Skip to content

קואליציה 2013/ גידולי הפרא של היהדות (3), המשבר של פינוי ימית והמיתוס של גוש אמונים

פברואר 7, 2013

המשבר החמור הראשון של מפעל ההתנחלות אירע ב-1982, כאשר פונה חבל ימית בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים.

ההתיישבות בימית לא היתה יוזמה של "גוש אמונים". היא קדמה לה בשנים לא מעטות. צה"ל הקים האחזויות נח"ל באזור בסמוך לסיומה של מלחמת 1967. הרעיון היה ליצור חיץ קרקעי בין רצועת עזה ובין מרחבי סיני. ב-1971 הוקם באזור היישוב האזרחי הראשון, מושב שדות, אחרי ש-1,200 משפחות בדואיות, כ-5,000 איש, סולקו מהאזור. חמש שנים אחר כך הוקמה העיר ימית. מתוך 10 הישובים באזור רק אחד היה משוייך לציבור הדתי – עצמונה.

אחד הבולטים שבבוגרי ישיבת מרכז הרב של הרב צבי יהודה קוק, הרב שלמה אבינר, התיישב בעצמונה ב-1981, קודם לפינוי. זמן קצר לפני שהגיע לעצמונה, פרסם אבינר חוברת ובה קרא לאנשי "בני עקיבא" – התנועה שבה התחנך גם הוא, להחמיר יותר בהפרדה בין בנות ובנים בפעילות התנועתית, ולהקפיד יותר בלבושן הצנוע של הבנות. מי שהיה אז מזכ"ל בני עקיבא, אמנון שפירא, יצא בחוברת נגדית, ובה טען שרבנים רבים מתנגדים לדעתו של אבינר.

הרב שלמה אבינר בישיבתו בירושלים (הצילום מהוויקיפדיה)

הוויכוח הזה היה אחד הביטויים הבולטים להתעוררותו של הזרם הקרוי הים חרד"לי: חרדים לאומיים.

זרם שספג מכה קשה בבחירות של 2013, כאשר המפלגה המובהקת שייצגה אותו, "עוצמה לישראל" כשלה ולא נכנסה לכנסת.

גם באשר לפינוי בחבל ימית, היתה עמדתו של אבינר ברורה: יש להתעלם מהסכם השלום עם מצרים ומהפינוי המתחייב והצפוי. יש לזרוע ולגדל עגבניות עד לרגע האחרון. "לא תהיה נסיגה, אלא אם ה' רוצה אותה", הודיע אבינר לחסידיו. זו היתה עמדתו של "גוש אמונים" ותומכיו, ברוח "עוצו עצה ותופר". כלומר: העובדה שממשלת ישראל חתמה על הסכם שלום, אין משמעה שזו גזירה משמיים. האם לא הודיע להם רבם הדגול, הרב צבי יהודה הכהן קוק, ש"לריבונו של עולם יש פוליטיקה משלו… אשר שום פוליטיקה של מטה לא תוכל לה"?

חבל ימית אמנם לא היה חלק מארץ ישראל של גבולות ההבטחה. אבל לאנשי הגוש, שהחל את פעולתו שבע-שמונה  שנים קודם לכן,  היה ברור כי מדובר בקו הגנה ראשון, שאין להניח פגיעה בו, כי מה שיקרה בימית, עשוי לבשר מה יהיה ההמשך:  מי יגבר. הפוליטיקה של מטה זו של הממשלה –  או הפוליטיקה של מעלה, זו שהרבנים מבוגרי מרכז הרב הם פרשניה  ודבריה המובהקים.

אך חבל ימית פונה באפריל 1982. ולא רק שפונה, אלא שהפינוי עבר בקלות מדהימה. ההתנגדות היחידה היתה סמלית ביותר, והתרכזה סביב האנדרטה בימית. שם התרחש אירוע שהיה יותר הפגנת סטודנטים ברוח הסיקסטיז – שאותה הוביל מנהיג הסטודנטים דאז צחי הנגבי – מאשר ניסיון של ממש לעצור את הפינוי או להתנגד לו. סוג של פוטו-אופ. ישראווד.

אז איך זה קרה? מדוע גברה "הפוליטיקה של מטה" על הפוליטיקה השמיימית, אירוע שמנוגד לחלוטין לכל תפיסה דתית? איך ליישב את הסתירה?

הנה מה שכתב על כך הפרופ' אבי שגיא (שווייצר):

"פינוי זה (של חבל ימית) אמור היה לחולל שבר תיאולוגי-דתי, שהרי ההיסטוריה פעלה בניגוד לתפיסה התיאולוגית המשיחית שכוננה את ההתנחלות בסיני. ואולם מעקב אחר השיח שהתקיים בעקבות הפינוי מלמד כי התגובה הייתה שונה לגמרי: לדעתם של המתנחלים וחוגי מרכז הרב, המטפיזיקה והתיאולוגיה אינן שגויות. העיכוב בגאולה נגרם עקב התנהגותם של המתנחלים עצמם, והם ידעו להצביע על הפגם:

אורחות חייהם האישיים אינם על פי תורת ישראל.

הם איתרו את הבעיה בפרקטיקה ובשיח המגדרי השוויוני (בין גברים ונשים) והמעורב."

שגיא מייחס לכך את ההתחרד"לות המזורזת:

ו"אכן, בעקבות הפינוי החל תהליך מהיר של התחרדות: קמה תנועת הנוער 'אריאל', שנוסדה על בסיס ההפרדה בין בנים לבנות; סגנון הלבוש נעשה דומה יותר ויותר לסגנון החרדי, בתי הספר הופרדו – בנים מהעבר האחד ובנות מהעבר האחר. יתר על כן, תהליך ההסתגרות ב'גטו' הפנימי הלך והתגבר. במקום לחיות בלב ההוויה הישראלית סיפקה ההתנחלות בשטחים בסיס לתהליך גובר והולך של בידול. רוח חדשה זו חדרה יותר ויותר לבני-עקיבא, שרחקה מהוויה הישראלית."

 

טענתו של שגיא ברורה מאוד: הזרם הדתי שמוצאו ב"מרכז הרב" ראה בהתנהלות שיש בה משום שיוויון בין המינים ו"מעורבות" ביניהם (כלומר, חוסר הפרדה. וכלומר בן בנו של כלומר: חוסר הדרה) עבירה חמורה כל כך, עד שהיא מסכלת את שלטון ה' עלי אדמות, והתנהלות פגומה זו היא שגרמה לחורבנו של חבל ימית, ר"ל.

ב-1982, כשפונה חבל ימית, כבר היה "גוש אמונים" מיסודו של מרכז הרב קיים, פועל ובועט מזה כמה שנים.

 אך בניגוד לרושם העלול להתקבל אצל מי שניזון מהתקשורת הממוסדת ומהשיח הפוליטי המקובל, "גוש אמונים" כלל לא היה חלוץ ההתנחלות, או הכוח המרכזי והעיקרי בה.

את הרושם הזה מנסים באופן קבוע ליצור במרוצת השנים שני גורמים. האחד אנשי הגוש עצמו וממשיכיהם בתנועת ההתנחלות מן הימין הדתי, ובמיוחד החרד"לי. ומן הצד השני יריביהם-תאומיהם מן השמאל הרחוק, המבקשים, ממניעיהם שלהם, להציג את הגוש כמפלצת כל-יכולה, המובילה באף את המדיניות הישראלית.

קבלו למשל מאמר פרוגרמטי שפרסם בנובמבר של שנת 2011 עמוס שוקן, הבעלים של עיתון "הארץ" ולמעשה מי שמכתיב את הקו של עיתונו . הכותרת היתה מרעישה: "חיסולה ההכרחי של הדמוקרטיה". כותרת המשנה היתה: "האידיאולוגיה של גוש אמונים רואה ביצירת משטר אפרטהייד ישראלי כלי הכרחי למימושה. על רקע זה מתבצע מסע החקיקה נגד בית המשפט העליון, ארגוני זכויות האדם והעיתונות".

המאמר הוקדש לביסוס התיאוריה הזאת. לדברי שוקן, מאז שנות השבעים ו"למעט תקופת אוסלו ותקופת ההתנתקות", האידיאולוגיה של גוש אמונים היתה חזקה יותר מכל אידיאולוגיה אחרת, והיוותה את הבסיס ל"מעשים של ממשלת ישראל".

ברור שמדובר בקשקשת אידיאולוגית חסרת כל בסיס בעובדות.

האמנם הכתיב גוש אמונים את מדיניותה של ממשלת ישראל מאז שנות השבעים "למעט תקופת אוסלו וההתנתקות" כפי שכותב שוקן?

ומה עם הסכם השלום עם מצרים, כולל הצעת האוטונומיה לפלשתינים? ומה עם פינוי חבל ימית? ואיפה פינוי חבל ימית? ומה עם הסכם מאדריד שעליו חתם ראש הממשלה יצחק שמיר? והסכם וואי של בנימין נתניהו? והקפאת הבניה בתחילת הקדנציה הקודמת של נתניהו? למעשה, בכל צומת מדינית שבה ניצבה ממשלת ישראל – היא קיבלה החלטות בניגוד גמור לאידיאולגיה של גוש אמונים.

אבל שוקן ודומיו מן השמאל המדומה והרחוק זקוקים למפלצת הזאת שהוא מתאר לא פחות משזקוקה התעמולה של הימין הקיצוני למיתוס המפואר שרוקם הוא מצידו.

בנובמבר 2011, כשכתב שוקן את מאמרו, היה נדמה לשמאל המדומה שחקיקה של הכנסת מסכנת את המימון הכבד של פעילי השמאל על ידי הטיקונים האמריקאים של "הקרן החדשה  לישראל" והשותפים שלהם מהמפלגות, הממשלות והכנסיות האירופאיות. את הסכנה כי על ידי פעולות החקיקה ייחשף האופי האמיתי של פעולת הסוכנים הזרים, או שחס ושלום יועמדו מחסומים על דרך ההון,  האלה כינה שוקן "חיסולה ההכרחי של הדמוקרטיה", ועל הדרך הוא ניסה גם לקדם את מסע התעמולה הקבוע שמפמפם עיתונו בשירות תנועת ה-BDS (החרמה כלכלית ופוליטית של ישראל), שבמרכזה עלילת ה"אפרטהייד", מאז ועד היום.

אך להתפארויות ולתיאורים הדימוניים של "גוש אמונים" אין בסיס של ממש במציאות.

גוש אמונים לא היה חלוץ ההתנחלות: כבר נדונה כאן ההתנחלות בחבל ימית, שקדמה בשנים ארוכות ליוזמה הראשונה של "גוש אמונים" בחווארה-סבסטיה-קדום ב-1974-5. אך לא מדובר רק בחבל ימית: בני קיבוצים הקימו ברמת הגולן את ההתנחלות הראשונה, מרום גולן, כבר ב-1967. התנועות הקיבוציות ותנועת המושבים הוסיפו במהלך שנות ה70 המוקדמות את גשור, עין זיוון, מבוא חמה, אל-עד (אל-על), רמת מגשימים, רמות, אל-רום, בני יהודה, אפיק, גבעת יואב, כפר חרוב, נוב ועוד.

כל זה עוד לפני שגוש אמונים ידע שהוא כזה.

ולא מדובר רק בפתחת רפיח וברמה: בבקעה אוזרחו ארגמן ומחולה ב-1968, פצאל ב-1970, תמרה ב-1971 ובקעות ב-1972.

ל"מרכז הרב" ולאידיאולגיה שיצאה ממנו לא היה קשר לכל אלה. הכוח המניע מאחורי כל ההתיישבות הזאת היתה ממשלת ישראל.  ובלי קשר למיתוס ה"אנטי מימסדי" שליווה ועדיין מלווה את "גוש אמונים", ממשלת ישראל היא גם הכוח המניע שמאחוריו, מצדדיו ומלפניו, כפי שנראה ברשומה הבאה . גוש אמונים לא היה מעולם, וגם היום איננו יותר מזרוע מבצעת של ממשלת ישראל. ולכן כל הסיפורים על "האידיאולוגיה החזקה"  העומדת כביכול בניגוד לאידיאולוגיה ממשלתית כלשהי  הם דיבורים בטלים. לכן גם לא עמד לו כוחו של גוש אמונים להתנגד לשום החלטה משמעותית של שום ממשלה ישראלית.

הרב צבי יהודה הכהן קוק היה יכול לדבר בביטול על "הפוליטיקה של מטה", בניגוד לפוליטיקה האלוהית שהוא התיימר לדבר בשמה. אך בפועל, "הפוליטיקה של מטה" – זו של ממשלת ישראל, היא שהתבצעה בשטח.

רשומה שלישית

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: