Skip to content

טיפ/ חובבי מותחנים – היזהרו מ"ארגו"

פברואר 25, 2013

מה נדהמתי לשמוע ש"ארגו" זכה באוסקר ההוליבודי בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.

"ארגו" הוא הסרט היחיד מבין המועמדים לפרסים שחזיתי בו לפני כמה שבועות. לא חלמתי להמליץ עליו, או להתייחס אליו בצורה כלשהו, כי זה סתם סרט זיפת.

ועכשיו, כשזכה – איזה סיכוי יש, אתם חושבים, שאלך לראות אחד מהסרטים שלא זכו, ושאדוני הוליבוד סבורים שהם נופלים מהזוכה המאושר?

מזה שנים רבות, שטעמי בסרטים זהה לטעמי בספרים (בפרוזה) : (כמעט) רק מותחנים. ברומנים רגילים אני לא צולח יותר מכמה עמודים, לפני שאני נתקף בחוסר-שקט: איפה העלילה? את מי מעניינים כל ההרהורים האלה של המחבר או בן דמותו הספרותי על מהות החיים בזבל או על החצ'קונים של אחותו הצולעת והבעיות הפסיכולוגיות הנובעות מהתופעה? את מי מעניינים  התיאורים הארכניים על כל הפריטים המשעממים המרוכזים בפינת מנדלי-בן יהודה שבה מצוי הגיבור בעל היסורים ומנתח לעצמו את חייו הריקניים? או כל זלזלי הנחל וענני השמיים שיופיים ושלוותם עומדים בניגוד מפעים לסערת נפשה של הגיבורה הלא חן לה ולא הדר, אבל נפשה הומה ומהמהמת?

ואילו בסרטים – כל מיני דרמות, סרטי אווירה, סרטים "המעלים" תופעות חשובות או מוסריות או "מנגישים" לנו את הסבל האנושי באשר הוא, ובכן, באלה אני פשוט נרדם. בסרטים העלילתיים, בגלל הקצב האיטי שלהם, קל מאוד להבחין, אחרי ניסיון רב שנים, בעבודת הבמאי המושך בחוטי השחקנים, שלא לדבר על הצללים המופיעים לפתע בשולי הסצנות, של המיקרופונים האדירים או של העגלות שמושכים או דוחפים בעלי התפקיד הידועים כגריפים.

גם מהסרטים מהז'אנר הדוקומנטרי נגמלתי אחרי שני סרטים של מייקר מור האמריקאי שבהם נפלה תנומה נעימה על עפעפי. כמעט תמיד עדיף לקרוא מאמר דעה בן 800 מילה על הבעייה שמצביע עליה הסרט במהלך 124 דקות, שרובן חזרות מזוויות שונות על אותה סצנה. אני מוכן לראות דוקו בבית, בטלוויזיה עם החופש שמרשה לי השלט. אבל בקולנוע? הצחקתם אותי.

יתרון המותחנים, סרטים כספרים, הוא בכך שיש בהם עלילה, שאמורה להיות קצבית, מותחת, רבת תעלומות מגרות ותפניות מפתיעות, דמויות עסיסיות, דיאלוגים שנונים וסוף בצורת קרשצ'נדו עוצר נשימה. אני מוכן לראות בסרטים גם קצת אלימות, בגלל שזה בא עם הז'אנר, אף שבינינו כל מיני מרדפים סוערים, קרבות אגרופים או קרטה ונינג'ות, שלא לדבר על חילופי יריות, הם כל כך מופרכים ולא דומים בכלום למקבילות שלהם במציאות, שהם מצליחים לסחוט ממני רק חיוכים מלגלגלים במקרה הטוב וקצת פיהוקים מסוכנים במקרה הרע.

אז זה למה הלכתי לראות את "ארגו." הוא הוצג כמותחן.

ותנחשו מה?

נרדמתי.

לא ישנתי זמן רב. רק כמה דקות, כנראה, בערך באמצע הסרט, אולי קצת לפני האמצע, טיפה אחרי הפגישה של סוכן הסי.אי.איי (שאותו מגלם בן אפלק) עם סוכן אחר שמתדרך אותו באיסטנבול לקראת הכניסה לאיראן. אבל גם אחרי שהתעוררתי מהתנומה הקלה, נשארתי עם נטיה עזה לניקורים, ונאלצתי לגייס כוחות נפש רבים כדי להישאר זקוף בכיסא  המרופד והנוח עד להפי אנד של שנינו – של העלילה הפילמאית על המסך, ושלי בתור צופה שהסתיימו ייסוריו.

אז הנה הבעיות של "ארגו": הסיפור, כידוע, נשען על מעשה שאירע. כשעושים סרט כזה יש שתי אפשרויות: להיצמד ככל האפשר לפרטי האירוע כפי שהיו, ואז מגיעים לסרט על גבול הדוקומנטרי, שבו המתח נובע מהמציאות עצמה: מטיפות הזיעה הקטנות המופיעות על רקותיו של הסוכן החשאי כשהמתח עולה. מהגימגום הקל שבורח לו בדיוק ברגע שבו הוא צריך להיות רהוט. מהמקרים הקטנים והמוזרים, היומיומיים לפעמים, שרק בדיעבד מבין הצופה כיצד הם מתחברים לעלילה, וכו'. האפשרות האחרת היא להיפרד מההתרחשויות במציאות ולבשל עלילה הוליבודית רגילה.

"ארגו" נופל בין הכיסאות. הוא נפרד מהמציאות, אבל לא מספיק. הוא צמוד למציאות, אבל לא לעומק. הבמאי, אפלק, המשחק את סוכן הסי.איי.איי. הנוכח בסרט כמעט בכל דקותיו לא מביא שום משחק. הוא מסתובב לאורך כל העלילה כשהוא נעול על  אותו פרצוף קודר ומהורהר, מדבר באותו טון של פרופסור להיסטוריה עתיקה, ומשכנע בתור סוכן של שושו כמו אקדח פלסטיק פורימי. אין בו שום דבר מניפולטיבי או נחוש, שום קשיחות של אופי או רצון, שום תכונה שאפשר לצפות שאיש סי.אי.איי. אמריקאי, ועוד כזה המוציא לפעול מבצע כה מורכב או מוצלח, יהיה מצוייד בה. אפלק הוא גבר נאה, והוא והסרט שלו בהחלט מסתפקים בזה.

לשאר הדמויות אין מספיק זמן מסך, בשביל להעביר משהו ממשי, או להביא את הצופים להזדהות מינימלית. וכאשר לא אכפת לך מגורלן של הדמויות במותחן (מה גם שהסוף ידוע מראש) מה עשינו? וחוץ מזה, הדמויות של הנבלים (האיראנים) – שבכל מותחן הן חשובות לא פחות מדמויות הטובים – אינן יותר מקריקטורות כמעט גזעניות.

בקיצור: מי שרגיל בדרמות משפחתיות מייגעות מהזן הרווח עשוי ליהנות ב"ארגו". בכל אופן, קורים שם כל מיני דברים באזורים פיקנטיים של העולם. אבל בשביל חובבי מותחנים הסרט הזה הוא חוויה מיותרת. העובדה שהמומחים של הוליבוד העניקו לנפל כזה את פרס הסרט הטוב ביותר, קבלו קלישאה, מעוררת מחשבות נוגות על הוליבוד ובנותיה.

מודעות פרסומת

From → טיפ

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: