Skip to content

החישוב הרלוונטי של הגרעון הצפוי: בערך 12% מהתקציב

מאי 6, 2013

לא מעט כובעים מטאפוריים נזללו בלי חמדה, כשהחליטה הממשלה השבוע על מתווה הגרעון בתקציב המדינה. כדי לא לבייש קולות חשובים בתקשורת, לא אצטט כאן בשם האומרים דברים שנכתבו ושנאמרו גם בגנותו וגם בזכותו של שר האוצר החדש יאיר לפיד, בעקבות הדלפות, שמועות, ספינים וכיוצא באלה, בשבועות האחרונים:

מצד אחד הקשקשת המטופשת הרגילה מן השמאל: הפאשיזם המתקרב בצעדי ענק (איסור שביתות וכו'), לפיד כאוייב העם ומעמד הפועלים, כתאומו הרוחני של בנימין נתניהו, נציג הבורגנות זוללת העניים הבוגד במעמד הביניים וכן הלאה. ומצד שני האיוולת הרגילה מן הימין: איזה יופי שלפיד לא חושש לצאת חוצץ נגד מקור הרע של המשק – העבודה המאורגנת, וכמה נהדר שהוא הולך להטיל מס על ירקות ופירות כדי ללכוד בכף את אויב העם – סוחרי השווקים.

והנה, הכל התהפך: השמאל גילה את רגישותו החברתית העמוקה של שר האוצר החדש, והימין מאוכזב עד עמקי נשמתו המיוסרת מהסוציאליסט הפתאומי הזה.

ראשת אופוזיציה שלי יחימוביץ: למה לא שרת אוצר?

ראשת אופוזיציה שלי יחימוביץ: למה לא שרת אוצר?

אביא לדוגמא רק את הזיגזג של ראשת האופוזיציה, הח"כית שלי יחימוביץ.

הנה מתוך הפייסבוק שלה, 22.04:

"זה יבוא, זה יכאב, זה לא ילך. זה אתנו כאן, קשה, מזיק, הרסני, ואתם יודעים מה –
זה בעיקר ציני. נורא ציני.
כי זה מגיע ממי שהבטיח שתפסיקו להיות הכספומט של המדינה.
וזה מגיע ממי שהבטיח "פוליטיקה חדשה".

והנה מה שאמרה שלי  ב-02.05 (ושאלת תם: האם שלי יחימוביץ, כשרת אוצר, לא היתה יכולה לעשות כמעשה לפיד, הזוכה מפיה לשבחים?):

 "לראשונה מאז שנכנס לתפקידו נוקט שר האוצר בצעד  נכון. ההחלטה לפרוץ את מגבלת ההוצאה היא החלטה מבורכת, ויהיה בה כדי להקטין מעט את הגזרות ואת המחנק הקשה של המשק ושל הציבור כולו."

ולי לא נותר אלא לחזור על עצתי הרגילה, שלעולם איני מצטער שאני פועל על פיה: להתייחס אל שמועות, הדלפות, בלוני-ניסוי וספינים כערכם, ולא לקבוע עמדה על פיהם, לא כלפי מדיניות, לא כלפי אדם ולא כלפי מוסד. כך בענייני משפט, וכך בכל עניין אחר.  אין דרך טובה מזו כדי להשאיר את הכובעים על המתלה, ואת הלשון והחך פנויים למטעמים ראויים יותר.

*****

יש נתון אחד הנוגע לתקציב של שנת 2013 שהוא בבחינת סוד מדינה כמוס ביותר, והוא:

גודלו של אותו תקציב.

כלומר: על כמה מיליארדי שקלים עומד תקציב המדינה המתוכנן/מבוצע של שנה זו?

התקשורת מלאה נתונים על גודל הגרעון, ועל שיעורו באחוזים לעומת התוצר.

אבל אף מספר הנוגע לתקציב עצמו. גגלו והיווכחו במו-עיניכם.

יש לדבר סיבה, אך יש לו גם תוצאה חשובה.

סיבת הדבר: שום גורם מוסמך לא החליט על גודלו של התקציב של שנת 2013.

והתוצאה: הטעייה באשר לשיעורו הריאלי של הגרעון – לעומת התקציב, ולא לעומת התמ"ג.

אז איך פועלים משרדי הממשלה, אם אין בעצם תקציב?

על סמך תקציב השנה הקודמת, 2012 – כאשר הכספים מועברים מדי חודש בחודשו, בשיטת 1 חלקי 12.

אבל, על כמה עומד בעצם תקציב 2012, שכידוע נפרץ בעקבות גרעון בלתי מתוכנן?

התקציב המקורי עמד על 365 מיליארדי שקלים וקצת עודף. מה שאומר שממשלתנו עלתה לנו מיליארד שקלים ליום.

אך בעקבות פריצת התקציב, מדברות ההערכות על כך שמדובר בעצם בתקציב מבוצע של כ-400 מיליארד ש"ח.

שמזה יוצא שמדי חודש, עד שתצביע הכנסת באוגוסט על תקציב 2013, מוציאה הממשלה כ-34 מיליארדי שקלים מדי חודש, במקום 30.5.

אז מה זה אומר לגבי  שיעורו האמיתי של הגרעון המתוכנן – 46.5 מיליארדי שקלים?

המספר שבו נעשה שימוש, על ידי האוצר והתקשורת, הוא 4.65%. אולם המספר הזה מתקבל לא מהשוואה בין  הגרעון ובין התקציב, אלא בין הגרעון ובין התמ"ג (תוצר מקומי גולמי), שלפי ההערכות יגיע השנה לטריליון אחד עגול – 1,000 מיליארדי שקלים.

ומכאן שכל אחוז של התוצר שווה ל-10 מיליאדי שקלים, ו-46.5 מיליארדים של גרעון שווים ל-4.65% תוצר.

ומדוע נערכת ההשוואה הזאת בין חיטים לשעורים?

DSCF4087

משום שהיא זו המקובלת על כלכלני הדירוגים (דירוגי האשראי) כדי להעריך את יכולת הפירעון של המדינה.

ברור שההשוואה הרלוונטית היא בין בין גודל הגרעון וגודל התקציב, שהרי שניהם נוגעים לפעולות הממשלה, בעוד שבתוצר – רוב הפעילות כלל אינה ממשלתית (אם התוצר עומד על טריליון, ותקציב הממשלה הוא 400 מיליארד, הרי שפעילות הממשלה מהווה רק 40% מהפעילות המשקית).

חישוב פשוט מראה לנו, שהגרעון – וזה המספר האמיתי והמשמעותי מבחינת הממשלה ומבחינת המשק – עומד להגיע ל-12% בקירוב מהתקציב.

במילים אחרות:

12 מכל 100 שקלים שמוציאה ממשלתנו ב-2013, אינם שלה. כמוהם כמשיכת-יתר במשק בית פרטי. אוברדראפט.

וכמו כל משיכת יתר, הם עולים ביוקר.

אך הם לא עולים ביוקר לממשלה, שהיא הגורם לאוברדראפט הזה.

הם עולים ביוקר לנו, האזרחים, הנאלצים לכסות את משיכת היתר הזאת.

וכמו שיש מי שמרוויח יפה על משיכת היתר הפרטית שלנו, יש גם מי שמרוויח יפה מאוד ממשיכת היתר הממשלתית.

בדיוק כמו משיכת-יתר של משק בית, הממשלה מכסה את החוב שהיא יוצרת על ידי לקיחת הלוואה. הממשלה מנפיקה איגרות חוב נושאות ריבית, ומוכרת אותם "לציבור הרחב". היא לווה כסף מהציבור.

מיהו אותו "ציבור רחב"?

מי שיש לו כסף פנוי.

למשל, הבנקים, שבכל יום ויום יש בקופותיהם סכומים אדירים של יתרות-זכות בחשבונות העו"ש, שעליהם הם משלמים ריבית הקרובה לאפס, אם בכלל. מה רע להשקיע את הכספים האלה באג"חים ממשלתיים המניבים ריבית של כמה אחוזים?

וכך גם כל חברה גדולה שמוכרת מוצרים לציבור ומצטברים אצלה בכל יום זרמי מזומנים גדולים.

ומובן שהאיגרות האלה משמשות יפה גם את קרנות הפנסיה וקופות הגמל, המחבבות אותן מאוד. האג"חים הממשלתיים אמנה מניבים פחות מאג"חים קונצרניים, אך גם הסיכוי שהממשלה תערוך לחובותיה תספורת  – נמוכה יותר.

אך מבחינת תקציב המדינה, האג"חים האלה הם צרה: מתישהו צריך להחזיר את הקרן, וכל הזמן – לשלם ריבית.

בפועל, כמובן, מגלגלים את החוב: במקום להחזיר אותו מתוך מה שיש, או יהיה,  מחזירים אותו מתוך מה שאין: כדי לשלם קרן וריבית על אג"חים ישנים, מנפיקים אג"חים חדשים.

זו השיטה שהביאה את החוב הציבורי – של הממשלה ושל הרשויות המקומיות, לכך שיהיה גדול פי אחת וחצי מתקציב הממשלה. יותר מ-600 מיליארדי שקלים.

זו השיטה שהביאה את גובהו של החוב המוחזר מדי שנה, קרן וריבית,  לכך שיהווה בין חמישית לרבע מתקציב המדינה – בערך 90 מיליארד ש"ח.

ותקציב המדינה, זה אנחנו, משלמי המיסים: משלמי המע"מ ומשלמי מס ההכנסה ושאר המיסים, הישירים והעקיפים. אנחנו מממנים את הקרן ואת הריבית. אלה שנוצרים בגלל שהכלכלנים הדגולים והפוליטיקאים המסורים שלנו לא מסוגלים לאזן את התקציב בלי להכניס אותנו לחובות.

אך מכיוון שחוץ מזה שהממשלה חייה מעבר לאמצעיה, היא גם מעניקה על חשבוננו רווחים יפים ותשואה בטוחה למאיון העליון, אין סיבה להפסיק עם השיטה הזאת.

ואיך זה יסתיים?

באחת משלוש דרכים.

או שתקום יום אחד ממשלה אחראית שתחליט לאזן את התקציב בלי להכנס לחובות, ואף להחזיר את חובות העבר בלי לגלגל אותם עתידה. הסיכוי לכך לא נראה סביר, כל עוד יש לנו ממשלות "דימוקרטיות" המשרתות  בעצם את המאיון העליון.

או שהחובות האלה ימשיכו להתגלגל כלפי העתיד, לתפוח ולתפוח.

או שיום אחד, בעתיד הקרוב יותר או הרחוק יותר, יתברר שהחוב גדול מדי ואי אפשר להחזירו, והממשלה תערוך לחוב תספורת זוטא או תספורת רבתי. בבת אחת או טיפין-טיפין.

וזו האפשרות הסבירה ביותר.

ותנחשו מי ישלם על התספורת הזאת?

בדיוק אלה שמשלמים על התספורות הפרטיות:

הפנסיונרים.

כבר היום עומדים החובות של הממשלה והקונצרנים לפנסיונרים שלנו   על 1.1 טריליון שקלים,  10% יותר מהתמ"ג,  וקצת פחות משיעורם של שלושה תקציבים ממשלתיים.

כבר היום עורכים תיספורות לפנסיונרים בכל שעת כושר.

*****

לכל ידוע כיצד הגענו למצב העגום הנוכחי: מתישהו באמצע אשתקד, הבין ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהיה מרוחק כדי שנה וחצי מהבחירות, שממשלתו נוהלה בלי חשבון, ושאם יהיה עליו להגיש תקציב לשנה הבאה (2013) יקרו שני דברים לא נעימים. האחד: יתברר שהגאון הכלכלי נתניהו  נקלע לגרעון מכאיב. והשני: שיהיה עליו לנהל כלכלת צנע וקיצוצים דווקא בשנת בחירות. כדי להימנע מהאסון כפול הפנים הזה, החליט נתניהו להקדים את הבחירות, וכך הפסיד רק רבע מכוחו האלקטורלי והצליח להישאר בשלטון.

ראש ממשלה נתניהו: מעמדות הביניים כלפי מטה

ראש ממשלה נתניהו: מעמדות הביניים כלפי מטה

אבל בגלל שלא היה תקציב מחייב לשנה הזאת, וגם היתה זו שנת בחירות, הוציאו משרדי הממשלה כספים בלי חשבון על קניית קולות, כדי להבטיח את המשך שלטונה של הממשלה, והמצב הגרוע יחסית שבו מצא את עצמו בנימין נתניהו באמצע שנת 2012, הפך למצב עוד יותר גרוע באמצע 2013.

ככה זה בדימוקרטיה.

*****

כדי להבין איך הגיע תקציב הממשלה למצבו האומלל הנוכחי, כאשר באותה עת הגיע העשירון העליון שלנו למצבו המאושר הנוכחי, ובאותה הזדמנות דחק כלפי מטה את שאר העשירונים,  כדאי להתבונן במה שקרה במערכת המס לאורך זמן.

מה קרה למס החברות מ-1980 עד היום

image

מערכת המס, כידוע, היא מקור ההכנסה העיקרי של הממשלה. כמעט כל הכנסותיה מגיעות משם.

בשנת 1980, קצת אחרי שהגיע הליכוד לשלטון, עמד מס החברות על 61%. מס ההכנסה המירבי על נישומים יחידים עמד על 50%. מס מעסיקים עמד על 7%. המע"מ עמד על 12%.

ב-1987, כאשר התייצבה הכלכלה אחרי הבוננזה של הבורסה והבנקים והסדר המניות, כבר עמד מס המעסיקים על 45%, מס ההכנסה על יחידים ירד ל-48% ומס המעסיקים ירד ל-4%. המע"מ, לעומת כל אלה, עלה ל-15%.

בסך הכל ירדו המיסים על העשירון העליון, איפה שמצטופפים בעלי החברות והמעסיקים, ב-21% במצטבר, בעוד שהמס על כולם עלה ב=5%.

ב-1992 התבטל לחלוטין מס המעסיקים.

המע"מ, לעומת זאת, עלה באותה שנה ל-18%

ב-1996 (נתניהו הופך ראש ממשלה) ירד מס החברות מ-40% ל-36%. גם המע"מ ירד ל-15.5%.

ב-2004 (נתניהו שר אוצר) ירד מס החברות ל-35%. מס הכנסה מירבי על יחידים: 49%.

ב-2009 (נתניהו ראש ממשלה) ירד מס החברות ל-26%. מס ההכנסה המירבי ירד ל-46%. המע"מ הועלה ל-16.5%.

ב-2010 ירד מס החברות ל-25%, מס ההכנסה המירבי ירד ל-45% וגם המע"מ ירד בחצי אחוז.

ב-2011 ירד מס החברות באחוז נוסף, ל-24%.

ב-2012, כשהחל להתברר עומקו של הבור, הועלה מס החברות באחוז אחד, ל-25%. מס ההכנסה המירבי הועלה ב-3%, ל-48%, והמע"מ באחוז אחד – ל-15%.

סיכום:

כל ישראלי משלם היום 42% יותר מע"מ, לעומת המצב ב-1980.

ולעומת זאת, כל בעל חברה מהעשירון העליון משלם היום 59% פחות מס חברות, 100% פחות מס מעסיקים ו-2% פחות מס הכנסה.

וגם זה, רק אם הוא ממש פרייאר. הנה, רק אתמול התברר שמהעשירים הגדולים באמת, כמו בעלי טבע, אינטל, כי"ל וצ'ק פוינט גובה הממשלה מס חברות בסך 3.3%, לעומת 25% הקבועים בחוק.

ועוד לפני שהתייחסנו לפטנט של "הרווחים הכלואים", הגורם לאוצר הפסדי מס של מיליארדים רבים.

או לשיטת המיליארדר עידן עופר לברוח ללונדון עם הרווחים שעשה בישראל  – שם המיסים נוחים יותר.

זו היתה שיטת נתניהו בכל השנים:

גן עדן למאיון העליון ולשותפיו ועוזריו בעשירון העליון.

על חשבון כל האחרים – מעמד הביניים והעשירונים התחתונים.

בינתיים החליט שר האוצר החדש שלא להחליט בקשר להמשך הדרך.

אם יחליט להמשיך בשיטת נתניהו, התוצאות יהיו בהתאם.

במחאה החברתית של 2014 יככבו קלסתריהם של נתניהו ולפיד זה בצד זה, על שלטי המוחים.

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: