Skip to content

דו"ח ג'וש שירמן*: עזוב אותך משטויות של עיתונאים, יאיר – קודם כל קח לך קורא תקציבים ותמחירן

אפריל 2, 2013

אם תקרא לי שירמן אומר לך שלום.

אם תקרא לי ג'וש אשאל אותך אם אתה חבר שלי.

סביר להניח שאתה לא.

גם החברים שלי, ואין הרבה כאלה, קוראים לי שירמן.

אם זו את שקוראת לי, את יכולה לקרוא לי בכל שם שאת רוצה.

בתנאי, כמובן, שאת נראית כמו האורחת  שלי במוצאי החג.

היפיופית שנכנסה למשרד שלי במוצאי החג האחרון וקראה לי בהיסוס:

"מר שירמן? ג'וש?"

גם שירמן וגם ג'וש. כל האופציות פתוחות.

גם מצידה. היא הציגה את עצמה. היה לה שם פרטי שיכול ללכת טוב בניו-יורק כמו בפאריס וכמו בתל אביב.

היה לה שם משפחה כפול שממנו אפשר היה להבין שכבר התחתנה פעם אחת לפחות.

היא היתה מחוייטת לתלפיות מחרטום הנעל  ועד לחוטם שבאמצע הפנים.

החוטם היה מושלם ובטח עלה לה הרבה יותר מהנעליים ממילנו, מהחליפה מפאריס, מהתיק מניו-יורק ומהיהלומים מאנטרוופן שנצצו על אחת האצבעות, מתחת לאוזן המנוגדת, ובתחתית הצוואר, ומהבושם שלא זיהיתי –  כולם  ביחד.

וזה אומר – הרבה מאוד.

חוטם מושלם.

היא סקרה במבט אחד של עיניה האפורות את המשרד שלי.

כבר המון שנים שאני לא עובד מהדירה ברחוב מאפו. עכשיו יש לי 120 מטר בקומה העשרים במגדל רמת גני. החלק הקדמי של הדירה עושה רושם סביר של  משרד.

אחרי המבט הראשון היא  ניגשה אל החלון הדרומי, והעבירה מבט נוסף על תל אביב כאילו שהעיר שלה. החוטם המושלם רטט קלות כאילו שהיא מריחה שפיונים שעוקבים אחרינו.

הצעתי לה מקום ישיבה, מולי, משקה חם, קל או חריף, על חשבוני, ולהגיד לי מה היא רוצה.

הכל בנימוס.

היא התיישבה ונפנפה מעליה את שאר הצעותי כאילו היו מגונות. שקעתי בכסא הסובב, הנוסע והמתנדנד שלי כדי ליהנות מנקודת השקפה מקיפה יותר על המתאר החיצוני של דמותה. המתאר החיצוני אומר הרבה על נפש האישה.

"אני מייצגת פה את יאיר. עוזרת אישית. אתה זוכר את יאיר?"

אם אני זוכר את יאיר.

DSCF1782

שר אוצר חדש יאיר לפיד: תקציבאי ותמחירן

פעם היינו יושבים. היינו מורידים כל מיני חומרים (חוקיים! חוקיים!). הייתי מספר לו כל מיני מעשיות על מה שעובר עלי. והוא היה מפיק מזה כל מיני מותחנים.

זה נמשך לא מעט שנים, ולפחות זה – כן, הכרתי אותו.

הנהנתי.

"מה אתה אומר?" שאלה שלה.

משכתי בכתפי. הדבר האחרון שרץ, היה איזה סיפור על גב' ריקי כהן מחדרה. סיפור עיתונאי נחמד. אבל מה לזה ולג'וב החדש שלו? היום הוא אמור לבצע דברים, ודיווח רק מקום שני.

"לפי ה…ה…היציאה האחרונה, הוא בצרות. הוא מבצע נסיגה לשטח שמוכר לו, כדי לא ליפול בפחים ולא לעלות על המוקשים של השדה החדש. זה הרושם שלי." אמרתי.

"בשביל זה אנחנו צריכים אותך, ג'וש." עיפעוף מהיר על פני האישונים האפורים. "הוא לא יודע במי הוא יכול לבטוח. הוא לא יודע מי עובד עליו ומי אומר לו את האמת. ואין לו הרבה זמן. אם הוא לא יתאפס, הוא יכול ליפול עמוק."

"להתרסק." אמרתי. "הוא עומד גבוה על המקפצה, גבוה כל כך, שהוא לא יכול להבחין אם יש מים בבריכה, או לא. את יודעת בטח מה הולך לקרות מחר בבוקר בבורסה."

סימנתי לה בידי תנועה שיש לה משמעות ברורה.

היא לא הסתייגה.

"תעזור לו?" היא שאלה.

"אני לא כלכלן, אבל נראה מה אני יכול לעשות."

"וכמה תרצה?"

לא האמנתי על עצמי שאני אומר את זה.

"בהתנדבות." אמרתי. "וגם לא יהיו פה הוצאות."

"מה אמרת שיש לשתות?" החוטם המושלם שלה רטט בצורה מושלמת. העיניים האפורות נצצו יותר מהיהלומים. הנעל האיטלקית שהיתה עד עכשיו באוויר התחלפה עם הנעל האיטלקית שהיתה עד עכשיו על הרצפה.

******

לא אלאה אתכם בכל פרטי החקירה .  המון אנשים שהיו חייבים לי טובה, כבר לא חייבים לי אחת. אני מצידי חייב כמה  טובות שמי יודע אם אוכל להחזיר אי פעם. כמה עיתונאים, מנהל בנק  וסגן מנהל של חברת ביטוח ענקית. תעשיינים. סוחרים. קבלנים.  יבואנים ויצואנים. פקיד ממשלתי בכיר. שלושה שרים לשעבר. שני פרופסורים. וזו רק ההתחלה. מכולם ביקשתי דבר אחד: שיחשבו על יאיר כאילו שהוא הולך לנהל את העסק המשפחתי שלהם. ודבר שני: שאפילו לא יחלמו להטמין לו מוקשים – כי יהיה להם עסק איתי.

החוטם המושלם חזרה בשביל הדו"ח. ביקשתי שתשב ותקרא אותו אצלי. אם יש משהו שהיא לא מבינה – גם יאיר לא יבין. היו לה כמה שאלות. הכנסתי כמה תיקונים. אזהרה לבעלי קיבה חלשה: הדו"ח כתוב כמו שאני נוהג לכתוב דו"חות ללקוחות. האמת. לא נימוסים והליכות.

******

דו"ח יהושע (ג'וש) שירמן:

א. קודם כל לא להיכנס ללחץ. לא לפעול לפי לוחות הזמנים של הפקידים שלך. מי שקובע את לוחות הזמנים זה השר. עד שאתה לא בטוח במה שאתה עושה – אל תעשה כלום. אל תחתום על כלום. אל תתחייב לדבר.

ב. תקציב של מדינה זה כמו מאזן של חברה. שר אוצר של מדינה שלא יודע לקרוא תקציב ולהבין מה הוא קורא, כמוהו כמנהל של חברה שלא יודע לקרוא מאזן או לערוך מאזן:

מדובר בבדיחה. פרודיה על מנהל. פרודיה על שר אוצר.

ג. מאזן זה הכנסות מצד אחד והוצאות מצד שני. לא תורה גדולה, אבל כרגיל האמת נמצאת בפרטים הקטנים, וכדי להכנס לפרטים הקטנים צריך ידע וניסיון.

אם יש בחברה מסחרית הפרש לטובת ההכנסות, זה טוב כי זה אומר רווחים וחלוקת רווחים. אם זה קורה  בתקציב של מדינה, סימן שלא דאגת לאזרחי המדינה כמו שצריך. לקחת מהם יותר מדי כסף, ולא נתת להם מספיק. אם יש הפרש לרעת ההכנסות, זה רע גם במאזן של חברה מסחרית וגם בתקציב של מדינה, כי זה אומר הפסדים וגרעונות בהתאמה.

ד. צא מהקטע של הגב' כהן מחדרה ומעמד הביניים. אם אתה אומר שעניינך בחלק מהאזרחים, למשל מעמד הביניים, מיד ישאלו אותך: לאיזה חלק של מעמד הביניים אתה דואג? ובשלב הבא יתברר שאתה דואג בעיקר לעצמך ולשכמותך. ואם תכחיש, תצא אידיוט.

תעבוד על התקציב ככה שיהיה טוב לגברת כהן ולבעלה, לבוסים שלהם ולעוזרת שלהם, למורה של הילדים שלהם ולרופאה שלהם בקופת חולים.

ה. אם אתה חושב שהפקידים ששמעו אותך היו "מופתעים" או "מהורהרים" כששמעו את הפאלטה שלה על הגברת כהן,  ואחרי מחשבה שנייה הם כולם איתך בקטע, אתה טועה. אתה רק הבהרת להם שאין לך מושג על מה אתה מדבר כשמדובר בתקציב, ונתת להם את המפתח לניהולך בצורה המתאימה להם.  בכל פעם שהם ירצו להעביר מהלך שנוח להם, הם רק צריכים להראות לך איך זה יהיה טוב לאותה גברת כהן מחדרה – ואתה שלהם.

ו. יש כמה כללי יסוד בקריאת תקציב/מאזן. ראשית, עליך להביא בחשבון שאם זה לא אתה שמגיש את התקציב, אלא הפקידים של האוצר הם שמניחים לפניך הצעת תקציב, הם ינסו לעבוד עליך, ויש המון שיטות.

כלכלה – ובכלל זה עריכת תקציב – אינה מדע מדוייק, "אובייקטיבי". אין דבר כזה.  מי שעורך את התקציב הוא זה שמחליט אם יהיה או לא יהיה גרעון או עודף. הוא זה שמחליט מה ומי יקבל כמה ומי ישלם כמה. לפי מה? שני עקרונות:

1. מה שהיה הוא שיהיה.

2. שינויים – לפי האינטרסים של בעלי החזקות והשיפורים שהם מעוניינים בהם לעומת התקציב הקודם.

ז. לכן, הכלל הראשון בקריאת התקציב, הוא זה: לעולם אל תקרא תקציב אחד מבודד.

תמיד תשווה את התקציב שאתה קורא לחמישה ואפילו עשרה תקציבים קודמים. רק כך תוכל לגלות את הטריקים והשטיקים.

הטריקים והשטיקים נמצאים בשינויים גדולים וקפיצות בין תקציב לתקציב.

למשל: הפקידים מבחינים בכך שבתקציב עשוי להיווצר עודף גדול. מיד הם מכניסים סעיף של החזר חובות "חד פעמי" של שנים עברו, החזר שעד כה היה מפוזר על פני כמה שנים נוספות. עודף גדול מזמין עיניים גדולות והוצאות שלדעת פקידי האוצר אין בהן צורך (ולפעמים הם צודקים).

או להיפך: הם מבחינים שעומד להיווצר גרעון גדול מהמתוכנן בתקציב, ואז הם מפזרים אותו על פני כמה שנים.

סעיפי ה"שונות" או "הרזרבות"  מועדים לכל מיני פורענויות. אחריהם צריך לעקוב בשבע עיניים.

ח. עצה מעשית ראשונה חשובה ביותר: איש האמון מס. 1  שלך חייב להיות כלכלן שיודע לקרוא תקציב.

עצתי לך: קח עיתונאי שיודע את המלאכה הזאת ושיש לו ניסיון בקריאת מאזנים או תקציבים ובניתוחם. יש כמה כאלה.  האינטרסים של העיתונאים גלויים יותר מאשר אינטרסים של אנשי עסקים, פרופסורים, פוליטיקאים, או פקידי אוצר שעם פרישתם יצטרפו לאיזה בנק או חברת ביטוח או חברה תעשייתית, והם משרתים את האינטרסים של הבוסים לעתיד כבר היום. אם תיקח עיתונאי לתפקיד, יש סיכוי רב יותר שתדע את האמת.

ט. עניין חשוב מאוד בקריאת התקציב, היא כניסה לפרטים של התמחורים.

קבל דוגמא פשוטה ומדהימה מהתקופה האחרונה, הנוגעת לתקציב הביטחון. מצאתי אותה באחד הבלוגים באינטרנט, ועניינה בנושא המוכר לכולנו: מחירו של הטיל של "כיפת ברזל".

הנה מתוך ידיעה  מה-19 במרץ 2013 שהתפרסמה ב-YNET:

"כולם אמרו לנו: 'אתם יורים מערכת יקרה (טיל של כיפת ברזל) מאוד נגד משהו מאוד זול (טיל חמאסי), ולכן המשימה היתה להפחית את העלויות," אומר יוסי הורוביץ מרפאל. 'אני יכול להביא את המיירט בצורה מדויקת קרוב למטרה, מה שאומר שאני יכול להשתמש במכ"ם שלו לזמן קצר מאוד", אמר הורוביץ. וכמה שהזמן קצר יותר, כך יש פחות צורך בחיישנים מסוג RF. "זה חוסך כסף, כמה? שני אפסים. במקום מאות אלפי דולרים – אלפי דולרים בלבד לכל טיל'. והחיסכון מצטבר."

והנה, כעבור עשרה ימים בדיוק, מתוך ידיעה באותו YNET, ב-29.03.2013:

"'טמי"יר (טיל של מערכת  כיפת ברזל) עולה לנו כ-100 אלף דולר. בוא נשאל את האימא מקריית-מלאכי אם היא מעדיפה כיפת ברזל ליד הבית או משהו אחר. כיפת ברזל הפכה לצורך חברתי ולא צבאי', אמר הגורם."

ובכן – כמה אלפי דולרים לטיל – או מאה אלף דולר לאותו טיל בדיוק?

המוני טילים כאלה נורו והמונים מיוצרים עכשיו לצורכי האירוע הבא. בכמה הם מתומחרים?

ומה אם גם  כמה "אלפי דולרים בלבד לכל טיל' , גם הם מהווים  תמחיר מוגזם ביותר?

מה אם אין שום סיבה שטיל של צה"ל יעלה הרבה יותר מטיל של החמאס – טיל הוא טיל הוא טיל – חוץ מהצורך לפרנס את העלויות האדירות של שכר ההנהלה ברפא"ל או בתעשייה האווירית, שלא לדבר על הפנסיות?

ומה שנכון לטיל של מערכת כיפת ברזל, יכול להיות נכון לגבי המון פריטים שמתרוצצים במערכת הביטחון.

מדובר בהמון שקלים. מיליארדים רבים.

האמת נמצאת בפרטים.

ולא רק במערכת הביטחון.

זוכר את סל הבריאות?

תתפלא מה יכולה להעלות בדיקה מעמיקה של תמחור התרופות שנמכרות למדינה או דרכה, ומה מתחבא בתוך התמחור הזה, חוץ משלושת מיליארדי השקלים שתאגיד טבע לא משלם כמס בכל שנה.

וכיצד מתומחרים מאות ואלפי מכרזים שמוציאה המדינה לשוק הפרטי.

י. ולכן, קבל עצה מעשית שנייה, חשובה ביותר.

בצד קורא התקציבים, עוד מינוי אישי חיוני  ביותר של איש אמון:

תמחירן שיעבוד אישית בשבילך. שתהיה בטוח שלא מנפחים לך לשמיים סעיפי הוצאות שמסתכמים בהמוני מיליארדים. אחוז ניכר מאוד מהוצאות התקציב. מדובר בכסף ציבורי. כמו שאתה לא משלם מחירים מופקעים עבור הצריכה הפרטית שלך – אין סיבה שתשלם מחירים מופקעים בכספם של אזרחי המדינה.

יש לך תקציבאי משלך ותמחירן משלך? זו התחלה של צוות, שיבטיח ששום פקיד באוצר לא יעז לעבוד עליך.

דו"ח ראשון. בדו"חות הבאים: קצת אידיאולוגיה של כלכלה, סוד הקיצוץ הנכון, איך משחקים  בסטטיסטיקות של התקציב, זהירות הפירמידה, זהירות האינפלציה, מה עם הרזרבות של בנק ישראל , מקרו ומיקרו ועוד.

———————————————————————————————

*ג'וש שירמן – החוקר הפרטי המככב במותחניו של יאיר לפיד בגלגולו הקודם כסופר.

מודעות פרסומת
6 תגובות
  1. הלל permalink

    "טיל הוא טיל הוא טיל"

    לא ממש. אין דומה טיל אטלס לטיל פייתון, טיל נ"ט לטיל נ"מ.

    כמוכן, מה שיש לחמאס זה רקטות ולא "טילים".

    מה שמכתיב את העלות זו המטרה.

    חמאס לא חייב לדייק, וגם לא באמת זקוק לעוצמת אש. המטרה שלו היא להטיל אימה (טרור) ולשבש את אורחות החיים של האוכלוסיה האזרחית של האוייב. בשביל זה מספיק גשם אקראי של אבנים. אם האבנים מגיעות רחוק מספיק, מתפזרות על שטח גדול מספיק, ובהתרעה קצרה מספיק, לא צריך אפילו רקטות.

    ישראל לעומת זאת, מוגבלת ע"י כללי משחק שחמאס אינו נדרש להם, לא מטעם עצמו, לא מטעם השופט, ולא מצד הקהל בטריבונה.

    המטרה של ישראל היא תמיד פצצה מתקתקת. פצצה באיחסון לא נחשבת מטרה לגיטימית, למשל. כמוכן, ישראל נדרשת תמיד לבחור באפשרות של ניטרול האיום במקום חיסולו, במידת האפשר. (הדרישה הזו נגזרת מתפישה של מערכת יחסים בין ריבון לנתין – שפה של טיפול בפשיעה בניגוד לשפה של "מלחמה")

    אי לכך, ישראל מוגבלת לכלים עם רמת דיוק נדרשת גבוהה מאוד, גם מצד האיכון וגם מצד הירי, בכדי לצמצם למינימום את הנזק הנלווה. הדיוק הזה עולה כסף, והרבה.

    התעשיות הבטחוניות צריכות להבחן ביחס של עלות/תועלת. ההתייחסות ל"שכר ההנהלה" בהקשר הזה היא דמגוגית משהו. ואם כבר מדברים ב"פנסיות", אולי אפשר לפרק את צה"ל במתכונתו הנוכחית, כי הפנסיות ותנאי הפרישה של אנשי הקבע זו שערוריה?

    אין כוונתי לטעון שהכל תקין ואסור לגעת, אלא שהכרזות פופוליסטיות רצוי להשאיר לפוליטיקאים.

    אהבתי

    • אם הכל כל כך ברור בעניין תמחור הטילים, איך אתה מסביר את ההפרשים העצומים בהערכות, במאות או אלפי אחוזים, תוך עשרה ימים? טיל עשוי מפח, פלסטיק וחנ"מ. וכמובן מחיר ההרכבה, כלומר שכר העבודה והחזר העלות של המכונות, החשמל להפעלתן וכו'. זה מה שהוא עולה. בין שהוא של רפאל המתוחכם או מיבוא איראני או מתוצרת הנפחים של החמאס. גם השיפצורים האלקטרוניים העושים את הטיל של רפאל מדוייק יותר, עשויים מאותם חומרים, לא זהב ולא כסף בקילוגרמים. ומרגע שהוחזרה עלות הפיתוח (שהיא לא בשמיים. אין שום חידושים מרעישים בטילים מכווננים), או פוזרה על פני שנים של ייצור ועשרות אלפי יחידות אז מה בדיוק עושה טיל, שעלות החומרים שבו והרכבתו מגיעים לכמה עשרות דולרים ואולי עוד קצת (גג מאתיים, לעניות דעתי) לאחד ששווה מאה אלף דולר? התשובה ברורה: כל מה שמעמיסים על המחיר כדי למקסם רווחיים – כאשר יש מי שמוכן לשלם. למשל משלם המיסים הישראלי באמצעות ממשלתו ידועת האינטרסים, שלא טורחת לשגר לרפאל או לתעשייה האווירית תמחירנים משלה, כי היא לא רוצה לדעת את התשובה. תעשיית הנשק היא מקור בלתי נדלה למשרות, נסיעות לחו"ל, כספים שהשתיקה להם, עמלות ושוחד הזורמים בבוכטות לכיסי קבוצה חברתית-פוליטית שלמה. לא שונה בכלום, אגב, ממחירי התרופות המטורללים שמשווקים לנו תאגידי התרופות, כשכל מיליגרם של אבקה מטופשת המצויה בתרופה גנרית, עולה פי מאה ממשקלו בזהב ובפלטינה.

      אהבתי

      • הלל permalink

        טעות על טעות על טעות.
        עלות הפיתוח מאוד לא זניחה, היא כן בשמיים. ישראל לא היתה מצליחה לממן את העלות הזו בלי השקעה נכבדה מארה"ב. את עלות הפיתוח לוקח שנים להחזיר, והיא בהחלט משתקפת במחיר החלקים המתכלים (הטילים). גם פלטפורמת השיגור יקרה מאוד (אין שום דמיון בין משגר קסאם למשגר כיפת ברזל) והמחיר שלה גם משתקף במחיר הטיל. כמו כן, מחיר המנגנון האלקטורני של טיל כמו הטמי"ר לא קשור למחיר ה"חומר" אלא למחיר הרכיבים, ומחיר הרכיבים נגזר ממחיר הטכנולוגיה שלהם יותר מאשר ממחיר החומר. גם הטענה שלך שאין חידושים בטכנולוגיה מוטעית מהיסוד.

        בקיצור, נכון ש"תעשית הנשק היא מקור בלתי נדלה למשרות, נסיעות לחו"ל, כספים שהשתיקה להם," אבל נכון גם שאין ולא יכול להיות דמיון תמחירי בין קסאם וטמי"ר.

        גם סוס ועגלה עושים בעיקרון אותה "עבודה" כמו למבורגיני. לפי ההגיון שלך העלות שלהם צריכה להיות זהה או "קרובה" כי שניהם משנעים מטען כלשהו מנקודה לנקודה? מה כבר יש בלמבורגיני? קצת פח, צבע ועוואנטה? למה לא להשוות את ה"חץ" לחץ וקשת? זה גם עיקרון דומה, לא?

        אהבתי

  2. לפני שנים הרבה ישבתי לצורך תחקיר על מטוס הלביא עם איש אחד מהתעשייה האווירית, והוא הראה לי באותות, במספרים ובמופתים איך התחשיב המשוער המוצג לממשלה ולציבור, של הוצאות הפיתוח והייצור של המטוס, מנופח מאוד – עשרות מונים, ואני לא מגזים – לעומת מה שמתקבל כשנכנסים לחישוב שעות העבודה בפועל של מהנדסים וטכנאים, הנדל"ן, הניסויים והוצאות המנהלה. מכאן עברנו להוצאות הייצור המשוערות. כאן כבר לא היתה הגזמה של עשרות מונים, כי הרבה יותר קשה לרמות כשמדובר במחירים של מתכות ורכיבים. הם התייחסו ללביא בתור מרכבה שתאפשר להם לכסות הפסדים אדירים.
    מאז אני מתייחס בחשדנות עצומה לכל תחשיב שמקורו בתעשיות הביטחוניות. וגם אתה לא הסברת לי את ההפרש של מאות או אלפי האחוזים במחירו של הטיל, תוך עשרה ימים, כפי שפורסם. וזו עדות של בעלי דבר, שמעידה כאלף עדים על צורת התנהלותו של העסק הזה. אם הכל טוב, כדבריך, אז כמה עולה לנו באמת טיל של כיפת ברזל? כמה אלפי דולרים – נניח 7 – או 100 אלף?
    עד שלא יוכח אחרת – אני מציע לכל שר אוצר לשלוח תמחירן נאמן (לו ולציבור) שיבדוק לעומק כל הוצאה על חומרי לחימה בתקציב הביטחון, וגם סעיפים רבים אחרים.
    ואגב: לא רק תקציב הביטחון מפוקפק בעיני. גם כמה אחרים. אבל בביטחון זה בולט במיוחד, בגלל הסימביוזה הטבעית בין פטריוטיזם לכאורה ומעשי נבלה ונוכלות ובגלל מסכי הסודיות.

    אהבתי

Trackbacks & Pingbacks

  1. המשך דו"ח שירמן*: איפה הכסף? חלק גדול מתחת למזרן תקוע בבנק | מאפיהו
  2. המשך דו"ח שירמן*: איפה הכסף? חלק גדול מתחת למזרן | מאפיהו

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: