Skip to content

דו"ח שירמן 4/ למה לפיד לא מתראיין, סיכום ביניים ו-42 מיליארד ש"ח הפסד על החזקות המט"ח

אפריל 10, 2013

קודם כל הערה מקדימה: מצחיקה אותי התרעומת של העיתונאים על יאיר לפיד, שבוחר להביע את דעותיו ואת עמדותיו בעמוד הפייסבוק שלו, במקום להתראיין אצלם.

נסו-נא לדמיין לעצמכם ראיון עיתונאי בהשתתפות שר האוצר החדש וכתב כלכלי.

הבה נניח, למען הדיון, שלא מדובר בכתב כלכלי שאינו מצדד בעמדה פוליטית או כלכלית או חברתית שונה מזו של לפיד. לא כתב כלכלי המבקש להכשילו בשאלות קשות.

לא עיתונאי המקנא בסתר ליבו בהצלחתו הרבה של לפיד בתחום הפוליטי כמו בתחום העיתונות (כמו רבים מאוד  מבין מבקריו העיתונאים).

נניח שמדובר בעיתונאי כלכלי המבקש לעשות את תפקידו בתום לב. להביא מידע לציבור מפי שר האוצר, ותו-לא.

ומה אז?

הרי כלכלה היא מקצוע, ולמקצוע הזה יש שפה. יש ז'רגון כלכלי. כל מיני מילים וביטויים , המבטאים עמדות ודעות, תיאוריות ומוסכמות, שכל אחד המצוי בתחום הכלכלי מכיר היטב, יש לו עמדה לגביהן, או צריך שתהיה לו, ושיוכל להביעה באחריות ובלי להסתבך בשטויות.

ובכן מה? הרי לפיד מודה ביושר גמור שעדיין הוא טירון גמור בענייני כלכלה. שאינו יכול לעשות צעד אחד בלי יועץ לצידו.

אז מה הוא יעשה בראיון עיתונאי שכזה לנוכח מראיין כמו סבר פלוצקר או מתן חודורוב? מה ישיב אם ישאל אותו הכתב הכלכלי שלנו מה דעתו על מדיניות הריבית הגבוהה של בנק ישראל והשפעותיה על שוק הדיור, למשל?

וזו עוד שאלה קלה.

אז מה?  לפיד יגיד בשידור ישיר בערוץ 2, שנא להמתין רגע, הוא רק מסמס את השאלה ליועץ שלו, ועוד כמה דקות הוא ישיב?

צר לי לומר, אך כל עיתונאי המתרעם על "החרם" של לפיד על העיתונות, חשוד בעיני כמי שהיה רוצה לחזות בסיטואציה מביכה כזאת, ולא טובת הציבור לנגד עיניו של המתרעם או התוהה, אלא רעתו של שר האוצר החדש.

רדו נא מהאיש, עיתונאים יקרים. תגידו תודה שהוא לא סותם לגמרי את הפה וזורק לכם עצם מדי פעם בפייסבוק, כדי שיהיה מה לכרסם, איך לעלוב ואיך ללגלג. לפיד הוא לא אידיוט, והוא ילמד. כלכלה אינה מקצוע מסובך כל כך. כולה נדבך על נדבך של היגיון פשוט. כשלפיד ירגיש שהוא יודע מספיק, ויכול להשיב לשאלות המחוכמות של העיתונאים בלי להסתבך ובלי להתבלבל ולעשות מעצמו טיפש, הוא בטח יתראיין.

*****

ועכשיו סיכום קצר של מה שהיה לנו עד כה בדו"ח שירמן שלנו.

א. לא להיכנס ללחץ. מצב הכלכלה הישראלית ממש לא קשה. אל תיתן לכל מיני אינטרסנטים,מעליך, מסביבך ומתחתיך להאיץ בך. למד היטב את החומר לפני שתקבל החלטות.

ב. הדבר החשוב ביותר שעליך ללמוד כדי להתמצא במה שקורה ומה שמתוכנן, הוא לקרוא מאזנים/תקציבים.

ג.  בקריאת התקציב לך לשני הקטבים: ראה מה אומרת השורה התחתונה של התקציב, כלומר – המאקרו. אבל חשוב לא פחות, להיכנס לפרטים הקטנים, כי שם מסתתרים המון מוקשים, הטעיות ונוכלויות, שבהצטברותם הם עלולים אפילו לשנות מקצה לקצה את התמונה הכללית.

כשנכנסים לפרטים, יכול תקציב הנראה כמרחיב להתברר כמצמצם, וגם להפך.

ד. זכור שאתה שר האוצר של כל האזרחים. שום מעמד ביניים אינו יכול לשגשג ולפרוח כשהוא נובט בחברה שהמעמדות התחתונים בה מוזנחים, ממורמרים, חלשים וחסרי כוח קניה.

ה. היזהר מפקידי האוצר. זכור שלמרות שלכאורה הם פקידי מדינה חפים מאינטרסים, רבים מהם סוללים לעצמם בזה הרגע את הדרך למשרות שמנות במגזר הפרטי.

ו. המשמעות של סעיף ה': קח את זה כנתון, שהמלצות רבות של פקידי האוצר מוטות כלפי האינטרסים של התאגידים הגדולים והמאיון העליון. אין דבר כזה תקציב "אובייקטיבי" הנובע מהצרכים והמצב "האובייקטיבי" של המשק. תפקידך בכוח לנכש את העשבים השוטים – סעיפי התקציב המשרתים אינטרסים פרטיקולרים, בדרך כלל של העשירים הגדולים.

ז. היזהר מהמוני תרגילים המוסתרים היטב, או לפעמים באופן שטחי, בסעיפי התקציב, במיוחד בסעיפים כמו "שונות", "רזרבות", "החזרי חובות", "הוצאה חד פעמית", הקדמה פתאומית של החזר חובות או פיזור פתאומי של החזר חובות, ועוד.

ח. מכיוון שיש לך עבודה מעל לראש והמון מטלות, כדאי מאוד שיהיה לך איש אמון – לא מטעם פקידי האוצר – שיהיה מבחינתך מבקר התקציב. שידע לחשוף את כל התרגילים והנוכלויות ולתת לך תמונת אמת. כלומר: תקציבאי.

ט. התחום החשוב ביותר של ההטעיות, הוא התמחור. זה בולט במיוחד בתחומים הרחוקים מן העין ומוגנים בכל מיני שיטות מעין הציבור, כמו תקציב הביטחון, תחום האנרגיה ועוד. המחיר האמיתי של סחורות ושירותים עשוי להתברר כרחוק מאוד מן המחיר התקציבי, ונתתי את הדוגמא של טילי כיפת ברזל.

י. לכן חשוב שיהיה לצידך, שוב איש אמון שלך, ולא מטעם פקידי האוצר, מי שימלא תפקיד של תמחירן ויהיה מסוגל לתת לך תמונה אמיתית של פרטי התקציב.

י"א. זכור שמתחת לבלטות, או למזרן, יש לך בוכטה אדירה של חסכונות במזומנים – יתרות המט"ח של המדינה, הגדולים בהרבה מחובות החוץ שלה. לכן  אל תמהר כל כך ל"קיצוץ בבשר החי" ולהכבדות מיותרות על האזרח הקטן – מה גם שהחזקת חסכונות גדולים במט"ח מביאה יותר הפסדים מרווחים (הרחבה בהמשך).

י"ג: היזהר מאנשים המדברים בשם אידיאולוגיות קיצוניות, מסוגו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרוממות ה"שוק החופשי" בגרונו, ובפועל הוא משרת את האינטרסים הקטנוניים של התאגידים הגדולים ושל האלפיוןו והמאיון העליון, בארץ ובחו"ל. המדיניות הכלכלית שלו גורמת קיטוב חברתי שאין בו צדק ובטח לא תועלת לרוב הגדול של אזרחי המדינה.

י"ד: היזהר מקיצוצים בנוסח הרגיל עד כה, כאשר במקום לנכש את העשבים השוטים והמיותרים, המצויים בדרך כלל בצמרת המשרדים הממשלתיים (ולא נוגעים בהם כי אותה צמרת היא המבצעת את הקיצוצים), פוגעים ברבים מעובדי השטח ובפרוייקטים הנעשים למען האזרחים.

ט"ו: היזהר מתרגילי פירמידה, המבוססים על הטעייה של הציבור: כדי למשוך השקעות או חסכונות מבטיחים ריבית ותשואה גבוהים, שאותה  משלמים מהקרן של המצטרפים החדשים. הפירמידות קורסות כאשר הבלוף נחשף, והמצטרפים החדשים נעלמים, או להיפך – כשהמצטרפים החדשים מתמעטים, ואז נחשף הבלוף. הסכנה העיקרית אצלנו: הגימלאות והפנסיות.

****

ועכשיו עוד קצת פירוט חדש בתחום שכבר עסקתי בו בסעיף י"א – יתרות המט"ח האדירות שצבר בנק ישראל. העיתונאי אמנון אטד הביא ב"כלכליסט" של אתמול (09.04.2013) כמה מספרים מחכימים בתחום המעניין הזה של חסכונותינו, הקשור באופו הדוק גם בשאלת היחס של ערך השקל הישראלי לעומת מה שקורה למטבעות הזרים.

והנה נתון מעניין מאוד: במשך 9 החודשים האחרונים עלה שערו של השקל ב-30% לעומת היין היפאני. אז זה אולי קצת קוריוז, הקשור ספציפית לצרות של היפאנים. אבל ראו מה עשה השקל שלנו בחודש מרס 2013 החולף: עלה ב-1.6% לעומת הדולר,  ב-4.1% לעומת היורו, וב-4.4% לעומת המטבעות של שותפות הסחר העיקריות של ישראל. ובהתפתחות הזאת, דווקא אין משום הקוריוז ומשום החדש. המטבע הישראלי מתברר כאחד המטבעות החזקים והיציבים בכלכלה של המדינות המפותחות. מה שמעמיד סימני שאלה נוספים על החזקות המט"ח העצומות של בנק ישראל. על פי החשבון שמביא אטד, הביאו היתרות האלה בשנה האחרונה להפסד של 4.5 מיליארדי שקלים, והביאה את סך ההפסדים המצטברים בגלל החזקות המט"ח להפסד של 42 מיליארד ש"ח (מקרה או לא מקרה – בדיוק גודלו את הגירעון התקציבי הנוכחי).

כיצד מחשבים את ההפסד הזה? הנה כך: כדי לממן את רכישות המט"ח, מוכר בנק ישראל "לציבור" מק"מ  – מילווים קצרי מועד, הנושאים ריבית שמנמנה, גבוהה בהרבה מהתשואות שנושאים המט"חים שערכם מידרדר והולך מול השקל. וההפרש בין מה שמשלם בנק ישראל לציבור קוני המק"מ, ובין מה שהוא מקבל על המט"ח – מסתכם בסכום האדיר של 42 מיליארדי שקלים. ומי סופג את ההפסד הזה ומשלם אותו? הציבור הישראלי, כמובן!

כבר הזכרתי פה לא פעם, שכבר אנשי הכספים הגדולים של פאריס במאה ה-19 עמדו על יתרונותיהם של הגירעונות התקציבים הממשלתיים, ועודדו אותם ככל האפשר. שהרי הממשלה נאלצת לממן את גרעונותיה על ידי מלוות שהיא לוקחת מהשוק הפרטי – והמיליונרים הגדולים שמחים מאוד לעשות את הטובה הזאת לממשלה, שהיא לווה בטוח ביותר. והכל תמורת ריבית גבוהה ונחמדה הנכנסת לכיסם, ושאותה משלם הציבור הרחב כולו באמצעות מיסיו.

וברור מזה גם כמה שמחים אצלנו גם אצלנו, אלה שמרכזים בידיהם את זרמי המזומנים הגדולים, להלוות לבנק ישראל את כספי המק"מים כדי שיוכל לקנות דולרים כאוות נפשו. הבעייה הקטנה היא, שהמימון הסופי מגיע מהתקציב, שעליו משלמים כלל אזרחי המדינה.

עוד אחת מהשיטות המזרימות את הכסף מידי העניים והבינוניים לידי העשירים הגדולים.

אטד גם מזכיר את ההשפעה הצפוייה של המהפך שעוברת המדינה בתחום האנרגיה, ממצב של קונה תלוי, למצב של עצמאי עם אופציה להיות מוכר. כל זה עם התחלת התהליך של הזרמת הגז מ"תמר". המהפך הזה, הוא כותב, יחסוך כבר בשנה הקרובה 2.5 מיליארדי דולרים שהופנו בכל שנה מהשנים האחרונות על רכישת סולר בחו"ל.

המשך יבוא, ובו, בין השאר, איך לקרוא ידיעות כלכליות בעיתונות

 

מודעות פרסומת

From → כלכלה

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: