Skip to content

הביקור של אובמה בישראל וה-WISHFUL THINKERS, טמבלים שאפילו לא מתחלפים

פברואר 10, 2013

כל מי שעשה קצת קילומטרז' בקריאה, ולא כל שכן בכתיבה של פרשנות ודעות, יודע שהאוייב מס.1 של כותב המאמרים הוא מה שנקרא באנגלית WISHFUL THINKING. לא הצלחתי למצוא תרגום נאות בעברית לביטוי הזה (אולי חשיבה יציקתית, בתור היפוכה של חשיבה יצירתית, ולכן מתאימה איכשהו לביטוי באנגלית?), אך משמעותו ברורה: לכותב יש דעה קדומה מגובשת באשר למה שאמור/ראוי/כדאי שיתרחש, והוא  מסדר את המציאות המדווחת לקורא, כך שתתאים לדעותיו הקדומות. נניח, מישהו שלא מאמין שיתכן שלום עם הערבים, ולכן בכל מאמר שלו נגלה  שאין מצב שיימצא מנהיג ערבי שיקבל את עמדות המינימום של ישראל. או להיפך: מישהו שסבור שההסכם מעבר לפינה, ולכן, במאמריו, המכשולים על דרכו של השלום הם זניחים/מדומים/זמניים, ועוד מאמץ קל – והנה ההסכם עימנו,חתום לתלפיות (טוב, כבר לא נותרו רבים מהסוג האחרון).

חלק מה-WISHFUL THINKERS הם מטבע הדברים אהבלים מובהקים, ולכן אפשר לעמוד על האיוולת הגמורה שבתחזיותיהם עוד בשעת קריאתן. אלה הם הקנאים והקנויים (ואין סתירה בין אלה ואלה. הקנאים הם כמעט תמיד מחרחרי מלחמה, וכמעט תמיד ימצאו קונים למי שמחרחר מלחמות, במיוחד במזרח התיכון) אבל בדרך כלל מוטב להמתין, אפילו במקרים של האהבלים האלה, עד שהמציאות תכחיש במו הווייתה את תהומות איוולתם (זוכרים את ספטמבר 2011 הפלשתיני, עם הכרזת המדינה באו"ם ומיליון פלשתינים מסתערים על גדרות הגבול שלנו? או את "האביב הערבי"?).

החלטתו של ברק אובמה להגיע לביקור בישראל באביב הזה, הינה מציאות מהסוג הזה, המאפשרת לחשוף את ערוותם של ה-WISHFUL THINKERS הללו. ההחלטה על הביקור הזה התקבלה גם בישראל וגם בארה"ב בפעירת-פה רבתי, שכן עמדה בניגוד גמור לדעות הרווחות: א. שקיים קרע בין ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו ובין הנשיא האמריקאי ברק אובמה. האחרון עושה ככל יכולתו להתחמק מכל פגישה ודו-שיח עם הראשון, וגם הראשון לא משתגע על התוועדות עם האחרון, אלא כשאין ברירה או כשיש לו בכך צורך פוליטי. ב. שלרגל  בחירתו השנייה של אובמה כנשיא, משתנה סדר העדיפויות של המדיניות האמריקאית. היא תתמקד בבעיות הפנימיות של ארה"ב, ובכל הכרוך ביחסי חוץ, יהיה הבית הלבן מרוכז במזרח אסיה, ואילו המזרח התיכון יורד אוטומטית למקום השלישי או למטה מזה בסדר העדיפויות, וכל זה הולך בכיוון של איבוד העניין האמריקאי בישראל הקטנה והטורדנית.

עיתונאי תום פרידמן: כנסיית האי-שכל (תצלום מהוויקיפדיה)

אין זה מפתיע, שאת ה-WISHFUL THINKING הזה, שמוכחש על ידי הביקור המתקרב, הובילו ומובילים תקשורתנים יהודים-אמריקאים וישראלים, הנמנים על הזרם השמאליברלי. מכיוון שאין זו הפעם הראשונה שהם עוסקים בחשיבה-יציקתית, גם אין זו הפעם הראשונה שהם נופלים אפיים ארצה ופניהם בתוך הבוץ. שהרי הכתיבה שלהם אינה אמורה לשרת את קוראיהם ולהבהיר להם מה קרה, קורה או יקרה. הכתיבה שלהם היא אידיאולוגית. מטרתה לשנות את דעתם של קוראיהם בשיטות המקובלות על תועמלנים מאז ומעולם: שקרים, הערכות מופרכות, איומים והבטחות-שווא.

ושקרים טיבעם להחשף.

מכיוון שמדובר בהערכת יחסו של הנשיא אובמה לישראל, הובילו התקשורתנים האמריקאים את המהלך. הכוהן הגדול של כנסיית האי-שכל הזאת הוא תומס פרידמן מן ה"ניו יורק טיימס". הוא לא חיכה הרבה. כמה ימים אחרי בחירתו של אובמה, ב-11 בנובמבר אשתקד, פרסם פרידמן מעין מכתב ל"ידידיו הישראלים", שפורסם בעיתונו האמריקאי ובאחיו המקומי הקטן, "הארץ". הנה הכותרת וכותרת המשנה באח הקטן:

חבר'ה, תסתדרו לבד. אובמה עסוק

ישראלים חוששים שנשיא ארה"ב ינצל את הקדנציה השנייה שלו כדי להתנקם בנתניהו. הם לא מבינים שלאובמה אין זמן לשטויות האלה. נתניהו והם פשוט נשארו לבד

והנה תחילת הדברים:

"חברים בישראל שאלו אותי אם…הנשיא ברק אובמה… יתנקם בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו על הדרך שבה הוא ושלדון אדלסון, המממן הפזיז שלו, תמכו בגלוי במיט רומני במערכת הבחירות לנשיאות. תשובתי לישראלים היא זו: הלוואי עליכם.

הלוואי עליכם שהנשיא יחשוב שיש לו די זמן, אנרגיה והון פוליטי להתגושש עם ביבי כדי לגבש הסכם בין ישראלים לפלסטינים… אובמה קיבל הוראות מהציבור האמריקאי: התמקד בבית לחם שבפנסילווניה ולא בבית לחם שבפלשתין. התמקד בהוצאתנו מהביצה באפגניסטאן ולא בהסתבכות בביצה חדשה (סוריה). לא ידידיי הישראלים, המצב חמור בהרבה משנדמה לכם: נשארתם לבדכם."

ואידך זיל גמור. ואמנם, פרדימן מסיים את מכתבו המאיים לידידיו הישראלים במילים הפסקניות:

"הנשיא שלי עסוק."

אך לא בענייני ישראל והפלשתינים, כמובן.

מלומד פיטר ביינארט: חשיבה יציקתית (תצלום והוויקיפדיה)

עבר רק חודש, ולמקרה שטרם הובן המסר, פרסם תאומו החדש של פרידמן לכנסיית האי-שכל, פיטר ביינרט את מאמרו המכונן ב"ניוזוויק" האמריקאי שזכה מיד לציטוט מפורט ובולט ב"הארץ" כמובן, ב-10.12.2012. הנה הכותרת שנתן העיתון המקומי לחשיבה היציקתית של ביינארט:

בכירים בממשל אובמה: הנשיא לא יתעמת עם נתניהו וייתן לעולם להפעיל לחץ

והנה מגוף הכתבה:

"נשיא ארצות הברית ברק אובמה אינו מתכוון בכהונתו השנייה להתעמת ישירות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בנושא הישראלי-פלסטיני, אלא צפוי לעמוד מהצד ולאפשר לשאר העולם, ובמיוחד לאיחוד האירופי להפעיל לחץ בינלאומי על נתניהו. בכירים בממשל האמריקאי סבורים כי רק במצב כזה, כאשר נתניהו עצמו יחוש בצורה משמעותית את הבידוד הבינלאומי, יש סיכוי שישנה כיוון ויסכים להתקדם ברצינות הנושא הפלסטיני…

במאמר שפרסם במגזין 'ניוזוויק' בכותרת 'מדוע אובמה עומד להתעלם מישראל?' ציטט ביינרט גורמים בכירים בממשל אובמה הסבורים כי הנשיא מתכוון להנהיג מדיניות של 'הזנחה נעימה' כלפי תהליך השלום הישראלי-פלסטיני…

ונא לא לחשוב ש"הארץ" הותיר את חבריו מכנסיית אי-השכל האמריקאית לבדם במערכה.

אוה, נואו.

הנה המסר מוושינגטון של הכתב ברק רביד, כחודש אחרי הפצצה של ביינארט, ב-16.01.2013

גם הקדנציה הבאה של נתניהו תהיה בסימן עימות עם אובמה

המסר שמגיע מוושינגטון ברור: בתחום הביטחוני יימשך הסיוע ושיתוף הפעולה. בתחום המדיני, הנשיא לא מתכוון לחלץ את נתניהו ממשברים דיפלומטיים

ובגוף הידיעה:

"אובמה אינו מתכוון לבזבז את זמנו על תהליך השלום במזרח התיכון כל עוד הוא חש שנתניהו אינו פרטנר רציני למהלכים אמיתיים. האמריקאים יתמקדו במניעת התלקחות אלימה בין ישראל לפלסטינים, אבל יתנו לנתניהו להישחק מול בידוד בינלאומי הולך וגובר. אם נתניהו ירצה את הסיוע המדיני של הנשיא האמריקאי, הוא יצטרך להציג הוכחות ממשיות לרצינות כוונותיו."

ויש גם פנסיונר של "הארץ" שהתגייס להעברת המסר. זהו הפרשן עקיבא אלדר שהחל לכתוב ב"אל מוניטור"

הכותרת היא עוד וריאציה על הנושא:

ביום שאובמה יגיד לנתניהו: "תסתדרו לבד"

ובגוף הרשומה, ב-20.01 שנה זו:

"וזה גרם לי לחשוב(!!!), תוך כדי שהמכונית מזדחלת לאיטה אל עבר הרמזור,   על מה יקרה ביום שבו לאובמה יימאס מאיתנו. ביום שבו יגיד לנתניהו: 'אתם לבד, תסתדרו בעצמכם'. ולא מדובר רק במשחק מחשבה: סדרה של מסרים שמגיעים מארה"ב מלמדים שלאובמה נמאס מלהתקוטט עם נתניהו. נשיא ארה"ב 'נכנע' למנהיג החזק שלנו וקרוב להחלטה קשה – החלטה מסוכנת יותר מכל: לקבל בהכנעה את הנזיפה של נתניהו, לחדול לגמרי מלהתערב בענייניה של ישראל ולומר לציבור הישראלי משהו כמו 'רציתם מנהיג חזק? בבקשה, קבלו! שהוא יחלץ אתכם ממועצת הביטחון של האו"ם וממועצת אירופה. רק אל תפריעו לי. יש לי מספיק צרות משלי'".

בהחלט מוכיח שאלדר ממשיך לקרוא את עיתונו הקודם ולהסכים בכל.

והוא קורא לזה "לחשוב" (תוך ישיבה במכונית מזדחלת).

והנה קוריוז: דווקא עורך "הארץ", אלוף בן, לא זרם עם מפלי התודעה היציקתית השוטפים את עיתונו, והביא, כפי שמתברר עכשיו  כותרת ממש נבואית:

אין זמן למריבות: אובמה לא יעניש את נתניהו

גם אם כך הוא רוצה לפעול, הנשיא אינו אזרח פרטי, ולשניהם יהיו הרבה נושאים לטפל בהם יחדיו: איראן, מצרים, סוריה – והסיכוי לעוד אינתיפאדה

אך מה הצרה? שאת המאמר הזה פרסם אלוף בן ב-08.11.2012, שלושה ימים לפני שהתפרסם בעיתונו מכתבו המאיים של תומס פרידמן ל"ידידיו הישראלים", והבהיר לאחים הקטנים ב"הארץ" מה הקו הנכון  של החשיבה היציקתית.

ומאז אין מצידו קול, ואין עונה.

אז איך נסביר את העניין המוזר הזה? עיתונאים ועיתונים נחשבים מקשקשים בקומקום? מפרסמים שטויות שאין להן שחר, ושתוך כמה שעות עד כמה ימים או לכל היותר כמה שבועות מתבררת איוולתן הגמורה?

הרי פרידמן נחשב כמי שקרוב לאוזנו ואף לשפתיו ולשונו של הנשיא. ביינראט מבסס את דבריו ב"ניוזוויק" על "מקורות בכירים" בבית הלבן.

אז מה, עובדים עליהם?

התשובה הנכונה, לדעתי, היא זאת:

פוליטיקאים, וגם הנשיא האמריקאי הוא כזה, אוהבים לשמור לעצמם אופציות פתוחות.  ועד שהם עושים מהלך – הם מנסים לעשות מה שפחות מהלכים בגלל שהם מועדים מאוד לטעויות וחוששים ביותר מכל שינוי במציאות  – הם גם אוהבים ספינים, בלוני ניסוי, שימוש במקלות ושימוש בגזרים ושימוש בעוזרים הקרויים "בכירים", המסירים מעליהם את נטל האחריות.

וכמובן שחביב עליהם שימוש שוטף ונרחב בעיתונאים שהם קצת טיפשים, נרעשים ונרגשים מהמקור רם המעלה, וקצת מכורים לאיזו אג'נדה, ולכן קלים מאוד לתפעול ולמניפולציה.

לכן אין שום בעיה לנשיא אובמה לשלח איזה עיתונאי כמו ג'פרי גולדברג כדי לעקוץ את נתניהו, ולמחרת להחמיא לאותו נתניהו ולהודיע שמעולם לא היו יחסי ישראל וארה"ב טובים יותר. ואין שום בעיה ל"בכירים בבית הלבן" לברבר באוזניו של הטמבל פרידמן (הציצו בתמונה למעלה) או הטמבל ביינארט על איזו אסטרטגיה חדשה של "עמידה מהצד" בתור שיטה של יצירת לחץ על נתניהו, וכאשר נראה להם שהמהלך מיצה את עצמו – לעבור לתכנית ב' או ג' ולהודיע בחגיגיות שהם מגיעים לישראל, ואין להם שום קשר למה שבירברו החבר'ה  האמריקאים שלהם מכנסיית האי-שכל. אלה ששמחו כל כך לקנות את הספין בתור אמת-לאמיתה, בגלל החשיבה היציקתית שהם שבויים בתוכה.

פתאום מתברר לפרידמן ש"הנשיא שלו" לא כל-כך עסוק.

פתאום הנשיא של ביינארט זונח את מדיניות "ההזנחה הנעימה"  של ישראל והמזרח התיכון.

ומצחיק לראות איך החברים מ"העיתון לאנשים חושבים"  המקומי (חה-חה-חה וגם פחחחח-פחחחח-פחחחח) או הפנסיונר שלהם אומרים אמן, מצטטים בכיף ויוצאים, כרגיל, טמבלים גמורים.

פתאום אובמה מוכן "לבזבז את זמנו" על ענייני המזרח התיכון.

פתאום אין לו "מספיק צרות משלו".

ואל דאגה, חברימוס. השעשועים לא ייפסקו.

כי הם לא לומדים לעולם.

הם אפילו לא מתחלפים.

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: