Skip to content

מותחן/ספר/ זה המקום, אהוד בנאי

ינואר 28, 2013

שוב נפלתי על מותחן-לא-מותחן, הפעם מתוצרת ארגנטינה (מטרה לילית,  ריקרדו  פיגליה,  מספרדית: ליה נירגד הוצאת חרגול ועם עובד 2012, 220 עמודים). כמה מאכזב, כי מדובר בסופר טוב שיודע את מלאכת הכתיבה. יודע לייצר דמויות מעניינות. יודע להעמיד בסיס לעלילה שעשוייה להיות מרתקת. מכיר על בוריו את הסבך של פוליטיקה/משפט/משטרה/תקשורת, שממנו רקומים מיטב ספרי המתח.

פיגליה לוקח אותנו אל סיפור רצח מסתורי של טוני, הזר הצעיר ויפה התואר, פורטוריקאי-אמריקאי, המסתובב בעיירה ארגנטינאית קטנה  במחוז  של הבירה, בואנוס איירס, ועימו  סטיפות שמנות של דולרים ירקרקים, מנהל רומן עם שתי התאומות בלדונה מהמשפחה העשירה והמייסדת של העיירה ונראה מהמר במירוצי סוסים בחברת יפאני מוזר.  ואל כל הסמטוכה הזאת נזרק קצין המשטרה הוותיק של העיירה, פנומן שלא הושחת ופועל על אינטואיציות, חצי משוגע עם כלב שהולך באלכסון, ולצידו סגן בוגדני ותובע כללי מושחת, ולקינוח העיתונאי הגרוש שנשלח מטעם עיתון מהבירה הגדולה כדי לסקר את משפט הרצח בעיירה הקטנה.

ואז, כשהכל מוכן להמראה, כשכל חומרי הגלם מבעבעים, מחליט לפתע הסופר לכבות את סיפור העלילה, ולבוא, במקומו, עם כל יציאות משונות, פילוסופיה מפוקפקת, חיבוטי נפש, זיכרונות משפחתיים, מכונת זמן ושאר ירקות שמקומן יכירן בכל מיני רומנים דרום אמריקאים פנטסטיים למחצה וריאליסטים לרביע של מארקס-יוסה-אמאדו-בורחס ושות'. אבל מה לכל אלה ולמותחן שאמור להוציא מהקורא את המיץ והנשמה ולרתק אותו אל סיפור המעשה, להוט אחרי כל עמוד חדש, עד לפתרון התעלומה.

כמה חבל. המוטו של הספר הוא האימרה של הצרפתי לואי-פרדינאן סלין, שיצא לו שם רע כמשת"ף של הנאצים: "ההתנסות היא עששית חלושה המאירה רק את האוחז בה". מה שמתאר יפה את ההתנסות ב"מטרה לילית"

אז בצר לי פניתי אל קובץ הסיפורים של אהוד בנאי (זה המקום, אהוד בנאי, הוצאת כתר 2012, 186 עמודים) אודה על האמת, שסיפורים קצרים אינם ז'אנר מועדף עלי. אבל את סיפורי המעשה של בנאי הכרתי מספר קודם שלו, ואני גם נוהג להאזין  ברדיו לתכנית שיש לו בגל"צ ונושאת את שם הספר, ככה שהיו לי ציפיות. והנה, לא זו בלבד שהציפיות האלה לא נכזבו – אלא שאף הופתעתי לטובה. דווקא הסיפור אחרון בספר, מעשה בגליל שלנו ובאי כרתים – למקומות מאופיינים יש חשיבות רבה אצל בנאי – נראה לי כאחת מפיסות הפרוזה  הטובות ביותר שקראתי אי פעם בעברית. לא פחות.

זה המקום

קודם כל הרקע: בנאי קשוב לזמן ולמשמעותו לא פחות ממה שהוא קשוב למקום. והסיפורים שבספר הזה נעים כמעט תמיד בין שתיים או יותר  תקופות, בחייו של המספר או בחיי הארץ, ומשחקים על המתח שביניהן. התקופה הראשונה בחיי המספר היא בדרך כלל הסבנטיז. אז היה בנאי בשנות העשרים שלו. והתקופה השניה, המתעמתת עימה, באותו המקום, באה רק עשרות שנים לאחר מכן ומייצגת את ההווה. אחרי שתהליכים הבשילו (או לא), התחוללו שינויים, והמסע בזמן ובמקומות הוסיף נפח רב של זיכרונות ומשמעויות להתרחשויות החדשות של הזמן – והמקום.

אין זה מקרה שתחנת הזמן הראשונה של בנאי היא  שנות השבעים. בסבנטיז הבשיל תהליך ההתנערות וההתבגרות של בני הבייבי-בום, הדור שנולד בעשור שאחרי מלחמת העולם השניה.

עוד בפיפטיז היו אלה הביטניקים האמריקאים שהכינו את הקרקע. בסיקסטיז כבר פרצה מהם, תחילה בארה"ב ואחר כך באירופה ובאזורים אחרים, המהפכה ההיפית שהגיע לשיאה בעשור שלאחר מכן.

זה היה סוג של מרד נעורים מלווה בשחרור תודעתי עצום, ביציאה נגד הערכים, אורח החיים, המבנים הכלכליים והחברתיים של דור ההורים וצאצאיהם הצייתנים הממשיכים לשחק את המשחק הישן. הדפוס המערבי הרווח היה  תא משפחתי שבמרכזו גבר בחליפה, עניבה ומגבעת שנוסע לעבודה מהבית שבפרבר למשרד שבעיר הגדולה במכונית ענקית, ולצידו אשה-ברבית עם סלסול תמידי, עקרת בית או מזכירה תקנית, וצאצאיהם ההולכים בדרכם במסלול של ההיי-סקול-קולג'-אוניברסיטה-עבודה, ואם המולדת קוראת אז גם שירות צבאי בויאטנם, הדפוס הזה חטף בעיטה בתחת.

השתייה של סקוצ' עם סודה וקרח, או סתם בירה,  שעיצבה את הפנאי של המרובע המערבי ואת התדרים של מוחו,  התחלפה בשימוש בסמי תודעה חזקים אצל הנוער המורד. המוסיקה השקטה והנינוחה לריקודים סלוניים  התחלפה ברוק הבועט. התיאוריות המדודות וההדגשים על הטכנולוגיה, יתרונותיה ופירותיה במעוזי כנסיית השכל במכללות המכובדות התחלפה בשלל התפרעויות מהפכניות ויציאות פסיכדליות מוזרות. את החליפה והעניבה החליפו מכנסי הפיל והמראה הזרוק, את דמות הברבי החליף העירום. את המסלול של אירוסין/נישואים/שני ילדים החליפו המין הפרוע והתנערות מכל אחריות. את הפרבר המשעמם החליפו הקומונות ביערות ובעיירות.

ברור שכל זרם מחשבתי/פוליטי/דתי/מדעי שהיו בשטח ניסו לקחת להם נתח מהתופעה החדשה הנפוצה. זו היתה מהפכת התרבות של המערב השבע שאחרי המלחמה העולמית, לענפיה השונים. חברה שנקלעה למשבר זהות קשה, ורבים מאלה שמצאו את עצמם בשוליים ביקשו לחתור אל המרכז תוך רכיבה על המהפכה והמוני נושאיה.

הסופר קן קיזי והפסיכונאוט טימותי לירי ניסו לחזק את הכיוון הפסיכדלי. הביטלס משכו לשאנטי של המזרח. ז'אן פול סארטר והרברט מרקוזה ניסו לגייס את המורדים לשמאל ולמרכסיזם  הפוליטיים. אייבי הופמן וחבריו בשיקגו, כמו בנדיט-כהן וחבריו בפאריס משכו לאנרכיזם ולצחוקים.  באדר מיינהוף בגרמניה והבריגדות האדומות באיטליה או ביפן הלכו לטירור. מלקולם איקס  והפנתרים השחורים משכו את המרד השחור לכיוונים דומים.  היו גורואים שהלכו על הכיוון ההדוניסטי, והיו שמשכו לזן ולבודהיזם. והיה כמובן גם הכיוון הדתי: דונובן שהלך לאיסלאם. בוב מארלי שמשך לראס-טפארי. גם הנצרות שיחקה חזק אצל כמה יוצרים, מסוג ואן מוריסון ודומיו.

ואילו פה אצלנו החלה הסינתיזה של המהפכה ההיפית עם היהדות. הראשונים שהלכו בדרך, מסוגם של פופיק ארנון ואורי זוהר, נבלעו במהירות בזרמים החסידיים של האורתודוקסיה, אבל אלה שהלכו במידה מסויימת  בעיקבותיהם, ואהוד בנאי הוא אחד מהם, לא הסכימו לוותר על המרד, על החירות ועל פריצת הגבולות שהשיג הדור שלהם בדי-עמל למען שקיעה מחודשת בסגידה לרבני-חצרות המתחזה לעבודת-אל.  מבחינתי, הם, דורם וממשיכיהם מייצגים לא רק את אחת המוטציות המעניינות יותר של המהפכה ההיפית, אלא גם את אחד הכיוונים המבטיחים והמרגשים ביותר של היהדות.

בנאי מגיע לנושא שלו במלוא העוצמה בשני הסיפורים האחרונים. כמו בבניית יצירה מוזיקלית, הוא מפרט את תוויו של נושא היצירה בסיפור "סגן גבאי", לקראת הקרשצ'נדו ב"גליל בלב ים".

מכיוון ששם הסיפור לא מנוקד, הייתי בטוח שהסגן, בשם הסיפור הלפני אחרון, הוא דרגת הקצונה הצ"הלית, ואילו גבאי הוא שמו של אותו סגן, העתיד להיות גיבורו של הסיפור. אך במהלך הקריאה התברר לי להפתעתי שסגן גבאי אינו אלא תוארו החדש של בנאי בהירארכיה של האדמיניסטרציה של בתי הכנסת של העיר רמת גן.

בשכונה קטנה אחת בעיבורי רמת גן יש שני בתי כנסת, אחד תימני, והאחר, מעבר לחצר המחברת-מפרידה ביניהם, הוא בית הכנסת האשכנזי "אוהל יוסף" שהגבאי שלו הוא דווקא אחד מן התימנים – אברם חבשוש.  והנה בנאי, לא בדיוק אשכנזי טהור, מחפש לו מקום לתפילה, ונקלע דווקא לאותו "אוהל יוסף", ומוצא את עצמו, אחרי זמן לא רב, משמש כסגנו של הגבאי חבשוש. ומכאן מתגלגל הסיפור, שהוא למעשה סיפורם של בתי כנסת כמקומות של תפילה, כמקומות של חברותא וכמקומות שבהם גם סועדים לעתים דג מלוח טעים בערב שבת.

בית הכנסת, ויהיה זה בסאן-פראנציסקו או בניו יורק,  ברובע בלוויל שבפאריס  או באמסטרדם – זה המקום שבו נושא היהודי בנאי את תפילתו לאלוהים, בלי לשכוח שהוא אדם בן חורין.

תחילתו של הסיפור האחרון, "גליל בלב ים", הוא בתרועת השמחה של המספר, כאשר האי-מייל האינטרנטי שלו מביא אליו דרישת שלום מן העבר הרחוק: סטיפן מדנמרק ואריק מקנדה, שאותם פגש אי-אז בטיול שערך בסבנטיז באי כרתים, איתרו אותו, רוצים לדעת אם מי שהינו בעליו של האי-מייל הוא אותו בנאי שהכירו, ואם כן – הם מציעים פגישה – השלושה ומשפחותיהם – באי שבו הכירו לראשונה.

וזה הסיפור. הסיפור על בנאי שרעה צאן בגליל והתגורר בצריף עץ בוואדי, ופתאום נכנס לו ג'וק בראש שהשלב הבא במסע שלו צריך להתרחש דווקא במקום ושמו כרתים, אותו אי שנופיו ההרריים  נראים  לו כהמשכו של הגליל, שפעם משכבר הימים ניתק ממנו והפליג אל ליבו של הים התיכון.

וכך הוציא בנאי את כל חסכונותיו, הוריש את הצריף שלו לנחמן פרקש (שסיפק לו באותה הזדמנות את השורות הפותחות של שיר מאוד ידוע) והפליג לכרתים.

בכרתים, בטיול השני, עם משפחתו, לקראת פגישת המחזור ההיסטורית, מגלה בנאי בבית כנסת אחד  שני רבנים ידועים. אחד מהם, הידוע כיש"ר (רבי יוסף שלמה דלמדיגו) מהעיר קאנדיה, שהתעניין באופטיקה ובמוסיקה, ובמאה ה-16 שלחו אביו ללמוד באיטליה אצל התוכן גליליאו גלילאי ולא חזר עוד לאי שלו. ואותו רב גדול העז ויצא נגד המקובל, שלנשמות הגויים אין חלק בעולם הבא.

ואחר כך, בפגישת החברים,  הם יושבים לסעודה באותה מסעדה על החוף שנותרה במקומה, רק שעכשיו היא אחת ממסעדות תיירותיות רבות שנבנו בינתיים. ושם הם נזכרים וגם מספרים לבני משפחותיהם, אחרי עשרות שנים, על מסעותיהם וקורותיהם  של "שלושת הקאובויס של כרתים" (כפי שקראו לעצמם), כשנדדו חסרי פרוטה ברחבי האי, עבדו במה שהזדמן להם כדי להביא אוכל לפיהם וקורת גג (לפעמים) בלילה.

ואת הסיפורים מאז ואת התובנות מהעכשיו מחברת אימרתו של היש"ר מקאנדיה:

החיים קצרים והמלאכה מרובה והזמן חד והנסיון מסוכן והמשפט קשה.

ספר שכדאי לקרוא.

מודעות פרסומת

From → מותחנים

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: