לעומת מצבו של העשירון העליון.

א+ב: מי זה העשירון העליון? – מפקיעי המחירים!

בין שתי התופעות – א. יוקר המחייה הבלתי אפשרי בישראל, ו-ב. אי-השיוויון המחפיר בחברה הישראלית, קיים קשר הדוק ביותר.

דפני ליף: מחאת האוהלים

זהו הקשר שאותו מנסים להסתיר מאיתנו יותר מכל דבר אחר. זהו הקשר שלגביו קיימת הצנזורה החמורה ביותר. למה? כי הפוליטיקאים, ראשי ההסתדרות, עורכי העיתונים ובעליהם, הטייקונים, והעשירים שמממנים את המחאה, הפרופסורים שיועצים לשר האוצר – כל אלה  עושים ככל יכולתם כדי להעלים את הקשר הזה.

הם כולם,  כולם עד האחרון שבהם, נמצאים באותו עשירון עליון.

זה שמרוויח מיוקר המחייה.

העשירון של מפקיעי המחירים.

הישראלים משלמים יותר מדי, הרבה יותר מדי, על המגורים בדירה משלהם או בשכירות, בגלל הקומבינה של מפקיעי המחירים בתחום הדיור: הקבלנים והממשלה. מחירי הקרקע בשמיים, וזה טוב לממשלה שמרוויחה על מכירת הקרקע ביוקר רב , ועל המיסים המנופחים על הדירות והבתים. וברור מדוע המחירים המופקעים טובים לקבלנים. יש המון קבלנים בשוק, אבל בפועל יש אוליגופול ביניהם, ואין שום תחרות.

הממשלה והקבלנים מפקיעים מחירים. הקבלנים ואדוני המערכת הפוליטית והמנהלתית – השרים והח"כים, המנכ"לים והסמנכ"לים ומנהלי המחלקות והאגפים של השירות הממשלתי – כל מפקיעי המחירים שוכנים לבטח בעשירון העליון.

הישראלי משלם הרבה יותר מדי על המזון, בגלל הקומבינה בין הממשלה ובין יצרני המזון והיבואנים. המחירים הגבוהים טובים לממשלה: הם מאפשרים לה לגבות מיסים גבוהים (המס הוא חלק יחסי ממחיר המוצר. ככל שמחיר המוצר גבוה יותר, המע"מ הנגבה בגינו גבוה יותר. לממשלה יש אינטרס קבוע במחירים גבוהים). ברור, משום כך, מדוע אין לממשלה עניין בתחרות, והיא מאפשרת ליצרני המזון המקומיים לעסוק גם ביבוא, כדי לחסום את האפשרות של מחירים מתחרים של מוצרים מיובאים. ברור מדוע מצא את עצמו השר משה כחלון, שהביא להורדת מחירים בשוק הסלולרי,  לומד משהו באמריקה, ולא במשרד האוצר.

הממשלה, היצרנים ויבואני המזון מפקיעים מחירים, ובזכות השוד הבלתי נלאה שלהם, מצויה ישראל במקום גבוה כל כך בטבלת אי-השיוויון ואילו הם עצמם – בעשירון העליון השבע והמדושן.

הישראלים משלמים יותר מדי על החשמל ועל המים, ועל השירותים הממשלתיים והעירוניים.   כל המחירים האלה מופקעים. השותפים של הממשלה העיריות בתחום הזה הם הנהגת ההסתדרות ועובדי השירותים המונופוליסטים, הגובים שכר עתק, שבזכותו הם חברים לגיטימיים בעשירון העליון, מקומם של מפקיעי המחירים. הממשלה שלנו והעיריות שלנו גובות מאיתנו מחירים מופקעים ומיסים עירוניים מופקעים.  וכל מפקיעי המחירים האלה הולכים ומתרחקים מאיתנו, ביחד עם חבריהם  למעמד, הטייקונים, שוכני הווילות של קיסריה, סביון והרצליה פיתוח.

הישראלים משלמים יותר מדי על הביטחון: זו הברית שבין הפוליטיקאים, הגנרלים והאקס-גנרלים, שמפקיעה את מחירי הביטחון. וכל פעם שמישהו מציע לקצץ קצת בתנאים המפליגים של מפקיעי מחיר הביטחון, פתאום מתברר שאלה האמונים על שלומנו הפיסי, שביטחון המדינה הוא בבת עיניהם – מוכנים לפגוע בהצטיידות ובחימוש, באימונים ובהתחדשות הצבא – ובלבד שלא ינגעו להם בפנסיות המופקעות, וגם לא במשכורות המופקעות של הג'ובניקים מהקריה, סליחה על הביטוי, הרוכבים על גבם של הקצינים הקרביים כדי להצדיק את השכר והתנאים המופרכים והמופקעים שלהם.

טוב שהם עדיין לא מאיימים בירידה מהארץ.

וברור שכל אלה – הממשלה, המעסיקים הפרטיים, הגנרלים  וההסתדרות, עושים יד אחת כדי לשמר את השכר הנמוך של כל הישראלים האחרים – אלה שאינם נמנים על המעמד הפרוטקציוניסטי המאכלס את העשירון החזירי העליון.

זה מה שצריך להבין שר האוצר שלנו, יאיר לפיד.

שם נמצא הכסף. בעשירון העליון של מפקיעי המחירים.

ולא צריך הרבה כדי לשנות את המצב מן היסוד.

רק דבר אחד: במקום שננסה לחקות מדינות מפגרות כמו ארה"ב (כן, תתפלאו, מבחינה חברתית וכלכלית ארה"ב היא מדינה מפגרת. תסתכלו בפערים החברתיים, במספר האסירים שם ובגובה החובות), אימפריית סמים כמו מכסיקו, דיקטטורה איסלאמית כמו טורקיה, או  מדינה שפושים בה ניוון ועוני כמו פורטוגל –  הבה נחקה את הולנד ושבדיה, את פינלנד ואת דנמרק ונורווגיה. מדינות קטנות, בערך בגודל שלנו, עם אוכלוסיה חרוצה (כן, העובדים הישראלים הם מן החרוצים והיעילים בעולם, ואחת העדויות המכריעות לכך היא השקל הישראלי החזק והמתחזק. וזה שאין עדיין די עובדים ישראלים כאלה – זה בגלל הפוליטיקאים המושחתים שאפשרו את הבוננזה החרדית, ומתחזקים בכיף את אפליית האזרחים הערבים, המונעת מהם לתפוס את המקום הראוי להם בשוק העבודה).

שם – במדינות האלה (תקראו ב"דה-מרקר", המפרסם המון כתבות בנושא הזה), העשירים משלמים מס אמת ולא מתלוננים על כך.

המשכורות של העובדים גבוהות והכלכלה לא נפגעת מזה.

השירותים הממשלתיים והעירוניים טובים. מבינים שם שהכלכלה היא למען האזרח, ולא להיפך.

המחירים סבירים ויצןאנים  או יבואנים אינם חושבים שרווחיהם לא מספיקים, וגם לא מאיימים בבריחה למקום שיש בו מסים נמוכים יותר.

בכירי הממשלה, האיגודים המקצועיים ואדוני התאגידים אינם עושים שם יד אחת כדי לדפוק את האזרח הקטן ולספר לו ש"אין ברירה".

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. עידו לם permalink

    הפוליטיקאים שלנו תמיד יעדיפו לחקות את אמריקה ולא את סקנדינביה כי באמריקה פוליטיקאים חיים כמו מלכים ואילו בסקנדינביה ממש לא.

    אהבתי

    • זה לא רק הפוליטיקאים. זו כל הקואליציה של האליטה. המליאנים והפוליטיקאים, אילי התקשורת והגנרלים, ראשי האקדמיה והרבנים, ראשי המשפט וראשי ההסתדרות. כולם בעסק. כל עוד לא תופנה האצבע אל כולם, הם ימשיכו לקרקס אותנו בהפרד ומשול הרגיל שלהם.

      אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: