Skip to content

קואליציה 2013/ גידולי הפרא של היהדות: סינדרום הגודל של מרכז הרב

פברואר 2, 2013

בפברואר של שנת 1956 התקיימה במוסקבה הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.  מזכיר המפלגה ושליטה של האימפריה הרוסית, ניקיטה חרושצ'וב נשא נאום מדהים שהיה אמור להישמר בסוד אך הובא לידיעת העולם באדיבותו של המוסד הישראלי.

ח'רושצ'וב יצא נגד פולחן האישיות של קודמו בשלטון יוסף סטאלין, שמת ב-1953. חרושצ'וב חשף את פשעיו המחרידים של מי שכונה "שמש העמים", ואחרי הנאום החל בתהליך מואץ של דה-סטאליניזציה. מיליונים רבים של אסירים פוליטיים שוחררו ממחנות המעצר בסיביר, וארבעת העמים שגירש סטאלין מן הקווקז תוך טבח המוני בנשארים, הוחזרו לארצותיהם. חרושצ'וב גם ניסה להסיר את הרסן הדוגמטי מעל הכלכלה  כדי להקל במקצת על חיי העמלים המדוכאים  באימפריה שבה היה לפרולטריון, לכאורה, מעמד של דיקטטור.

הצמרת הסובייטית היתה מלאה סטאליניסטים אדוקים שלא היו מאושרים מהליברליזם היחסי של חרושצ'וב. הם המתינו לשעת הכושר. ההזדמנות הגיעה אחרי משבר הטילים בקובה ב-1962, ואחרי שורת תקריות מביכות, כולל האירוע שבו חלץ חרושצ'וב את נעלו על הדוכן  באו"ם ודפק בעזרתה בשולחן כדי להדגיש נקודה חשובה בנאומו.

ואז, ב-1964, כשחרושצ'וב נפש בדאצ'ה שלו בחצי האי קרים, תפסה חבורת הקושרים את השלטון (די דומה למה שקרה למיכאיל גורבצ'וב ב-1991). בראש ניצבו שלושה סטאליניסטים אדוקים: האידיאולוג מיכאיל סוסלוב, אלכסיי קוסיגין שמונה לראש הממשלה, וליאוניד ברז'נייב שהשתלט על המפלגה הקומוניסטית וכך נעשה לבסוף לצאר החדש של האימפריה במקום חרושצ'וב. סוסלוב וברז'נייב ניהלו מיד אחרי ההפיכה מאבק חשוב: סוסלוב תבע לטהר את שמו של סטאלין מן הבוץ שמרח עליו חרושצ'וב, בעוד שברז'נייב היה בעד התעלמות מהתקופה העגומה. ברז'נייב ניצח.

כיאה לסטאליניסט, נקט ברז'נייב בשורת צעדים מתחייבים: הוא חיזק את כוחם של מנגנוני השו-שו האימתניים והק.ג.ב. חזר לאכלס את הגולאגים בהמוני דיסידנטים. במקביל פתח ברז'נייב בתהליך של חימוש מואץ ומאסיבי של הצבא הסובייטי.

הצלחתו היתה ניכרת, וגופי המודיעין במזרח ובמערב היו מאוחדים בדעתם, שבאמצע שנות השישים של המאה הקודמת השתווה הצבא האדום לצבא האמריקאי, ואולי אף עלה עליו.

ברז'נייב החריף את היחסים עם המתחרה הקומוניסטית סין ונקט ביד קשה כלפי הגרורות האירופאיות של האימפריה, אך במקביל הקפיד על מדיניות ה"דיטאנט" ונמנע מכל עימות ישיר עם ארה"ב.

Brezhnev-color.jpg

סטאליניסט  ליאוניד ברז'נייב: התבונן  במפה (כל הצילומים ברשומה מן הוויקיפדיה)

אבל החל מ-1966, ובמיוחד ב-1967, נראה היה לברז'נייב שהוא יכול לנצל את העליונות הצבאית של ברית המועצות כדי לממש רווחים באזור מסויים בעולם, ובאותה הזדמנות  לגמול לאמריקאים על התבוסה המשפילה במשבר הטילים בקובה.

ברז'נייב לטש עיניים למזרח התיכון.

הוא עשה אותה טעות שעשו רבים לפניו ב-1948:

הטעות שעשו המלך המצרי פארוק והמלך הירדני עבדאללה ועימו מפקד הליגיון הערבי הגנרל הבריטי ג'ון גלאב המכונה "פחה", שהיתה גם טעותו של פטרונם קלמנט אטלי, ראש ממשלת הלייבור של המעצמה הקולוניאלית בריטניה.

אותה טעות שעשו ראש הממשלה  הסורי ב-1948, שוקרי אל קוואתלי, והרמטכ"ל שלו חוסני אל זעים  ופטרוניהם רובר שומאן ואנדרה מארי, ראשי הממשלה  של המעצמה הקולוניאלית צרפת באותה תקופה.

הם חשבו, שדי שידאגו לפינוי מזורז וזמני של הערבים תושבי הארץ, שלא יסתובבו בין הרגליים לצבאות הפולשים, והעסק ייגמר תיק תק בניצחון מרהיב על האוייב הציוני.

זו אותה טעות שעושים עד היום אנשים כמו הנשיא האיראני מחמוד אחמדינגאד, ושעושים בעלי הברית של משטר ההאייטוללות מן השמאל המדומה הבינלאומי, באירופה ובצפון אמריקה וכמובן הגרופיס שלהם בישראל מ"הארץ"ובנותיו.

טעותו של ברז'נייב  היתה, שהוא הסתכל במפה הגדולה על קיר לשכתו.

הוא ראה שם כתם צבעוני קטן המייצג מדינה קטנטונת, המוקפת בים ערבי ענק.

ברז'נייב, כמו אטלי לפניו וכמו אחמדינג'אד אחריו היה בטוח שהגודל כן קובע.

ברז'נייב ראה את המפה, וחשב כמה קל יהיה למחוק את הכתם הישראלי הקטן מן המפה וכך להביא לאיחודם של  הכתם הוורוד הגדול מדרום מערב – מצרים, ובין הכתם הוורוד הגדול בצפון מזרח – סוריה. בין השאר כי ב-1966 ארעה בסוריה הפיכת הקצינים של מפלגת הבעת', בראשות סלאח ג'דיד, שסימנה את חיזוק הברית עם הגוש הקומוניסטי, וחימוש סובייטי מואץ של הצבא הסורי.

Nasser.jpg

שליט גמאל עבד אל נאסר: סינדרום הגודל

ב-1966 גם חתמו מצרים וסוריה על הסכם הגנה הדדי תחת עינו הפקוחה של פטרונם הרוסי המשותף.

באביב 1967, אחרי שורה ארוכה של תקריות גבול,  לחץ ברז'נייב על הדוושה.

הרוסים הודיעו לשליטה של מצרים, בעל בריתם גמאל עבד אל נאסר, שישראל מרכזת כוחות מול הגבול הסורי.

כל העולם ואשתו הכחישו, כולל הישראלים והסורים עצמם.

נאסר, שלא ידע למי עליו להאמין,  שלח כמה קצינים לסוריה כדי לבדוק. הקצינים המצריים חזרו לארצם והודיעו, סופית:

אין ריכוזי כוחות ישראליים.

אך הרוסים התעקשו, והודיעו, גם הם סופית:

יש.

נאסר הבין את הרמז.

הרוסים יודעים את האמת ולכן יש רק דרך אחת לפרש את עקשנותם: הם רוצים שנאסר יצא לאלתר למלחמת השמד מול ישראל, בידיעה שהמעצמה הצבאית מס.1 בעולם ניצבת מאחוריו.

הוא לא יכול להפסיד.

נאסר ראה אותה מפה שראה גם ברז'נייב, ומיהר להבין  את ההיגיון האסטרטגי.

הניצחון על ישראל יהפוך אותו לשליט הבלתי-מעורער של המזרח התיכון.

פיסת הנדל"ן העשירה ביותר בנפט על פני הכדור.

נאסר שלח את אוגדותיו לתוך חצי האי סיני וכמו כן חסם את מיצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות.

שני צעדים שמשמעותם היתה ברורה לכל, ושהשביעו את רצונו של הניאו-סטאליניסט ברז'נייב:

בכוונת מכוון סיפק נאסר לישראל עילה למלחמה. קאזוס באלי.

הכרזותיהם של המצרים ובעלי בריתם הסורים לא הותירו מקום לספק: הם היו בדרך להשמיד את ישראל. למחוק את הכתם הקטנטן והמעצבן הנמצא ביניהם מעל פני המפה.

וההמשך ידוע. 

בניגוד לציפיותיהם של ליאוניד ברז'נייב, סלאח ג'דיד הסורי וגמאל עבד אל נאסר המצרי, הם והגנרלים שלהם, והמלך חוסיין שנשרך אחריהם,  ולנוכח עיניהם המשתאות, גדל הכתם הקטנטן התקוע ביניהם על המפה במידה מבהילה.

ל-22 אלפי הקמ"רים של מדינת ישראל הקטנטנה נוספו 61 אלפי הקילומטרים הרבועים של חצי האי סיני, קרוב ל-6,000 הקמ"רים של הגדה המערבית ורצועת עזה, ו-1,200 קמ"רים ברמת הגולן. ביחד 90 אלף קמ"ר. תוך שישה ימים גדל השטח שנמצא תחת שליטתה של מדינת ישראל פי ארבעה.

*****

ואז החלה תסמונת הגודל שכן קובע לחרבש את מוחו של הצד השני.

נאסר נפטר, ומי שירש אותו, אחד מקציני המהפכה של הפיפטיז במצרים,  אנוואר אל סאדאת, רצה להשיב לארצו את 61 אלפי הקילומטרים של חצי האי סיני שנגרעו ממנה, והיה מוכן לשלם את המחיר המבוקש,  הסכם שלום עם ישראל.

Golda Meir 03265u.jpg

ראשת ממשלה גולדה מאיר: שיחפש בסיבוב

אבל גולדה מאיר, שירשה את השלטון באימפריה המזרח תיכונית החדשה אחרי פטירתו של מנצח המלחמה ב-67', לוי אשכול, עשתה אותה טעות שעשו לפניה קלמנט אטלי האנגלי וברז'נייב הרוסי.

היא הסתכלה במפה.

ושלחה את סאדאת לחפש אותה בסיבוב.

משה דיין, שר הביטחון שאותו ירשה מאיר מאשכול, הסתכל גם הוא במפה בעינו האחת, העין המכוונת, והגיע למסקנות דומות. עדיף שארם א-שייך בלי שלום, הוא הודיע. ישראל גלילי "מאחדות העבודה" והצמד-חמד של מפ"ם, מאיר יערי ויעקב חזן, הסכימו עם גולדה. כולם היו באותו "מערך" שבשלטון.

עד כאן המרכז-שמאל החילוני הפרגמטי ותובנותיו האסטרטגיות בתחילת הסבנטיז.

ואל תשאלו מה חשב הימין הפוליטי לנוכח המפה החדשה ויתרונות הגודל המשתמעים ממנה.

אבל למסקנות שהרחיקו לכת יותר מכולם, הגיע רב אחד, ראש ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, שאותה יסד אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. זה היה הרב צבי יהודה הכהן קוק. הוא סיפק לשמאל הפוליטי ולימין הפוליטי את המכשיר שאיפשר להם (לדעתם)  לתרגם את יתרון הגודל החדש להישגים מדיניים ופוליטיים.

הנה מה שהסיק הרב קוק הבן מהמפה החדשה:

"לריבונו של עולם יש פוליטיקה משלו, ועל פיה מתנהלת הפוליטיקה של מטה. חלק מגאולה זו הוא כיבוש הארץ וההתנחלות בה. זוהי קביעה של הפוליטיקה האלוהית, אשר שום פוליטיקה של מטה לא תוכל לה".*

קובץ-RabbiKook2.jpg

הרב צבי יהודה הכהן קוק: מלוא רוחב ארצנו

די ברור לא? הרב קוק הודיענו כי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, חלק מתהליך הגאולה, הוא פרק של "הפוליטיקה האלוהית", שהוא, כמובן, פרשנה המוסמך.

ולשר הביטחון, משה דיין, אמר הרב קוק:

"להתנחל בכל מלוא רוחב ארצנו, ליישב את שממותיה, היא מצוות התורה הברורה והמחייבת את כולנו…"

****

בשנת 1929, שש שנים אחרי שאביו של צבי יהודה קוק יסד את ישיבת "מרכז הרב", נוסדה באותה ירושלים תנועת הנוער "בני עקיבא". מקורם של מייסדיה היה ב"הסתדרות המזרחי", שאיגדה זרם חרדי-אורתודוקסי של רבנים שהצטרפו לתנועה הציונית בתחילת המאה הקודמת.

האב המייסד של "מרכז הרב", אברהם יצחק קוק, מיהר לברך על הקמתה של תנועת הנוער החדשה.

בנו וממשיכו בהנהגת מרכז הרב, הרב  צבי יהודה קוק,  עשה הרבה יותר מזה: הוא בלע את בני עקיבא.

זה קרה בשנות השבעים. בני עקיבא הוותה אז את הגירסה הדתית-לאומית של תנועות הנוער "החלוציות" עם מסלול דומה: כל שנתון, החל מבית הספר היסודי ו"העדה" שלו, עד לשיאו של המסלול, "ההגשמה": גרעין  נח"ל  המצטרף לקיבוץ דתי או מייסד אחד.בשנות השבעים היתה בני עקיבא תנועת הנוער "של" המפד"ל (ב-1957 התאחדו "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" והתוצאה: המפלגה הדתית-לאומית), כשם ש"השומר הצעיר" היה תנועת הנוער של מפ"ם, "המחנות העולים" של "אחדות העבודה", "הנוער העובד" של מפא"י, ובית"ר של תנועת החרות.

הסיסמה של בני עקיבא היתה "תורה ועבודה".

וכמובן שרות צבאי של בנים ובנות ביחידה קרבית (נח"ל).

מה שעשוי להראות כהתגרות חצופה ביותר בעיני מנהיגי החרדים של ימינו, שהסיסמה שלהם היא כידוע:

או תורה או עבודה.

וגם :

או תורה או צבא.

בבני עקיבא, כמו בתנועות הנוער האחרות, היו הבנות והבנים שותפים  לאותה עדה או שבט, ואח"כ לאותו גרעין, השתתפו באותן "פעולות", ואפילו שומו-שמיים, שרו ביחד! הם נטלו חלק במפעלים המשותפים של תנועות הנוער החילוניות, וכמובן שירתו איתם באותן מסגרות צבאיות.

פריצעס.

ולא רק זה: נניח שבקיבוץ דתי היתה רפת? וידוע שפרות צריך לחלוב בכל יום ויום, כולל שבת? אז הרב קוק ממרכז הרב  פסק שיקחו-נא גוי של שבת לצורך הזה. ואילו אנשי הקיבוץ הדתי ובני עקיבא דחו את הפסיקה הזאת. לא היה בראש שלהם לייסד את המפעל הציוני-דתי החדש שלהם על הדפוסים הגלותיים. חסל סדר גוי של שבת. ברפת חולבים הרפתנים היהודיים גם ביום השביעי המקודש.

בני עקיבא והמפד"ל כלל לא חלמו על ארץ ישראל השלמה. ההחלטה האחרונה של ועידת המפד"ל ב-1966, לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, היתה שהמפד"ל לא תצטרף לממשלה שלא תחתור לשלום ישראלי-ערבי.

כל זה היה אפשרי עד שהרב צבי יהודה הכהן קוק  נתקף בתסמונת הגודל.

רוב הפרטים בסיפורם  של בני-עקיבא המובא כאן, מקורם במאמרו של הפרופ' אבי שגיא (שווייצר) המבכה על העלמותה של תנועת הנוער של דורו. לדבריו הוא חקר ומצא את נקודת הזמן שבה החל תהליך השינוי הגדול. זה קרה באמצע שנות השבעים. גרעין אלון מורה, מיסודה של ישיבת מרכז הרב, שהיה גם הגרעין הקשה של גוש אמונים, חולל את המהפכה., וכך מתאר שגיא את התהליך:

"גרעין אלון מורה, שייסדו בוגרי ישיבת מרכז הרב, שינה את השפה: משפה חלוצית לשפה משיחית-מיסטית… אחת החברות הראשונות בגוש (אמונים), בת כפר פינס, חזרה וטענה בשיחה שקיימתי עמה: 'הם (אנשי גרעין אלון מורה) השתלטו עלינו מבחוץ'. .. באמצעות הכריזמה של הרב צבי יהודה קוק ז"ל ותלמידיו הצליח גרעין זה לכבוש את לבבות הנוער, שחש כי הוא שותף להתממשותו של חזון משיחי, ולא רק לפרויקט ציוני של דונם פה ודונם שם. גרעין זה השגיר שפה וערכים חדשים; שיח חדש התפתח בתנועת בני-עקיבא, ובמרכזו העצמת הסמכות הרבנית, שביססה את בלעדיותו של ערך ההתנחלות בשטחים…  בעבודה אטית ומחושבת הם השתלטו על רוב עמדות ההנהגה."

ההתנחלות בגדה וברצועה, "ארץ ישראל השלמה", באה במקום כל התיישבות אחרת. הרבנים בעלי הסמכות התורנית ירשו את אנשי  "תורה ועבודה":

"בני-עקיבא פסקה מלהיות תנועה היושבת בלב הקיום של עם ישראל; אדרבה, בהתאם לחזון שיצא ממרכז הרב סברו גם הקברניטים החדשים שהם תמצית עם ישראל ואין בלתם. לא ההורים ולא הציבוריות הישראלית יקבעו את אופן הקיום הישראלי, אלא התפיסה הסמכותית-המשיחית."

ותנחשו מה? ביחד עם הקנאות הפוליטית הופיעה גם הדרת הנשים. בדיוק כפי שהדבר קורה אצל החרדים, מחייבת הקנאות הדתית או הלאומנית את האימוץ  של הגישות הנוצריות המבוססות על המאניכאיזם המתנזר. הנה התיאור של שגיא:

"הקריאה לטהרה מינית הלכה והתעצמה. ספרות הנהגות חדשה הלכה ונכתבה כבר בסוף שנות השבעים, ובמרכזה הספר "קדושים תהיו" של שמואל כ"ץ. ספרות ההתנהגות המינית של הרב (שלמה) אבינר (מתלמידי מרכז הרב) הייתה לספר יסוד בבני-עקיבא, ברמה העיונית והמעשית כאחד… את מקומם של הטקסטים המורכבים החליפו מובאות אינסופיות מכתבי הרב קוק ובנו, הרב צבי יהודה…המעבר של בנות משירות בנח"ל לשירות לאומי הלך והתגבר. תופעה זו שיקפה שיבה לאתוסים חרדיים על אודות מעמד האישה. התורה נתפסה עתה כניגוד לחיים מודרניים… כמה מפתיע הדמיון בין העמדות של קלווין הפרוטסטנטי למגמה החדשה הזו!"

מחדש ז'אן קאלווין: מאבות הפוריטניזם 

ז'אן קאלווין, תיאולוג ומשפטן צרפתי מן המאה ה-15, היה מחדש דתי, שבעקבות מרטין לותר הגרמני, יצא נגד הקתוליות. הוא היה אחד מאבות הפוריטניזם הפרוטסטנטי. בדיוק כמו בכת המאניכאית עומדים בראש הכתות הקאלוויניסטיות 12 "זקני העדה", פרסביטרים ביוונית, ומכאן שמה של אחת משני הכתות העיקריות של הקאלוויניסטים  – הפרסביטריאנים (הכת השניה נקראת קונגרגציונליסטים, מלשון קהילה).

בראש מעייניו של קלווין עמדה ההפרדה הברורה בין גברים לנשים ושמירת הטוהר המיני. הכנסייה שלו הלכה חזק בשוויץ, בהולנד ובסקוטלנד, ואחר-כך בצפון אמריקה. לפוריטניזם הקאלוויניסטי היתה השפעה מכרעת על הארכיטקטורה ההולנדית: ממנו באים החלונות הענקיים של בתי המגורים בערים ההולנדיות, המאפשרים לכל עובר ושב ברחוב לבדוק מה קורה בבית פנימה, ולראות במו עיניו ששום דבר חשוד לא קורה שם.

שום פוצי מוצי.

השאלה היא רק, מה הקשר בין כל הטוהר המרהיב הזה ובין היהדות. כל יהודי או יהודיה שקראו קצת תנ"ך, וגם אי אילו משניות ומסכתות הרי יודעים שאבות דתם לא גרסו שילדים באים לעולם כתוצאה ממטסים מרהיבים של חסידות, ומצד שני, שום אשה לא נכנסה מעולם להריון מזה שלחצה ידו של גבר, או הניחה לו להציץ בשערה הטבעי. כל האיוולת הטהרנית הזאת היא קופי-פייסט ברור ושקוף מן הפוריטניזם הנוצרי של אירופה.

אבל כמעט בכל מקום שבו תמצאו קנאות פוליטית או דתית, ושבו מורים רוחניים מבקשים להם עמדה של דיקטטורים, תמצאו לפתע גם מדיניות של  הפרד ומשול בין המינים, השלטת הגבר, הדרת נשים והלבשתן בכל מיני פריטי גרדרובה מצניעי לכת האמורים לעמעם את מיניותה המסוכנת של האשה, העלולה להסיח את דעתם של הגברים מן המשימות המעניינות שמייעדים להם הרבנים, הכמרים או הקאדים.

———————————————————————————

*מתוך "במערכה הציבורית" עמוד קיב, מובא מתוך ספרם של עקיבא אלדר ועדית זרטל, אדוני הארץ, כנרת זמורה ביתן, 2004

רשימה שניה

מודעות פרסומת
11 תגובות
  1. גיא permalink

    היתכן שאדם חכם כמוך נופל בעצמו בפח השיח הפמיניסטי שמאשים את היהדות בהפרדת מינים גנובה מהנצרות?

    האם לא למדת במסכת כתובות בכיסוי ראש לאשה הוא מדאורייתא? כמדומני שחז״ל היו נטולי השפעה מהקול וטניסאים, הלא כן?

    ועוד הרבה חוסר הבנה ביהדות שמפאת המועד אין עיתותי בידי להשיב עליהם

    ואני כבר חשבתי שמצאתי לי חבר
    כמה חבל

    אהבתי

    • גיא permalink

      קלוויניסטים כמובן
      המחשב עיוות, סליחה

      אהבתי

    • לשווא אתה זורק בוץ בפמיניסטיות(הפעם). ההתייחסות שלי לקשר הקאלוויניסטי-חרדי נתלתה בדבריו של הפרופ' אבי שגיא (שוויצר) מבר אילן, שדבריו בעניין זה מצוטטים לקראת סופה של הרשומה.

      אהבתי

  2. גיא permalink

    לא זכיתי לתשובה
    האם אתה מקבל את יחסם של חכמים לצניעות האשה?

    או שמא אתה טוען שיש להבין את היחס לצניעות ולקשר בין המינים מתוך התנ״ך בלבד?

    איני מבין את גישתך ואשמח להסבר

    אהבתי

    • גיא,
      אני מתנצל על ההשתהות בתשובה לך, בגלל עניינים אקטואליים יותר, אם כי חשובים הרבה פחות.
      מקורה של הגישה שלי ליחס הנכון בין גברים לנשים ביהדות ובכלל, ומכאן נובע כל השאר, כולל מה שאתה קורא "צניעות האשה" הוא לא סתם תנכ"י, אלא ממש בראשיתי. קבל את פסוק מס. 27 בפרק א' בבראשית:
      "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם."
      ואידך זיל גמור.
      כלומר – כל מה שעשוי להראות, להשתמע או להתפרש כמה שעומד בסתירה לתובנה הבסיסית והראשונית הזאת, מקובל עלי רק כתוצר של נסיבות שהזמן גרמן, במקרה הטוב, או כתוצר של שיקולים לא ענייניים, כגון חברה פטריארכלית, השפעות של דתות ותפיסות זרות, רגשי עליונות ושתלטנות וכו'.

      אהבתי

  3. גיא permalink

    אין צורך להצטער כמובן
    ועדיין במחילה אינני מבין:
    א. האם אתה מקבל כעקרון את התורה שבעל פה כמחייבת, כפי שהועבר במסורת הרבנית לאורך הדורות (אין הכוונה שזו אינה ניתנת לביקורת אלא רק שהיא מסורת נכונה ביסודה)? כלומר, האם חז"ל או כל גורם רבני לאורך הדורות שאחריהם מהווים סמכות הלכתית עבורך?
    ב. האם אתה מודע לכך שגם בתורה עצמה, שלאחר קריאת הבלוג (המרתק ביותר יש לציין) שלך מסתבר לי שאתה מקבל את קדושתה, מקיימת הבדלים חריפים בין שני המינים? דוגמא טובה לכך מצויה בדיני נדרים, שאותם זכאי הבעל להפר לאשתו ולבתו מתוך סוג של פטרונות, שאינה קיימת לכיוון ההפוך.

    אינני מתעלם שבתורה עצמה היחס בין המינים הרבה יותר שיוויוני מאשר בחז"ל וקל וחומר מאשר אצל הראשונים והאחרונים שהושפעו מאוד בכך מסביבתם הנוצרית-מוסלמית.
    ועדיין הנושא מטריד אותי מכיוון שאינני קראי ואני מתייחס בכובד ראש למסורת התורה שבעל פה שעברה בעם ישראל לאורך הדורות, ואיני מבטלה בהינף יד בהסבר של נסיבות שהזמן גרמן, קל וחומר לא בתוצר של שיקולים לא ענייניים, שאני נוטה להאמין שאלו האחרונים אינם מנת חלקם של חכמי ישראל ל(רוב) דורותיהם

    אבל שוב כפי שציינתי, אם מסיבותיך שלך אתה מתייחס בביטול גמור לדבריי האחרונים, עדיין הקושיה במקומה עומדת: התורה אשר מספרת לנו על האדם אשר נברא בצלם האלוהים, הוא ואשתו (לפחות לפי גרסה אחת שבתורה, כידוע הגרסה השנייה דווקא כן מעדיה על עליונות הגבר שלא היה לא כיף לבדו אז זרקו לו איזה עצם- עזר כנגדו) היא גם מצווה עלינו לדוג':
    לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (שמות כ, יד). פסוק חשוב מאוד מעשרת הדברות שממנו משמע שאשת רעך היא בכלל כל אשר לרעך ביחד עם השוורים והחמורים.

    תודה על הזמן שאתה מקדיש לי
    גיא

    אהבתי

    • צר לי אם בתחילה שוב יראה לך שאני מנסה להתחמק מתשובה לשאלותיך המפורטות, אך חיש קל יתבהרו העניינים.
      הקושי שלי נובע מן העמדה שבה אני מתבקש לתפוס בדיון , שפשוט איני מצליח לראות את עצמי מצויד דיי, או שאפתן מספיק כדי לתפוס אותה.

      מה שאתה מבקש הוא שאכריע בעניין שנראה כמצוי כמחלוקת בין ראשונים שבתנ"ך ובין אחרונים בתורה-שבע"פ – בדבר הדרך הנכונה למצות את יהדותך.

      כלומר, בלשון הכדורגל, להחליט, איזו קבוצה ניצחה את המשחק וזכתה בתחרות;

      או בלשון הפוליטיקה – זכתה בבחירות, ומאותו רגע היא השולטת בכיפה ועלינו לעשות כדבריה, משל היתה ממשלתנו.

      ואני עדיין טירון.

      אגלה לך מיד סוד מהחדר, שרק כעשרים שנה חלפו מאז שהזדמנתי לתחום של האמונה, ויתכן שאני תלמיד עצל, אך לדעתי הכשרתי אינה מספיקה, בינתיים, לתפיסת מעמד של שופט.
      מה גם שכלל לא ברור לי שאני מבקש לי משרה שכזאת.
      לי נראה שדיון בענייני דת, כשמעורבים בו טירונים כמוני, עדיף שלא יתנהל בדרך של סעיפים בחקירה ודרישה משפטית, אלא עדיף שיהיה יותר פתוח, או מאוורר, מבחינת התנהלותו.

      למשל, אפשר להציג את השאלה כמו שהצגתי אותה למעלה, כמאבק אידיאולוגי בין ראשונים ואחרונים. ואז אני מתבקש להכריע מי גדול ממי: אברהם ויוסף, או שמאי והילל? רבי יהודה נשיא, או משה רבנו? וכן הלאה.

      ואפשר לשאול, האם עומדת זכות לראשונים, שהיו קרובים יותר מבחינת הזמן והנוכחות לדברים המקוריים כפי שבאו משמיים – או שעומדת זכות לאחרונים שלמדו מה שיודעים מראשונים והוסיפו עליהם ניסיון, חוכמה ודעת?

      ומנגד טוען אחד האחרונים דווקא, שאם ראשונים כבני אדם, אחרונים כחמורים (קיצור הסיפור), שזו דעה אחת.
      ויש האומרים כמוהו בקול רם, וחושבים ההיפך.

      או חושבים שזו אימרה נאה, אבל במקרה לא חלה עליהם.
      ומן הצד השני ידוע טיעון אחר של האחרונים, שחסרונה של חוכמת הראשונים בכך, שקבלו עליהם חלקים ממנה גם בני דתות אחרות.

      כלומר, באופן פרדוקסלי, טיעון לשלילה מחמת ההצלחה:

      מכיוון שצלח – פסול (או יורד ליגה. או עובר לאופוזיציה).

      ואל תחשב שמדברי עד כה משתמע שאני מצדד בראשונים בתחרות הזאת.

      אהבתי

  4. גיא permalink

    כמדומני שאיני מבין את תגובתך. לולא שהייתי קורא את (כמעט) כל הפוסטים בבלוג שלך הייתי מחשיבה במחכ"ת לגיבובים פוסט-מודרניים.

    מכיוון שאכן קראתי כמדומני שאין הדבר כך, ואתלה זאת בחוסר הבנתי. מה גם שככל הניראה אתה מבוגר ממני ואם ראשונים כבני אדם נחנו מה?

    בכדורגל איני מבין כל ולא חיפשתי מנצחים ומפסידים, רק רציתי להבין מדבריך האם גישתך לנושא השיוויון בין המינים מסתדרת בעיניך עם המסורת לגווניה (לפחות עם חלק מגווניה) או שמא אין אתה מוטרד מכך כלל

    עוד רציתי לדעת ובעוונתי לא נענתי מה דעתך על הדברים שהעלתי מהתנ"ך עצמו?

    שוב תודה על זמנך היקר,
    גיא

    אהבתי

    • באשר לשאלתך בעניין זה, אנחנו כחמורי-חמורותיים. עובדה שאנחנו מניחים לעולם שלנו להפוך פח זבל גדול של תעשיות מיותרות ואין מכלים.
      ומכיוון שאנחנו בחג החירות אשיב לך בעניין שלפנינו מצד "הכל צפוי והרשות נתונה" שזה שיא החירות. רשאי אדם לבחור בין הברכה שבפרק א', שזה "בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם", ובין הקללה, שזה "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" שבפרק ב'. ומי שבחר בקללה ובשיעבוד האשה, שנא לא יטיל את בחירתו על הזולת (וגם כדאי שיבחר לעצמו באותה הזדמנות עבודה לפרנסתו שתגיר זיעה בשפע ממצחו, ולא מלאכה כגון זו שיש לרבנים שגוזרים שיעבוד על האשה היהודיה ונסמכים על הקללה, אך מעצמם חוסכים את תוצאותיה) . ומפרק א' וב' של בראשית נדלג לפרק ל' של דברים, שגם שם מדובר על הבחירה בין הברכה והקללה כאמור: "והיה כי-יבואו עליך כל-הדברים האלה, הברכה והקללה", והסבר מעשי: "כי המצוה הזאת, אשר אנוכי מצווך היום–לא-נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא… לא בשמיים היא…כי-קרוב אליך הדבר, מאוד: בפיך ובלבבך, לעשותו." ועכשיו לך ותסביר למחצית מן העם – הנשים היהודיות – שאמנם כולנו יצאנו ממצרים, אבל הן לא ממש בנות חורין. לכל אחת ואחת מהן בעל (חשבת פעם מאיזה שורש נגזר התואר הזה של כל גוברין יהודאין?) אדון ומצווה בביתה, פרעה פרטי משלה שלא תיפטר ממנו אלא אם יגרש אותה מעליו, ולא תעזור לה שום יציאת מצרים. ואם תשאל האשה היהודיה איך זה שכך יצא לה, ישיבו לה מיד שבניגוד לכתוב בדברים ל' – נפלא הדבר ממנה ומן השמיים היא: עובדה שכך החליטו הרבנים האורתודוקסים, שקולה ערווה ושתסתום את הפה, וששיערה ערווה ושתחבוש פאה, ושלא תמרוד בבעלה כי הוא אדוניה, וכן הלאה. אז צר לי, גיא: אני לא מבין מדוע עלי לבחור בכת (והאורתודוקסיה היא כת) כשיש לי דת שלמה. מדוע עלי לבחור בין הראשונים ובין האחרונים, כשיש לי אלה ואלה. מדוע עלי להתמסר לחיקוי עגום של דוגמטיקה נוצרית משעבדת כשיש לי אלוהים שהוציא אותי מעבדות לחירות, בגוף, בנפש ובמחשבה.

      אהבתי

  5. גיא permalink

    ובכן, כעת הבנתי – תודה רבה.
    כמובן הצגת היחס שלך בין המינים באורתודוקסיה (שאכן לעתים לצערי הרב עונה על הגדרה של כת) לוקה במעט בדמוניזציה וחד צדדיות.
    אכן יש הרבה מה לשפר ומה לשנות ביחס שלנו כיהודים כמאמינים וכבני אדם לנשים. יותר נכון לומר שצריך לבטל את שאלת "היחס שלנו לנשים" מכיוון שכל עוד יש כאן "שלנו" אפילו עוד לא התחלנו לפתור את הבעיה.

    כמובן אני סובר שהתורה שווה לנשים ולגברים, וכתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל.

    יחד עם זאת אי אפשר לטשטש הבדלים מסוימים בין המגדרים, רובם ככולם ביולוגים, אשר משווים אורח חיים שונה במעט.

    וגם ביחס לדבריך האחרונים יש להזכיר שיש הבדל עצום בין חירות לשיוויון – עד כדי כך שלעתים הללו משמשים הפכים זה לזה.

    חג שמח

    אהבתי

    • אני שמח שהצלחתי הפעם יותר בהבהרת עמדתי. לא רק שאני מסכים אתך לגמרי שיש הבדלים, ואפילו עצומים בין המגדרים, אלא אפילו שמח על כך. תאר לעצמך כמה משעמם היה אילו התקיים דמיון-יתר בין נשים לגברים. מה שאינני מקבל כלל וכלל הוא, שמההבדלים האלה אמורה להשתמע עליונות של מין אחר על פני רעותו.
      אני מסכים עמך גם שיש הבדל גדול בין חירות ושיוויון. אך יש גם צד משותף חשוב מאוד בהקשר שאנו דנים בו. שהרי חוסר השיוויון העיקרי בחברה הפטריארכלית (וכמובן גם המטריארכלית, היכן שיש) מתקיים ביחסי השליטה בין גברים ונשים. רק מרגע שיהיו שני המינים חולקים שווה בשווה את האחריות על חייהם, יכולה להתקיים החירות לשני המינים, ולא רק לאחד מהם.
      מצער אותי מאוד שבחלקים גדולים של היהדות, מתוך שלא רואים באשה שווה לגבר, במיוחד מבחינת הדת עצמה, הבקיאות, המסירות, עומק האמונה, ההכשרה וכו', מפסידים המוני מוחות גדולים וכוחות אדירים, שיכולים היו להקפיץ אותנו בדרגות וברמות. לדעתי, דת שפועלת כך, כשאחת מידיה קשורה לאחור, כשהאשה סתומת-פה, מוחזקת דרג ב', שפחה בביתה, סופה של אותה דת שהיא מתנוונת ונחלשת מאוד. ראה למשל מה שקורה לקתוליות.
      חג שמח לך.

      אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: