Skip to content

דו"ח שירמן 3/ זהירות, שלושה מוקשים מסוכנים – אידיאולוגיות, קיצוצים, פירמידות

אפריל 8, 2013

המשך הדו"ח לשר האוצר יאיר לפיד.

יב. מוקש האידיאולוגיות. הזהר מפני האידיאולוגיות כמו מפני אש. אני קורא שמינית מנכ"לית לאוצר, המזוהה עם האידיאולוגיה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מתקופתו במשרד האוצר. אני קורא שגם אתה,  אוי ואבוי,  כבר אימצת לך אידיאולוגיה. שאתה "ניאו-שמרן".

זהו מוקש מסוכן. האידיאולוגיות החברתיות-כלכליות הן תמיד מכשיר בשירותו של מעמד כלכלי מסויים ומצומצם, בשעה שהן מתיימרות לדבר בשם כלל החברה, או רובה.

האידיאולוגיה הסוציאליסטית או הסוציאל-דימוקרטית מתיימרת לייצג את השכבות הרחבות של המעמדות העובדים ואת המעמדות התחתונים.

אך למעשה מדובר בקואליציה בין שתי קבוצות קטנות – חלק מן האינטליגנציה הבורגנית, הנפרשת במעמד הפוליטי ובצמרת האקדמיה והתקשורת,  ועימה כמה קבוצות קטנות של עובדים מועדפים ופרוטקציוניסטים – כולם בתחומי העשירון העליון וטיפה מתחתיו. כולם שותפים מלאים ונאמנים של חבריהם מן הימין הכלכלי. שכניהם באותן שכונות, חבריהם לאותן מסיבות ואתרי נופש בחו"ל, מושבי עור הצבי בכנסת, שנות השבתון וכו'. המאבק ביניהם הוא מדומה לגמרי ונערך רק בבחירות. למעשה, הכל משחק של יד רוחצת יד.

ו"מנגד", האידיאולוגיה הכמו ליברטיאנית של הימין הריפובליקאי, שבנימין נתניהו ודומיו מייצגים אותה בישראל. זו מתיימרת לדבר בשם טובת החברה כולה ובמיוחד "היוזמה הפרטית" ששגשוגה ורווחתה, בתיאוריה,  מריצים את המשק.

אך בפועל משרתת האידיאולוגיה הזאת קבוצה מצומצמת ביותר של תאגידי ענק ובעלי הון גדולים, קרטלים, מונופולים ואוליגופולים, השולטים בכלכלה ביד רמה, עושים צחוק מן "השוק החופשי" ומנכסות לקופתן חלקים גדלים והולכים של ההון הלאומי, על חשבון כל המעמדות האחרים. ואל תיתן למאבק ההרואי של שר האוצר היוצא נגד זכייני הגז להטעות אותך: מדובר בטיפה בים. הברונים השודדים שלנו חומסים בלי חשבון את משאבי האומה באוויר (תקשורת) בים (המלח, החופים) וביבשה (כל השאר) – ומשלמים מיסים כמו היו מסעודה משדרות או בוזגלו מירוחם.

התוצאה של המדיניות הריפובליקאית (בנוסח אמריקה) של נתניהו, היא שישראל נעשתה חברה מקוטבת ביותר, מתחרה ראש בראש עם ארה"ב על כתר המקום הראשון  באי-השיוויון הכלכלי והחברתי בטבלת המדינות המפותחות.

ההון הלאומי מצטבר בידי קבוצת פרוטקציונרים צרה ביותר, כשכל שאר המעמדות, כולל מעמד הביניים והיזמים הקטנים והבינוניים, מנוצלים, מותשים ונדחקים כלפי מטה. היזהר מלהמשיך את המדיניות הנתניהואית הזאת. היא מובילה למקום רע.

במקום לחקות את הקיטוב ואת הניכור החברתי, את הגידול בפשע ואת הזנחת השכבות העניות בנוסח הריפובליקאי-אמריקאי – שאפילו האמריקאים כבר הנחילו לו תבוסה פוליטית – למד מהסקנדינביות ומהולנד. אלה המדינות שלמדו לקחת את הטוב מתוך התיאוריות  והפרקטיקות השונות ולזרוק את הזבל האידיאולוגי לפח. הן מצויות בראש הטבלאות בכל מה שכרוך ברווחת האזרחים (ריקי כהן!), בחינוך ובשירותי הבריאות, ובהיעדר שחיתות, בלי שתיפגע כלל התנופה הכלכלית.

קבל עצה: קרא את סדרת הכתבות שהתפרסמו בשנה וחצי האחרונות ב"דה-מרקר" על הסקנדינביות. תלמד מזה הרבה יותר ממה שתלמד מרעיונותיו של נתניהו.

י"ג: מוקש הקיצוצים: אם תחליט שעליך לקצץ, עליך להשגיח בעצמך על תהליך הקיצוצים במשרדים הממשלתיים, ולא להניח לכל משרד בעצמו להחליט כראות עיניו.

הסיבה פשוטה.

מכיוון שהאנשים המחליטים בפועל היכן וכיצד מקצצים הן ההנהלות, קורה בכל סיבוב של קיצוצים הדבר הבא:

ההנהלות שומרות על עצמן ועל אנשיהן. כשמונפת חרב הקיצוצים, הן מפטרות רק, או בעיקר, את האנשים העושים את העבודה בשטח, ומקצצות בתקציב הפעולות של המשרד. התוצאה של אינספור סיבובי קיצוצים היא, שהפירמידה הטבעית של המבנה ההירארכי בכל משרד ממשלתי, הפכה למעין מלבן. שכבות עבות ומנופחות ביותר של הנהלה, לעומת סגל עובדים  מצומצם העוסק בעבודה האמיתית מול האזרחים, בצמוד לתקציב פעולות מתמעט והולך.

זכור: פיטרת  מנהל או סגן מנהל או משנה למנהל מיותר,  עם נהג מיותר ושתי מזכירות מיותרות, עוזר מיותר, מכונית מיותרת ומשרד מיותר, שלא לדבר על משכורת מנופחת ותקציב הוצאות אינסופי  – ותוכל להשאיר בעבודה עשרה או עשרים עובדי שטח עם תקציב פעולות סביר, שיעשו עבודה ממשית מול האזרח הקטן.

ועוד: לא בכל מקום נכון לקצץ. למשל, לפני שנים אחדות כתבת בעצמך טור על הצורך בהגדלה משמעותית מאוד של הכוח המשטרתי. מצב העניינים בתחום הזה, מאז, רק הדרדר. ותעיד רמת האמון של האזרחים במשטרה ובכוחה, העומדת ביחס הפוך לשביעות הרצון שמגלה צמרת המשטרה מעצמה וממפעלותיה.

בחלקים גדלים והולכים של המדינה ושל הפעילות הכלכלית והחברתית אין כלל חוק וסדר, ואיש הישר בעיניו יעשה. החיים הפכו הפקר והרכוש והאדמה – הפקר. את המשטרה יש להגדיל, אך גם פה יש להיזהר מאוד מפני הפניית רוב המשאבים לדרגי הפיקוד והמשרדים, על חשבון העבודה בשטח.

י"ד: זהירות הפירמידה: למה ואיך נפלו הבנקים של קפריסין? פשוט למדי. אי קטן, רחוק מתשומת הלב התקשורתית, מין קאימן של דרום אירופה, כמו שוויץ או ליכטנשטיין, אבל עם ריבית יותר אטרקטיבית, וביורו.  פלא שהמון כסף מכל מיני מקורות הגיע לבנקים של קפריסין?

אך כיצד ישלמו הבנקים את הריבית האטרקטיבית שהבטיחו להון הגדול שזרם?

בדרך כלל יש שתי שיטות: האחת, הלוואות הניתנות בריבית גבוהה יותר מזו שמשולמת למפקידים. והשניה: השקעות נבונות בניירות ערך וביזמים. אך קפריסין אי קטן ותושבים בו לא הרבה, אין קונים להלוואות רבות ואין עסקים אדירים להשקעות בקנה מידה גדול. ולכן,  חיש קל מצאו את עצמם הבנקים של קפריסין משלמים את הריבית החמודה המובטחת – מתוך הקרן של ההפקדות החדשות.

עד שיצאה השמועה, ההפקדות התמעטו ולא היה ממה לשלם.

זו תמציתה של נוכלות הפירמידה.

דבר דומה קרה במשבר המשכנתאות האמריקאי ב-2008.

אצלנו נפלה נוכלות הפירמידה של הבנקים הגדולים עוד בשנות השמונים, כאשר התפרסם שהבנקים מייבאים דולרים מחו"ל כדי "לווסת" (כלומר, להריץ כלפי מעלה באופן מלאכותי) את מניותיהם המונפקות חדשות לבקרים  – כי כבר לא היה כסף מקומי חדש ורב שנכנס למשחק. אותו משחק פירמידה, כמו בקפריסין או בארה"ב. מאז הבנקים נזהרים, בנק ישראל נזהר, הציבור נזהר והממשלות נזהרות.  

אבל – האם לא קיימת אצלנו סכנת פירמידה?

למשל: שים עין גדולה, זהירה, ומאוד מקרוב על עסקי הפנסיות, הביטוח וקרנות הגמל. ההנהלות ממשיכות לרושש את הקרן במשכורות ובתנאים מפליגים. בגלל יציבותו של כוח האדם המקומי והריבוי המצומצם, אין גידול מספיק בנכסים של קרנות הפנסיה. ובמקביל – תוחלת החיים של אוכלוסיית הגימלאים והפנסיונרים מתארכת והולכת (איך אמר הכלכלן שלמה מעוז, באחת מיציאותיו המפוארות? הם דבקים בחיים, הנבלות האלה! חסרי כל אחריות! זה לא כלכלי!). זאת אומרת: שלושה גורמים מכריעים עלולים להפוך את המבנה של החיסכון הפנסיוני למשחק פירמידה ענק, שלהתמוטטותו עלולות להיות תוצאות מחרידות.

המשך יבוא

מודעות פרסומת

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: