Skip to content

בחירות 2013 : בעד מי להצביע? (1)

ינואר 14, 2013

חשבתי קצת, למה הבחירות האלה משעממות כל כך. היחידים שמנסים להכחיש את הקביעה הזאת  הם אי-אילו כתבים לענייני מפלגות. אפשר להבין אותם: לעומת השעמום הרגיל שמשפריצות המפלגות בין בחירות לבחירות, אפילו השבועות המייגעים האחרונים יכולים להיחשב כהתרחשות כלשהי.

אבל לכל השאר, הבחירות הן שיעמום אחד גדול.

פהקת.

אפילו התשדירים לא מועילים. מזכיר ריקודי בנות במועדון לילה צרפתי. כלהקה של רקדניות המניפות את רגליהן מעלה מעלה, כדי שנוכל להציץ בחמודותיהן מתחת לחצאיות המצוייצות…בואו, צופים חביבים,  ותראו לנו  את הביבי…בואו ותראה לנו את האמא…בואו ותראו לנו את  הליצנים מהימין מדברים ערבית…בואו תציצו לנו בלב השותת דם לנוכח העוול…

המפלגות מזקירות את החזה, מעכסות עכוז מפתות ורומזות:

תצביעו בשבילנו…הבו לנו קול קטן…הכניסו את הפתק שלנו לקלפי…ואז תקבלו מאיתנו… ואז ניתן לכם…נעשה לכם נעים…יהיה לכם טוב…מתוקים שלנו…

אז למה הפהקת?

כי השקרים כל כך שקופים, כל כך נדושים, כל כך חוזרים על עצמם לעייפה. העמדת הפנים כה מייגעת. הכל חוץ מהאמת.

כמו לראות משחק מכור. לכאורה הכל יכול לקרות, אבל בעצם יודעים מראש מה תהיה התוצאה. איך ישרוק השופט. איך המגינים יפתחו רגלים. כמה גולים יהיו.

והנה עוד סיבה לפהקת:

כל מיני מחנטרשים מקצועיים טוענים שהם לא יודעים "על מה הבחירות". איפה המחלוקת האידיאולוגית. איפה הנושאים הבוערים שבמחלוקת. איפה ואיפה. אלא שבחירות הן תמיד – אבל תמיד – על השלטון. בבחירות נקבע מי יהיה ראש הממשלה, ומה תהיה זהותה של הממשלה שירכיב. מהבחינה הזאת אין שום הבדל בין הבחירות של ינואר 2013 ובין כל מערכת בחירות אחרת.

והסיבה לפהקת: זהותו של ראש הממשלה הבא כבר ידועה.

DSCF3013

מועמדת שלי יחימוביץ: היא תהיה שרת אוצר?

אך לכאורה, גם אם ידועה זהותו של ראש הממשלה הבא, יכול להיות עניין מסויים בבחירות. לבוחרים יש העדפות, כל אחד תומך במפלגה זו או אחרת ורוצה בהצלחתה. זו התנועה שמדברת על הרעיונות הנעלים X והנה התנועה שבראש מעייניה הרעיונות המצויינים Y.

אלא שכאן נכנס פקטור נוסף לתמונה:

התבגרנו.

יותר נכון: אנחנו הולכים ומתבגרים.

פעם עוד התלהבנו מהמשטר הדימוקרטי. מהיכולת שניתנת לכל אחד להשפיע על השלטון, על דרכה של המדינה, על דרכה של המפלגה.  התפיסה הילדותית הזאת ניכרה בשיעורי ההצבעה הגבוהים: 80% ואף יותר, במשך עשרות בשנים. מקום המדינה עד האייטיז.

אבל השנים חלפו, והמצביעים בישראל הבינו מה שכבר הבינו מזמן המצביעים במדינות דימוקרטיות אחרות, ותיקות יותר, כמו ארה"ב, כמו צרפת, כמו בריטניה ועוד: עיקרו של המשחק הדימוקרטי הוא המשחק. לא הדימוקרטיה. ומכאן: אחוזי ההצבעה ירדו וצנחו והתכנסו לקראת ה-60%.

מדוע?

כי לאט לאט, בחירות אחרי בחירות, ממשלה אחרי ממשלה, ראינו שלמרות המצעים המפוארים (כשיש) ולמרות כל ההצהרות וההבטחות,  מעט מאוד משתנה אחרי הבחירות מכל בחינה מעשית שהיא.

מבחינתנו, האזרחים הקטנים, מה שהיה הוא שיהיה, וינצח מי שינצח.

ומה הפלא? תבדקו פעם שמית, אחד אחד, את המועמדים במקומות הריאליים של כל המפלגות. כמעט כולם מה-5% העליונים. הכי עשירים, הכי מבוססים, הכי מסודרים בחברה. לא חשוב אם הם יהודים או ערבים, אשכנזים או מזרחיים, גברים או נשים.

ואם יש כמה שלגמרי בטעות הגיעו מלמטה, זה יתוקן חיש קל: תוך קדנציה או שתיים, עם המשכורות שמחלקים הנבחרים לעצמם בכנסת, עם התנאים והתוספות והפנסיות וההתחככויות בחוגים המתאימים, גם המעטים שבאים מלמטה מוצאים את עצמם למעלה, כולם ביחד בחיקו החמים של המעמד העליון.

בסוציולוגית קוראים לתהליך הזה "קואופטציה": המעמד העליון מאמץ אל חיקו החמים את העולים החדשים.

ומכאן יוצא, שלמרות כל ההבטחות לשינוי, קידום, מצויינות, פיתוח, שינוע ושאר המילים המבטאות דינמיות, עוצמה והתקדמות, עיקר עניינם של כל הפוליטיקאים, מכל המפלגות, הוא שיהיו מה שפחות גלים. שמה שפחות ישתנה. שהעניינים ימשיכו להיות כמו שהם. שהמשחק ימשיך להיות מכור –

– לטובתם.

ואין מצב שבתקשורת יתעכבו יותר מדי על הנקודה השולית הזאת. כי מיהם בעלי העיתונים? מיהם עורכי העיתונים? מיהם הפרשנים הבכירים שמסבירים לנו דימוקרטיה מהי וכמה חשוב לנו להצביע?

DSCF3632

מועמד אריה דרעי: הוא יהיה שר אוצר?

גם אין מצב שהדוקטורים והפרופסורים מהאקדמיה יסבירו לנו את הדבר הזה בלשונם המלומדת. שהרי מיהם הדוקטורים והפרופסורים שנותנים לנו הרצאות על חשיבותה של ההכרעה הדימוקרטית וכיוצא באלה? איפה הם מאושפזים ולאן מועדות פניהם?

אז שהם יגלו לנו שהכל בלוף?

ותשכחו מההנהגה הדתית – הרבנים או הקאדים או הכמרים למיניהם. הרי גם הם, פרנסתם באה להם מהמשחק הדימוקרטי הזה. הדת הממוסדת היא כבר מזמן זונה של הפוליטיקה.

כולם  אותה חבורה. או שנולדו לתוך הג'וב שלהם, או שעברו קואופטציה מוצלחת.

אלוהיהם, עגל הזהב, לשלטון בחרם.

גם כשהם  באופוזיציה.

השלטון הפוליטי עובד בשביל ההון. ההון מחזיק בתקשורת. התקשורת עושה קולות של ביקורת נוקבת אבל דואגת שהכל יישאר אותו דבר. ההון והשלטון מתחזקים את האקדמיה ואת הרבנות. כולם יד אחת –

נגד האזרח הקטן.

זוכרים את המחאה בקיץ 2011?

התקשורת ברובה הגדול התגייסה כאיש אחד.  המחאה מכרה עיתונים. המחאה חתרה תחת ביבי. היתה תיקווה שתפיל אותו. חלק גדול מהתקשורת אהב את הרעיון. המחאה היתה פופולרית. היא היתה קול העם.

אבל מה קרה יום אחד אחרי שהתברר שהמחאה פוגעת באינצ'ים של המודעות? במטראז' של הפרסומות בערוצי הטלוויזיה המסחרית?

המחאה הפכה לנון-אישו במקרה הטוב. מושא ללעג במקרה הרגיל. כמה ממנהיגיה נבלעו במערכת הפוליטית הממוסדת, עברו קואופטציה, והם מודים לאל של ההון שלטון, עגל הזהב, על מזלם הטוב.

היתה מחאה ואיננה עוד.

לכאורה הדימוקרטיה היא שלטונו של העם, על ידי העם ולמען העם.

בפועל הדימוקרטיה היא שילטונם של 5% העליונים מבחינה כלכלית וחברתית.

הם (ה-5%) מספרים לנו כמה חשוב להצביע. כמה טובה הדימוקרטיה בשבילנו (ה-95% האחרים), חוזרים כתוכים על מה שאמר  סיר וינסטון צ'רצ'יל על המשטר הזה, שעם כל חסרונותיו הוא הטוב שבין המשטרים האפשריים.

מה, באמת?

הדימוקרטיה היא הרע במיעוטו? הטובה שבכל השיטות הגרועות?

אם הדימוקרטיה בנוסח המערבי המקובל שלה, כמו אצלנו וכמו באמריקה, היא כל כך יופי-טופי, אז למה אי אפשר לנהל שום חנות מכולת, שום סופרמרקט, שום חנות נעלים, שום מפעל, שום חברה מסחרית סבירה, בשיטה המופלאה הזאת?

למה שיטה שלא מתאימה לניהולו של שום דבר בכלל, יכולה להתאים לניהולו של עסק גדול כמו מדינה, שבסך הכל, כמו כל עסק אחר, צריכה לאזן בין הכנסותיה והוצאותיה ואם אפשר להישאר עם רווחים שיחולקו בין מחזיקי המניות (האזרחים) לפי שיעור אחזקותיהם בחברה?

במדינה זה אמור להיות מניה אחת בדיוק לכל אזרח ואזרח, ולכן רווחים שיחולקו בשווה – אבל זה לעולם לא קורה בדימוקרטיה. תמיד השווים יותר – הנבחרים וחבריהם – מקבלים הרבה יותר. אף פעם לא נשארים רווחים בשביל האזרחים. רק גירעונות שצריך לשלם אחרי הבחירות.

ועוד נראה כמה נשלם אחרי הבחירות הפעם.

וכמה מעט ישלמו, אם בכלל, ה-5% שהשלטון בידם.

הכל זורם לכיסי ה-5%: הריבית על ההלוואות האדירות שלוקחת הממשלה כדי לממן את הגרעון. המשכורות השמנות של הבכירים מכל ענף וענף ובמקומות העבודה של הפרוטקציוניסטים. הפנסיות שלהם. הבונוסים. המכרזים הממשלתיים השמנים שהם זוכים בהם.

כמו החזירים בדימוקרטיה האורווליינית הידועה, "חוות החיות".

החזירים תמיד שווים יותר.

פעם בכמה שנים החזירים, החזירים הקפיטליסטים והחזירים הסוציאליסטים, החזירים משמאל והחזירים מימין, הם  ושליחיהם מציגים לנו את ההצגה הזאת ששמה בחירות. החבר'ה מהמעמד העליון, מחולקים לסיעותיהם, מפלגותיהם ותנועותיהם, מציגים לנו מלחמת הכל-בכל כשהם מבקשים את קולותינו.

איזה קשקוש.

DSCF1782

מועמד יאיר לפיד: פרי ישמור עליו?

הם החברים הכי טובים. דוגמים לנו מלחמת שמאל נגד ימין נגד מרכז כדי שנשכח שיום אחרי הבחירות הם אותה קואליציה או אופוזיציה, ואנחנו נשארים עם אותם מחירי קוטג' ושמן זית ודבש מופקעים  בגלל שהתעשיינים והיבואנים צריכים את מתח הרווחים שלהם. ואנחנו נשארים עם אותם מחירי חשמל ומים שערורייתיים כי הוועדים  צריכים את רמת השכר שלהם.

ואנחנו נשארים עם אותן משכורות שמצטמקות, עם אותן פנסיות שמתכלות על רצפת המספרה הפינאנסית, ועם אותם מחירים מנופחים.

קולותינו ואופן חלוקתם בין החתולים שעל משמר השמנת לא ישפיעו כלל על גורלנו.

קולותינו יקבעו רק את אופן חלוקת העוגה בין הנבחרים המאושרים ומוטביהם. ואפילו פה לא יהיו שינויים גדולים מדי.  שיטת השמור לי ואשמור לך עובדת יפה בין בחירות לבחירות. גם לאלה שמפסידים בבחירות מעניקים המנצחים את חלקם בעוגת השמנת. הרי יום אחד הגלגל יתהפך, ולכן נדיבותם של המנצחים היא ביטוח הכרחי.

ככלות הכל, שמאל או ימין או מרכז, הם גרים באותן שכונות: בצהלה ובנווה צדק, בסביון וביפו עלית, ברחביה ובטלביה, בקיסריה ובכפר שמריהו. הם קוראים אותו עיתון: "הארץ". הם נוסעים באותה מחלקה לחו"ל, מכירים כל יקב-בוטיק בטוסקנה או בעמק נאפה.

****

טוב, הכללות זה רע. יש גם כמה טובים בין הנבחרים. כאלה שלא שכחו מאין באו. כאלה שגם אם נולדו לכסף הגדול, עדיין ליבם רחום ועדיין הגיונם עובד, והם יודעים שחוזק השרשרת כחוזק החוליה החלשה, והם מצליחים להתעלות מעל לאינטרסים הקטנים שלהם ושל בני מעמדם.

אי אפשר להסתיר אותם, אך אין צורך לנפח את מספרם או להגזים בחשיבותם, גם כשהם לכאורה גבוה בצמרת.

למשל: השר לשעבר משה כחלון מהליכוד. אפשר לזלזל בהישגיו למען הצרכן הקטן, ותסמכו על שליחי ההון הגדול בתקשורת שיעשו זאת. אחרי הכל הוא פגע בכיסם. אבל זה לא מקרה שהוא שר לשעבר. לאחד כמוהו יתנו להיות שר אוצר? הצחקתם אותי. שהחתולים על משמר השמנת יתנו לאחד משלנו, האזרחים הקטנים, לחלק את הקופה באופן שיוויוני יותר? כחלון טוב בשביל להציל את מפלגתו בתשדירי הבחירות, אבל לא בשביל לקבל תיק חשוב כמו האוצר.

למשל: שלי יחימוביץ. אני מאמין לה. היא עוד אחת שלא שכחה מאין באה. תוכיח הרשימה המפוארת של החוקים שהעבירה בכנסת. לא שנהייתה מזה איזו מהפכה, אך ברור שהכוונות טובות.  אבל איזה צ'אנס יש לה במפלגה כמו שלה, בשר מבשרה של הצמרת, בין בוז'י הרצוג ממשמר ההון הגדול מדורי-דורות, ובין עופר עיני שמייצג את הוועדים ששודדים אותנו מצד חשבונות החשמל, תעריפי היציאה והכניסה לנמלים וכו'. אז יש להם בובה בדמות שלי בראשם, שתביא קצת קולות מהעמך. ביג דיל. אבל מה היא כבר יכולה לעשות בשבילנו?

לה יתנו להיות שרת אוצר?

למשל: אריה דרעי. כשהיתה מחאת האוהלים הוא הלך למאהל של ג'סי כהן בחולון, לא לרוטשילד. מרוב עצבים הוא מאבד מדי פעם את שלוותו ואומר דברים שאומרים כאלה שהעצבים אוכלים להם את הלב. למשל, על האפלייה הנמשכת של המזרחיים. די  דומה לדברים שאמר הכלכלן שלמה מעוז מהליכוד. עוד דוגמא לעשיר שהקואופטציה שלו לא הצליחה לגמרי. אז מיד מזדקפים יפי הבלורית והתואר מהמעמד העליון ומאשימים אותו בשליפת "השד העדתי".  ב"הארץ", העיתון המובהק ביותר של ה-5%, עושים לו חשבון על הכסף שעשה לפני שחזר לפוליטיקה.  הם מעדיפים כמובן את הפודל העדתי שהם מחזיקים במפלגות שלהם או בעיתונים שלהם. אבל מה יכול דרעי לעשות בש"ס חוץ מלהרכין ראש ולהתיישר עם התורתם-אומנותם ועם הוולדנותם-אומנותם ועם ההשתמטותם-אומנותם?

הוא יהיה שר אוצר?

חה-חה.

ואני מוכן גם להאמין ליאיר לפיד שהוא רוצה אך טוב, כי אחרת, למה היה צריך לעזוב את סיר הבשר המשובח שישב עליו בתקשורת למען העוף המכובס שיאכילו אותו בכנסת? אבל אל תדאגו. הוא יאולף. גם אילן גלאון ממרצ בסדר, גם ניצן הורוביץ. אבל ראש המפלגה שלהם, בדמותה כסוכנת זרה, שלתה רק לפני עשור 180 אלף ש"ח מקופת ה"המרכז הבינלאומי לשלום", מכספי האיחוד האירופי ומי יודע מי עוד. כשאני שומע אותה מדברת, לא ברור לי אם זה בשבילי או בשביל המיליארדרים האמריקאים של הקרן החדשה לישראל. אני אפילו מכבד את דוב חנין מחד"ש, אבל מיהו ומהו לעומת הבולשביקים וחסידי  הרוצח אסאד הצעיר ממפלגתו? בשביל מי הוא מביא את הקולות היהודיים של חד"ש? בשביל הדיקטטור החדש מהמפלגה הקומוניסטית של סין?

ויש עוד מהטובים.  בעטיים הכנסת היא לא חורבה מוחלטת וההצגה הדימוקרטית עדיין מקרטעת ורצה.  הצרה היא שכוחם אינו גדול. הם מפוזרים, שניים במפלגה ההיא,  אחד בתנועה הזו. הם נבלעים, מותשים, כוחם כלה עם השנים, הם מתרגלים וכופפים ראש.

כך עובדת השיטה.

אתם מצביעים בשביל כחלון ומקבלים עשרים ביבי ותריסר ליברמנים בקואליציה ריפובליקנית-פוטינית. אתם מצביעים בשביל שלי  יחימוביץ ומקבלים את בוז'י, את  ברוורמן ואת עיני מהוועדים השודדים (שלא לדבר על מרב).  תצביעו בשביל יאיר ותקבלו את יעקב פרי. תצביעו בשביל דרעי ותקבלו את ישי.

אז בעד מי להצביע?

רשומה ראשונה

מודעות פרסומת

From → כללי

16 תגובות
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    מאפיהו.
    אני מקבל כל מה שכתבת ,כולל הפסיקים והנקודות .אז מה הברירה שיש
    לנו ,לא לשתף פעולה ולא להצביע ? כי אין חדש תחת התחת. או להצביע
    כברירת מחדל. שזה בעצם הרע במיעוטו ,על פי ראייתו האישית של כל
    אחד ואחד. אז הגענו שוב לנקודת ההתחלה. וזאת משום שהפוליטיקאים
    משכללים כל הזמן את הפתרונות, למגבלות חוקי המשחק הדמוקרטי,
    כי זה בידיהם, משקרים במצח נחושה, מתעטפים באידאולוגיות מעייפות,
    משום שהם מטומטמים, כי הם חושבים אותנו ככאלה.לדוגמה; יאיר לפיד
    שאל בעיניין הקפיטליזם החזירי "איפה הכסף" זוכרים ? ובכן, הייתי עונה
    לו ,שיבדוק את חשבונו בבנק .אף פועל ייצור שבעבודתו קיים אותו, לא
    זכה לחשבון בנק כמו שלו. הוא זה ששתף פעולה עם אותו קפיטליזם
    נפסד, בא עכשיו להחזיר לעם, את חשבון החזירות שצבר ? פתאום הבין
    והפך לסוציאליסט ? אשרי המאמין .

    אהבתי

  2. בן ציון,
    סבלנות, רק קצת סבלנות. השאלה שנשאלה בכותרת היא ריטורית, אני עומד להשיב עליה.

    אהבתי

  3. הדמוקרטיה במובנה הרגיל – שלטון העשירים בלגיטימציה עממית – היא באמת קשקוש מגוחך.
    אבל לא מסכימה שהשיטה הדמוקרטית לא מתאימה לניהול של שום דבר. אפשר לנהל ככה קואופרטיבים בהצלחה לא רעה. העניין הוא שמזה לרוב לא נעשים מיליונרים, וכאן אנו חוזרים לנקודת המוצא שהצגת כל כך יפה, והיא שמה שמכונה דמוקרטיה הוא שלטון העשירים.

    אהבתי

    • התייחסתי לדימוקרטיה בנוסח הדימוקרטיות המערביות, כפי שציינתי בפירוש. אני לגמרי בעד דימוקרטיה קואופרטיבית למי שבנוי לה. אבל מה זה שייך לפוליטיקה של מפלגות (פלוגות מגוייסות לקרב בשדה המערכה האזרחי) ול"פריימריס" ממומנים על ידי טייקונים ולבחירות נוסח אמריקה או ישראל? ברור שלא יכול לצאת משהו טוב מארגונים מסוג דגניה או אגד אילו היו כל מיני טייקונים מחזיקים שם עיתונים או מנגנונים ומפלגות למען הפוליטיקאים החביבים עליהם.

      אהבתי

      • מנחמי בן-ציון permalink

        מאפיהו .
        בני אדם ביסודם הם אינדבידואלים, שבתנאים מאוד מסויימים, יכולים לקיים שותפות אינטרסים,
        לא יותר מזה. הזכרת את דגניה ואגד, הכל טוב, שכולם מגויסים באופן שווה ,והעסק מרויח .
        אבל המציאות הוכיחה שהאידאל הזה לא מתקיים לאורך זמן, מפני שאנשים אינם מלאכים. זה
        במיקרו . במקרו, הזהות הלאומית היא הדבק היחידי להצלחה והישרדות .

        אהבתי

  4. רצוי לומר – דמוקרטיה באחד מהנוסחים המקובלים במערב. ישראל וארה"ב לצורך הגודמא רחוקות זו מזו כמו… כמו.. שמן ממים?

    וחוץ מזה – המסקנה המתבקשת היא – לא להצביע. מה הטעם. עדיף לבלות עם המשפחה או חברים טובים או חברה טובה תחת שמיכה טובה

    אהבתי

    • טוב, לצורך הדוגמא גם

      אהבתי

    • Dhyan,
      דימוקרטיות מהסוג המערבי הן הדמיות אזרחיות של מלחמה בין מפלגות (המקבילה האזרחית של "פלוגות" הצבאית. גם באנגלית המילה PARTY משמשת למפלגה וליחידה צבאית כאחד. המילה העברית היא ככל הנראה תרגום מהאנגלית. לא במקרה קוראים לארוע שאנחנו עכשיו בעיצומו "מערכת הבחירות", ויש עוד ביטויים פוליטיים רבים הלקוחים משדה הקרב הצבאי. זה לגמרי מובן בהתחשב בעובדה שאת הדימוקרטיה התחילו בן של גנרל ובן של אדמירל באתונה לפני כשניים וחצי אלפי שנים.) האם אתה חושב באמת שההבדל בין מלחמה בהשתתפות שתיים-שלוש מפלגות ובין מלחמה בהשתתפות 23 מפלגות כמוהו כהבדל בין שמן ומים? או ההבדל בין נשיא לראש ממשלה? או בין בחירות אזוריות ליחסיות? לי זה נראה רק כשינוי כמותי לא משמעותי. בארה"ב ואצלנו מתקיימות שתי שיטות טיפה שונות זו מזו, אבל מטרתן אחת: הוד מעלת אדונינו משתמשים פה גם שם בשיטת מלחמת המפלגות כדי לעשות בינינו האזרחים הפרד ומשול ובאותה עת גם לשכנע אותנו שגורלנו בידינו ושההצבעה בעד המפלגות, שרובן משרתות את אדונינו, ישנו לטובה דווקא את עתידנו שלנו. על מי שמאמין עוד בשטויות האלה, אפשר לומר שהוא לוקה בתמימות קדושה.
      פעמים לא מעטות נהגתי לפי עצתך ונשארתי בבית, אבל יתכן שהפעם יש לי רעיון קצת אחר.

      אהבתי

  5. בן ציון,
    נדמה לי שכל מקום עבודה, כל עסק משפחתי או עסק פרטי שבו מועסקים אנשים או כל שותפות מהווים דוגמאות טובות לכך, שאינדיבידואלים אנושיים בהחלט מסוגלים לשתף פעולה ברמות שונות ומגוונות לצורך התועלת ההדדית של כולם. שלא לדבר על כך ששורה ארוכה מאוד של פעילויות אנושיות כלל אינן עשויות להתבצע בנוכחות אינדיבידואל אחד בלבד, כולל זו שאנחנו עסוקים בה כרגע. מה שאתה קורא "בתנאים מאוד מסויימים", הוא בפועל "ברוב המקרים". שיתוף הפעולה הבינאנושי בכל הרמות, שהלאומית היא רק אחת מהן, הוא חיוני לקיום החיים עצמם.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      מאפיהו,
      כאידאל, הקומונה הקיבוצית והקומוניזם הסובייטי לא צלחו לאורך זמן .
      מפני שהם התאימו רק בתנאים מסויימים, שהשתנו עם הזמן .ברור
      שללא שיתוף פעולה בינאנושי, אין קיום אנושי. אבל הכל בע'מ, כאשר
      מבוצעת חלוקת המשאבים, הציפורניים נשלפות. להקת אריות מאוחדים
      כדי לצוד וכאשר הטרף כבר מונח לפניהם, החזקים אוכלים טוב יותר .

      אהבתי

      • בן ציון,
        אין שום מקום להשוואה בין הוולונטריות של הקיבוץ הישראלי ובין משטר הכפייה הקומוניסטי. לא בא לי להיכנס לוויכוחים שאין להם תכלית בענייני דארוויניזם או אנטי-דארוויניזם. בעיקרון נראה לי שהעולם די גדול, ואנשים בו רבים, וכל עוד מדובר בהתארגנות חופשית יש מקום לצורות רבות של מבנים והתאגדויות כלכליות. הקפיטליזם, שהורס את הכדור פשוטו כמשמעו (תוך תחרות קשה מול הטוטאליטריזם הקומוניסטי, כפי שבטח יעיד כל מי שמנסה לקחת שלוק של אוויר בבייג'ין או בלוס אנגלס או במפרץ חיפה) לא הוכח כשוס כה גדול, לא מבחינת הביצועים הכלכליים ולא מבחינת יחסי האנוש שהוא גורר. לכן אין זכות לאיש למנוע מאנשים שמבקשים להתאגד באופן חופשי במבנים כלכליים אחרים לעשות כרצונם. אין גם שום רע בכך שקואופרטיבים או קיבוצים יתפרקו אחרי תקופה מסויימת. אחרים יבואו במקומם. וכי כל התאגידים הכלכליים הקפיטליסטים הם אריכי-נגן? מעולם לא שמעת על חברה קפיטליסטית שפשטה רגל? לא ראיתי שזה פוסל בעיניך את הקפיטליזם.

        אהבתי

  6. בדיון יש קפיצה גדולה מאוד בין האישי ללאומי.
    שותפות בקבוצות פנים-אל-פנים הוא טבעי ומתבקש.
    שותפות בין מיליוני אנשים שאינם מכירים זה את זה, ושותפות הגורל שלהם נובעת מהסדר פוליטי שלא הם ארגנו – זה כבר נראה לי הזיה קולקטיבית מסוכנת.
    הצעד הבא הוא להבין שלא רק המנגנון הדמוקרטי הוא כלי לשלטון העשירים, אלא עצם הקונצפט של מדינת לאום ושייכות לאומית.

    אהבתי

    • אני בהחלט מסכים איתך שיש סכנה בהזיות קולקטיביות ובשלטון של כפיה.
      אני כלל לא מסכים עם השקפתך על מדינת הלאום. לדעתי אין טבעי ממנה, במידה שיש מקום למדינות בנוסח הקיים. אנשים מגדירים את עצמם כמשתייכים לעמים ולאומים עוד משחר ההיסטוריה, בלי שייכפו לכך. די בשימוש באותה שפה, ביחסי שכנות וביחסי משפחות לאורך דורות ויובלות, ובאינטרסים משותפים המתחייבים מיחסי הגומלין האלה. לא אכנס כאן לכל רעיונות האיוולת של שלמה זנד וכל האלטע והניאו מרכסיסטים שהוא מסתמך עליהם. לשלטון העשירים אין מונופול על ניצול הלאומנות. כבר ראינו כיצד "עצם הקונספט של מדינת לאום" שירת יפה (ועדיין משרת) את שלטונות הדיכוי הקומוניסטיים למיניהם, וגם נעשה בו שימוש מניפולטיבי מצד תנועות המתיימרות להיות תנועות של שחרור לאומי. טבעי ששלטון דכאני וכל מחרחר מלחמות למינהו מנצל כל מה שהוא מוצא בשטח, כולל הלאומיות. העשירים השולטים במדינות הקפיטליזם והבירוקרטים השולטים בקומוניזם לא יוצרים לאומים. הם רק מנצלים אותם. וכאשר הקולקטיביסטים לסוגיהם, בין כשהם מתחזים לסוציאליסטים ובין כשהם מתחזים כליברלים נאורים, מנסים להפריד בין אנשים ובין דתם ולאומיותם, הם נקלעים באופן טבעי לגמרי לרודנות מכוערת.

      אהבתי

      • מנחמי בן-ציון permalink

        מאפיהו,
        לא עשיתי כל השוואה .הבאתי דוגמאות של שותופיות אידאולוגיות שלא צלחו,
        או השתנו, כמובן שכל אחת וסיבותיה.הקונספט של מדינת לאום, הוא הדבר הכי
        טבעי ושורשי,הוא אינו המצאה של מנהיגות כזאת או אחרת, אלא שהשימוש בה,
        אינו לרוחך .לא ניראה לי שניתן לשנותו,כי זו כמעט הליכה נגד הטבע .

        אהבתי

  7. בן ציון,
    הייתי מאושר לו יכולת להצביע על המקום המדוייק בדברי שעליו אתה מבסס את האמירה שלך "הקונספט של מדינת לאום, הוא הדבר הכי טבעי ושורשי,הוא אינו המצאה של מנהיגות כזאת או אחרת, אלא שהשימוש בה, אינו לרוחך." נא שים לב למשפט השני בפתיחת תגובתי האחרונה לגולש.

    אהבתי

  8. מנחמי בן-ציון permalink

    מאפיהו,
    מצטער הגרשיים היו צריכים לסגור אחרי מדינת הלאום ולא אחרי אינו
    לרוחך.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: