דילוג לתוכן

נאום אובמה: ואיפה הקריאה לעם הפלשתיני הכבוש והמדוכא, להפעיל לחץ על הנהגתו הסוררת?

מרץ 24, 2013

לו רק היה לי שקל על כל "מדהים" ו"מבריק", "עצום" ו"מרגש", שהושמעו מפי הצופים, המאזינים והפרשנים הנלהבים בהקשר של נאום אובמה, ודייני.

ועדיין איני נלהב כלל.

גם נתניהו, אגב, לא נואם גדול בעיני. נואמים הדוברים מן הכתוב, בין שיהיו אלה דפי נייר ובין שיהיה זה אותו מכשיר שקוף שאני מתקשה לזכור את שמו  המדויק (איזה מיקס מסובך של פ"אים, טי"תים ורי"שים), נראים ונשמעים בעיני כמי שאינם אלא מדקלמים מה שכתבו בעצמם או מה שכתבו למענם כותבי נאומיהם.

מי שמדקלם את הכתוב לפני עיניו, ואין זה משנה כמה טוב הוא עושה את זה,  דובר מתוך רובד שטחי למדי של התודעה והרגש. כמוהו כמין שחקן האומר את תפקידו.  ובהכרח הוא גם מגיע לרובד שטחי בתודעתו ובליבו של המאזין והצופה. על כן נשמעים ונראים לי כל המתלהבים כל כך  מנאומו של אובמה כמי שמלבים באופן מלאכותי את ריגשותיהם, כדי להתאים את עצמם לדעת הכלל.

DSCF4896

נשיא ברק אובמה בירושלים: אהדה והזדהות

מצטער, אולי קולקלתי על ידי נואמים דגולים באמת ששמעתי במו אוזני עוד לפני שנים הרבה, שמהם כבר הזכרתי פה לא פעם את מנחם בגין המנוח, והיו עוד. כל מי ששמע נאום טוב (באמת) בחייו, יודע שהחלקים הטובים של הנאום באים כשהנואם חורג ממה שהכין לעצמו. כשבלהט הרגע, אם כתוצאה של קריאת ביניים ואם מתוך שנסחף ופיתח רעיון שצץ פתאום, הוא אומר את אשר עם ליבו. בקטעים האלה משתררת לפתע בקהל אותה דממה דקה של קשב מוחלט, כאשר מועברים מסרים ישירים ממוח אל מוח ומלב אל לב, כשהמילים הן המרכבות הקוליות של מחשבה ורגש טהורים. ברגעים הנדירים האלה מגיע הנאום למעלת מוסיקה טובה הנושאת עימה את נפש המאזין לספירות חדשות, גבוהות יותר, ולמרבית הצער – לעתים גם נמוכות יותר. 

אבל במסגרת הסחורה מסוג ב' המסופקת לשומעי הנאומים בני הזמן הזה, אובמה הוא בלי ספק מהטובים בסוגו, והנאום שנשא אמש היה מופת של הגשה מקצוענית של פוליטיקאי משופשף ומיומן השולט היטב בקולו ובתנועותיו, יודע להעביר דחק'ה ויודע לבנות פואנטה. מבנה הנאום היה סביר, אם גם לא מופתי: בחלק הראשון גרף אליו אובמה את אהדת צופיו הישראלים באולם ובבית, כשהעניק לנו אישור, הכשר, אהדה והערכה. וברגשי האהדה שגייס השתמש אובמה יפה, כאשר הסיט אותם כלפי אחינו הפלשתינים, ולבסוף קינח בדברי הלל על השלום הצפוי, אם רק יגיע.

המהלך הלוגי-רגשי של הנאום נראה  כך:

1. אובמה אוהד את הישראלים ומזדהה עימם.

2. כתוצאה מכך מחזירים הישראלים אהדה לאובמה ומזדהים עימו.

3. אובמה האהוד על ידי הישראלים ומזדהה עימים אוהד גם את הפלשתינים ומזדהה עימם.

4. ולכן גם הציבור הישראלי, המזדהה עכשיו עם אובמה האהוד, יגלה אהדה לעם הפלשתיני ויזדהה עימו.

5. היחס החדש הזה של הציבור הישראלי לפלשתינים ימריץ אותנו ללחוץ על הנהגתנו לעשות שלום.

6. ולבסוף הגזר, הפרס הממתין בסוף הדרך: לשלום יש תועלות מופלאות.

ברור שהמהלך הוא יותר מלגיטימי, נכון ונבון. הניסוח המקובל לתיאור המהלך הזה הוא, שאובמה דיבר עם הציבור "מכל לראשם של הפוליטיקאים". אני חושב שהמונח המתאים יותר הוא, שזה היה דיבור "מתחת לאף" (המתנוסס לגבהים) של הפוליטיקאים.

*******

אך הניתוח הלוגי של הנאום חושף גם את חולשתו הגדולה של המהלך של אובמה.

לשלום, כידוע, צריך שני צדדים.

גם אם הכל יתנהל לפי תכניתו של אובמה, והעם הישראלי הנלהב לשלום יקרא להנהגתנו המתנשאת לחתור במרץ להסכם עם הפלשתינים, עדיין יחסר צד אחד, חשוב מאוד במשוואה:

הפלשתינים.

איפה הפניה המקבילה של אובמה, אל העם הפלשתיני האומלל, הכבוש, הנדכא, שטוף השנאה, הנתון להסתה מחרידה (הרבה-הרבה יותר מהקהל הישראלי), עם קריאה מקבילה, מתחת לאפה של הנהגתו,  להפעיל עליה לחץ למען השלום?

מה יועיל רק צד אחד שמבקש שלום?

מה תועיל שלילת ההתנחלות הישראלית, כשאין שלילה מקבילה של השנאה המאכלת מהצד השני, של חוסר הנכונות הבסיסית להגיע לשלום, של חצי עם החי בעזה ומסור לשלטונו של ארגון טרור שהוא גם אגד ארטילרי העומד לרשות מעצמה זרה (איראן)?

הערת אגב: כבר טענתי פה בהקשר הזה, ואני חוזר על כך עכשיו: אילו היה למדינת ישראל מנהיג שוחר שלום,הוא היה יכול לפנות בעצמו לעם הפלשתיני, מתחת לאפה של הנהגתו, ולהצביע לפניו על המניפולציה הנוראה של הנהגתו הטובלת בדבש ובמותרות, ומתחזקת את הסכסוך על גבו של העם האומלל. אלא שמהתנהגותו של נתניהו עד כה, די ברור שאין לו שום עניין בלחץ עממי פלשתיני שכזה, ונוח לו ביותר עם הסרבנות האכזרית והמטופשת של ההנהגה הפלשתינית.

הסרבן אבו מאזן והסרבן נתניהו משחקים זה לידי זה בהצלחה כבר ארבע שנים. ולא די בכך שלחץ עממי יופעל רק על נתניהו.

*****

מה גם שכבר היינו בסרט הזה.

זוכרים את אוסלו, אותו הסכם שהיה אמור להביא שלום ישראלי-פלשתיני?

אותו הסכם שנשדד, נבזז והופר בגלוי ובנכלים, על ידי הטרור של החמאס ועל ידי הלשון הכפולה של יאסר ערפאת ("שלום של אמיצים" באזנינו ובאזני העולם הרחב, ו"הודנה" – הסכם נכלולי עם הכופרים שמצווה דתית היא להפירו בהזדמנות הראשונה, באזני עמו, העולם הערבי והמוסלמים), עד שהתאחדו הנוכלים של הרשות והטרוריסטים של החמאס באירוע הידוע כאינתיפאדה על שם אל-קודס, שקברה תחתיה את רצונו הטוב של העם בישראל, ובאותה הזדמנות גם את השמאל הישראלי.

*****

מה שחסר בנאומיו של אובמה, ביחס לעם הפלשתיני ולמה שמצופה ממנו, לא חסר במהלכים אחרים שעשה הנשיא האמריקאי באזור. מה שאומר שנאומים אינם חזות הכל, ושאובמה אולי התבגר והתפכח בארבע השנים האחרונות ועל כך ברשומה הבאה.

 

From → פוליטיקה

3 תגובות
  1. אוסלו נגמרה לטעמי ביריות אקדח ע"י יגאל עמיר.
    לגבי הפלשתינאים, הסכמה של אבו מאזן למדינה
    בגבולות הקו הירוק, עונה על דרישות פרטנר לאי לוחמה.

    אהבתי

    • מחשבה מאוד נוחה (למי שרוצה לזרוק תמיד את האשמה על כל דבר על היהודים ועליהם בלבד) שאיזה טמבל עם אקדח ויריה אחת, הוא שגמר על אוסלו, ולא המוני פיגועים ורציחות מעשה ידי המון כנופיות שבאופן מוצהר לגמרי הודיעו שמטרת מעשיהם היא לחסל כל אפשרות של שלום ישראלי פלשתיני, כשהם זוכים לאורך כל הדרך להסכמה שבשתיקה או לעידוד שקט (עם גינויים פה ושם שאותם היה צריך לחלץ במלקחיים פי הראיס ערפאת).

      אהבתי

  2. לא קשור למחשבה נוחה.
    אחרי רבין נבחר נתניהו שאיש לא חושד בו בנסיון
    לעשות שלום,

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: