Skip to content

קואליציה 2013: אוי, שלי שלי, באיזו איוולת פוליטית הסתבכת

פברואר 3, 2013

אני מודה שאילו היה עולה בדעתי להצביע בבחירות האלה בעד מפלגה אשכנזית מפונפנת, היתה מפלגת העבודה האפשרות הראשונה שהיתה עולה בדעתי.  זה היה נכון עד תחילת ינואר כשהשתנה שם הכיוון.

הסנטימנט החיובי שלי כלפי העבודה לא נבע מהרכב הסיעה המיועדת לכנסת, עם כל הכבוד.  הרבה מוכר וידוע,  והפנים החדשות החיוביות  שניפקו לנו הפריימריס הפעם מתקזזות בדייקנות מתמטית עם הפנים החדשות השליליות, וברשותכם לא אכנס לפרטים.

גם לא היה זה המצע הכלכלי המפואר של המפלגה, שנראה כלקוח מהסוציאל-דימוקרטיה של השלשום במאבקה ההירואי מול הקפיטליזם הביביאני של האתמול. במילים אחרות – "צוות המומחים" של המחאה פלוס מינוס, תכנית כלכלית שאילו היתה מיושמת היתה מביאה אותנו דבר ראשון לאינפלציה של שתיים-שלוש ספרות, ודבר שני לכמה וועדות חקירה בנוסח האייטיז.

אז מה כן? ובכן, תסלחו לי על השטחיות, על זה שכמו כל האהבלים גם אני לוקח כמעט הכל באופן אישי – הייתי עושה זאת בגלל שלי יחימוביץ. בגלל שמשום מה היא נראתה לי, גם בשירותה בכנסת (אף שלא הסכמתי עם כל יוזמות החקיקה שלה) וגם בהנהגתה את מפלגתה,  כפוליטיקאית נבונה ושקולה, שאינה שולפת מהמותן, שאינה מזגזגת  כל שני וחמישי, בעלת עמדות סבירות בעניינים החשובים.

את התכנית הכלכלית המוזרה שלה פטרתי כגחמת בחירות בעלת חשיבות משנית.

ואת סירובה להתחייב בכמה עניינים מדיניים, ובמיוחד את סירובה להגדרה עצמית כ"שמאל", הסברתי לעצמי כניסיון סביר והגיוני לזנב בקולות של הגוש השני, וגם לקושש מה שיותר קולות ממתחריה על קולות מעמד הביניים.

מבחינה פוליטית-מפלגתית היא הציגה עמדה נבונה במיוחד: שלי לא התחייבה שלא להיכנס לקואליציה בראשות בנימין נתניהו לאחר הבחירות, אם הוא יהיה האיש שתוטל עליו הרכבת הממשלה; אפשרות שלא נראתה סבירה ממנה לאורך כל מערכת הבחירות, ואמנם התבררה לבסוף כנכונה. רק אתמול הטיל נשיא המדינה שמעון פרס את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו.

שלי גם הגדירה את עמדתה זאת במילים הנכונות. לפחות החל מחודש אוגוסט 2012, חמישה חודשים לפני הבחירות, היא חזרה שוב ושוב, פעמים רבות מאוד על העמדה הזאת. היא לא עוסקת בפסילות אישיות או מפלגתיות. היא לא מטילה וטו על שום אפשרות סבירה. ייתכן שתזכה למחיאות כפיים אם תנקוט צעד שכזה (הטלת וטו), היא אמרה, אך מה שעליה לעשות כמנהיגת המפלגה, הוא משהו אחר לגמרי:

“להתחייב שלא תוביל את מפלגת העבודה למקום שבו אין השפעה מכרעת על החברה הישראלית”.

שוב ושוב חזרה שלי יחימוביץ על אמירתה, שפסילה אישית או מפלגתית, שהתחייבות לשרת באופוזיציה בכל תנאי,  ושהתחייבות שלא להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו היא –

"איוולת פוליטית".

המילים של שלי.

מילים כדורבנות.

מילים מחייבות.

DSCF3013

שלי יחימוביץ: טעות בכל הא'-ב'

שלי, מנהיגה חדשה ונבונה של מפלגת העבודה, לא מובילה מפלגת נישה זניחה כמו מרצ לאיזו סימטא פוליטית אפילה, שלמרצ היה ויהיה נוח בתוכה מאז ולתמיד.  שלי שואפת להחזיר את מפלגתה אל מרכז המפה הפוליטית. אל המקום שבו תהיה לה "השפעה מכרעת". 

ואז, בתחילת ינואר, קרה המהפך הגדול של בחירות 2013: המהפך בדעתה ובהצהרותיה של מנהיגת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ.

המהפך שבעקבותיו איבדה מפלגת העבודה את מקומה השני במערך המפלגתי, מקום שנראה בטוח לגמרי עד אז – לטובת מפלגתו של יאיר לפיד. הקולות שזלגו מגוש הליכוד ביתנו והימין לגוש המרכז, ושהלכו והצטברו במפלגת העבודה, אבדו לשלי. לפיד זכה מן ההפקר.

שלי עשתה בדיוק מה שהזהירה מפניו עד אז.

מעשה של איוולת פוליטית.

היא הודיעה שהיא פוסלת מראש את נתניהו ואת ממשלתו. היא הודיעה שבשום תנאי אינה עומדת להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו.  היא התחייבה לקחת את מפלגתה המתחדשת בדיוק לאותו מקום שבו לא תהיה לה "השפעה מכרעת", אל האופוזיציה. שלי הפכה את העבודה למרצ ב'. כל הדברים שנשבעה שלא לעשות.

והנה הכותרת ב"הארץ" שהודיע בחדווה על ביצועה המרהיב של האיוולת הפוליטית:

יחימוביץ' משנה כיוון: לא אשב בממשלת נתניהו

זה קרה ב-2-3 בינואר, שלושה שבועות לפני יום הבחירות. הנימוקים שניתנו לצעד במפלגת העבודה, היו רק מסך עשן. שלי פשוט נבהלה מזה שמרצ החלה לזנב במרץ במפלגתה של ציפי לבני, "התנועה". לשתי המפלגות היתה אותה "אג'נדה" פוליטית, והקולות שאבדו למרצ  לטובת "קדימה" בבחירות של 2009  פשוט חזרו הביתה.

וכך, בגלל שחששה לאבד גם היא מנדט לטובת מרצ, הסתבכה שלי באיוולת הפוליטית מס.2 בבחירות של 2013.

המקום מס.1 שמור לאיחוד של הליכוד עם ישראל ביתנו.

מפלגת העבודה פשוט קטנה מכדי להסתבך בטעות מס. 1.

אבל הטעות מס.2 הספיקה בדיוק כדי להעביר אותה למקום מס. 3 ברשימת המפלגות.

וכאשר עושים איוולת פוליטית, מה טבעי יותר מאשר להמשיך ולהסתבך, להאחז בקרנות האיוולת כאילו היו קרנות המזבח, לשקוע ולטבוע.

למחרת ביצוע האיוולת, ב-4 בינואר 2013, הודיע פוליטיקאי ישן-חדש, בעל חלומות הנהגה, על חזרתו למפלגה. זה היה אופיר פינס. הוא הבין מיד שבמו ידיה מספקת לו שלי  הזדמנות לקמבק וירטואוזי  ומיהר להודיע:

"אני מברך על הודעתה של יו"ר מפלגת העבודה, שבה קבעה כי יש רק שתי אפשרויות- ראשות הממשלה או הובלת האופוזיציה. ההודעה של יו"ר העבודה כי לא תשב בממשלת נתניהו, היא הודעה חשובה ובעלת משמעות ועכשיו התחילה מערכת הבחירות האמיתית".

בטח "הודעה חשובה ובעלת משמעות". שהרי בישרה את תבוסתה של  "העבודה" בבחירות. אבל מבחינתו של פינס, אמנם "התחילה מערכת הבחירות האמיתית": המלחמה החדשה על מנהיגות מפלגת העבודה. ואל דאגה: לא רק אופיר פינס יערער על מנהיגותה של שלי.

*******

אחת הטענות העיקריות נגד היומרה של שלי יחימוביץ לרוץ לראשות הממשלה, היה חוסר הניסיון המוחלט שלה בניהול משרד ממשלתי.

אילו היתה מפלגת העבודה מצטרפת לממשלה, היתה שלי מקבלת לידיה משרד ממשלתי בכיר. היא היתה הופכת את עצמה למועמדת ראויה לראשות הממשלה במערכת הבחירות הבאה.

DSCF1782

יאיר לפיד: טעות ב-ז'

אך מה יהיה על שלי באופוזיציה? עם אילו הישגים היא תבוא למערכת הבחירות הבאה?

יש המזכירים את מנהיג חרות מנחם בגין, שעבר ממושב באופוזיציה לראשות הממשלה.

לא מדוייק.

בגין הוזמן לממשלת האחדות הלאומית בעקבות מלחמת ששת הימים. לתפקיד הממשלתי שמילא – אמנם שר בלי תיק – היה תפקיד חשוב מאוד בהכשרתו לתפקיד הרם של ראש הממשלה.

לשלי יחימוביץ לא יהיה ניסיון כזה לקראת מערכת הבחירות הבאה.

מבחינתה יהיו אלה שנים מבוזבזות.

*******

ומה קרה אחרי יום הבחירות? שבויה בתוך האיוולת הפוליטית הקודמת שלה, הוסיפה שלי יחימוביץ חטא על פשע. עוד איוולת פוליטית. הפעם איוולת פוליטית של טירונית: היא לא המתינה לתוצאות הסופיות של הבחירות, אחרי ספירת קולות החיילים. כל פוליטיקאי בישראל יודע מה מחוללים קולות החיילים, מאז ומתמיד: הם מוסיפים מנדטים לימין. הפעם, בגלל חולשתו הגדולה של נתניהו, נוסף רק מנדט  אחד, אמנם לא לנתניהו, אלא לאחיו-יריבו נפתלי בנט, אבל לא חשוב: האפשרות של "הגוש החוסם" ירדה סופית  מן הפרק.

אך שלי לא המתינה. כבר למחרת הבחירות בישרה הכותרת ב"הארץ":

יחימוביץ': אפשר להפיל את נתניהו

חה-חה.

והנה מגוף הידיעה:

״העם אמר לא לנתניהו״, אמרה מנהיגת העבודה. ״עלינו לייצר קואליציה חברתית ושוחרת שלום, שבראשה לא עומד בנימין נתניהו…לראשונה לא דחתה אמש יחימוביץ' את האפשרות שאדם אחר מלבדה ינהיג את הגוש החוסם שהיא מבקשת להקים. "אני רוצה להתחייב כאן מולכם ומול הציבור ששומע אותי, שאעשה כל שביכולתי כדי לכנס את כל הכוחות שיהוו גוש נגדי לממשלה קיצונית וקפיטליסטית שמתאכזרת לאזרחיה", אמרה. "אני מתכוונת לעשות כל שביכולתי כדי לייצר את ההזדמנות הזאת. ויש הזדמנות כזאת. שוחחתי עם יאיר לפיד וברכתי אותו. שוחחתי גם עם ציפי לבני וזהבה גלאון וגם עם הסיעות החרדיות…יש סיכוי גבוה מאוד מאוד שמחר בבוקר נתניהו לא יוכל להרכיב ממשלה".

אכן, סיכוי גבוה מאוד-מאוד, כפי שהסתבר.

יאיר לפיד לא המתין. הוא הוכיח מיד שהוא היה ראוי למקום השני, כשם ששלי קנתה בזכות ולא בחסד את המקום השלישי העגום של מפלגתה. הוא אמנם נואל להוסיף ז' מיותרת אחת אחרי שמה של חברת-הכנסת חנין זועבי, וכך הפך אמירה פוליטית סבירה ונכונה להכתמה מכוערת,  אבל הכוונה היתה ברורה. גם במצב של 60/60 – וזה היה המצב ביום שבו הגיב לפיד על הצעתה המגונה של יחימוביץ, לא עלה על דעתו של לפיד לכונן בעצמו ממשלה שתישען על מי? על ח"כית לאומנית ועל מפלגה לאומנית לא פחות מ"עוצמה לישראל" היהודית שלא עברה את אחוז החסימה, וזה עוד בלי להזכיר את האיסלם הרדיקלי המככב ברע"ם תע"ל.

מדוע סבורה שלי יחימוביץ שזה לגיטימי ונבון מבחינה פוליטית להעדיף ממשלה הנשענת על קולות של  לאומנית קיצונית וגזענות דתית ערבית-מוסלמית על פני ממשלה שבראשה עומד לאומן מתון יחסית כמו נתניהו? מה מותר הלאומנות הערבית על הלאומנות היהודית?

איוולת גוררת איוולת.

יאיר לפיד חטא ב-ז' אווילית אחת שהוסיף ל"זועבי" בסופה.

אבל האיוולת שלו היא כאין וכאפס לעומת האיוולת של שלי.

האיוולת שלה הקיפה את כל הא'-ב' העברי.

אתמול, בנאומו במשכן הנשיא, פנה נתניהו בעצם אל יחימוביץ ואל מפלגתה, בלי להזכירם בשמם, בבקשה לשקול מחדש את עמדתם. הדרך לממשלה רחבה בראשותו עדיין פתוחה לפניהם, הוא הבהיר.

אבל כדי שזה יקרה, חייבת שלי יחימוביץ לקחת פסק זמן ו"לעשות חושבים". 

על דרכה שלה, אם היא מבקשת להיות אי פעם בעמדה חשובה באמת במערכת הפוליטית בישראל.

על דרכה של מפלגתה.

שלי  לא צריכה להתחייב שהיא ומפלגתה ישתתפו בממשלתו של נתניהו.

אבל מה רע יכול לקרות לה, אם תפגוש בו ותשמע מה בפיו?

מודעות פרסומת
4 תגובות
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    שלי יחימוביץ ניהלה מסע בחירות כראש שבט צופים, מחנכת הדור אידאולוגית.
    בטח לא כמדינאית, הצליחה לשקם מפלגה קורסת אידאלוגית, אבל עד כאן .
    אי קבלה טוטלית, כל תפיסה אחרת, אינה משקפת דמוקרטיה ליברלית .היא
    עומדת לחסל את השגיה התוך מפלגתיים, בדיוק כמו ציפי ליבני .אני ואפסי
    עוד, או ראש ממשלה או כלום, היא איסטרטגיה כושלת ומתכון בטוח לכך .

    אהבתי

    • הבה נישאר בפרופורציות. כראש שבט צופים היא איכשהו גירדה למפלגתה 2 מנדטים יותר ממה שהשיג למענה שר הביטחון הגאון בבחירות הקודמות, שלא לדבר על ההישג המדהים של מי שניהל את מערכת הבחירות שלו בתור ראש ממשלה והשיל מעליו שומנים מיותרים בסך רבע ממשקלו האלקטורלי. ועל לבני ומופז שנשארו עם 8 מנדטים מתוך 28 שהיו להם לפני 4 שנים מי בכלל מדבר. ככה שמי יודע? אולי יחימוביץ היא בכלל סיפור הצלחה בנוסח איינשטיין, כלומר – יחסית.

      אהבתי

      • מנחמי בן-ציון permalink

        ברק אולי טכנוקרט גאון ,אבל הוא בטח לא מנהיג חברתי, אף אחד גם לא ציפה
        ממנו ליותר בתחום. כך שקשה להשוות בינהם .הרבה יותר מדומות בהתנהגותן,
        הן שלי וציפי . לדעתי הציבור מתרשם יותר מצורת התנהגותם של המועמדים
        מאשר ממשנתם, (כולם רוצים רק טוב). מההתנהגות מתרשמים, על מי אפשר
        באמת לסמוך, שיוכל גם לבצע. ההישגים האלקטורליים, הם ההימור של הבוחרים ,
        ברירת מחדל. אבל זה מה שקובע את עתידנו, למרבה הצער ,בשיטה הנוכחית.

        אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    ניתוח מעניין.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: