Skip to content

פרשת הרפז-אשכנזי-ברק, הכי טוב לסגור את התיק אחרי מריחה הגונה

ינואר 7, 2013

מאוחר מאוד  במוצ"ש ראיתי בשידור חוזר את תחילת יומן שישי של ערוץ 1 והתבאסתי רצח. ישבה שם המגישה, איילה חסון, עיתונאית סבירה בהחלט בדרך כלל, שבכל האייטמים האחרים בפתיחת היומן, בשיבתה בראש הפאנל שהרכיבה, עסקה בענייניות מקצועית לגמרי. אך איך שצץ ועלה עניין "פרשת הרפז" חל בה אותו סוג של שינוי שאפשר לראות בסרט הישן, שחור-לבן, כה נושן ששכחתי אפילו את שם הבמאי, המספר את המעשה בד"ר ג'קיל ומר הייד. במחי חצי שניה השילה מעליה חסון כל שמץ של ענייניות, כל מראית עין של עיתונאות מקצועית, והפכה לברקודה טורפנית, שכל עניינה בחיים לשתות את דמם של גבי אשכנזי ושל עוזרו ארז וינר, ולגונן בחירוף נפש, כאילו חייה תלויים בדבר,  על תומתו שר הביטחון אהוד ברק.

משתתפי הפאנל שימשו אותה כמי שמרימים לה להנחתות, או שהיא מרימה להם. עד כדי כך, שהיה נדמה לי שהבחנתי בשמץ מבוכה, לנוכח ההצגה השקופה,  אפילו בפניו ובקולו של העיתונאי ארי שביט, שהעדפותיו האהוד-ברקיות ידועות יפה.

DSCF2983

שר ביטחון אהוד ברק: חגיגת מבצעים על מבחר מוצרי תינוקות

חסון נימקה את החד-צדדיות המובהקת שלה בכך שהופעלה עליה בפרשה הזאת (מהצד של אשכנזי,  מסתבר) מערכת לחצים שנדמה לי שהיא כינתה אותה "חסרת תקדים". יכול להיות שהיא צודקת, כמובן, אני לא מצוי בכל העובדות. אבל עיתונאית ראויה לשמה, אמורה להתעלות קצת מעל ומעבר לחוויות האישיות שלה משעה שהיא מגישה יומן חדשות בערוץ ממלכתי, או להדיר את עצמה מטיפול בפרשה, או שאני טועה לגמרי בהבנת המקצוע.

שיהיה ברור, שאני עצמי, חסר כל העדפות שהן בפרשה הזאת, של ברק נגד אשכנזי. הייתי יכול לומר על עצמי שאני אובייקטיבי כמו האו"ם, אלמלא היינו יודעים כבר, בין השאר על בשרנו, שהאו"ם אינו הוגן ואובייקטיבי  כמעט בשום עניין. לכן אומר שלדעתי אני אובייקטיבי וחסר פניות בפרשת הרפז כמו שופט הכדורגל הידוע איתן תבריזי, שהוא אחד השופטים הנערצים עלי בשדה הירוק בגלל חוסר הפניות שלו.

ובכן, בתור תבריזי עלי להוסיף ולומר, שהתנהגותה המקצועית המוזרה של איילה חסון בפרשה הזאת כלל אינה ייחודית. נוסף לה אפשר להצביע על תומכים מובהקים ביותר של הצד של אשכנזי, כמו העיתונאי בן כספית, או תומכים של ברק, כמו העיתונאי דן מרגלית. בכל פעם שאני נתקל בכתביהם של אלה ודומיהם, אני מרגיש כמי שחוזה שוב באותה כתבה נוראה שהכינה אילנה דיין אודות הסרן ר' בתכנית "עובדה" הידועה שבה העלילה עליו עלילת רצח ("אמת לשעתה", כפי שקבע בית המשפט העליון ירום הודו) או כמי שקורא אחד מהחינטרושים שמפרסם גדעון לוי ב"הארץ" פעמיים בשבוע, או כמי שנתקל באחד מכתבי האינדולגנציה שמשרבט בעיתונו עורך "ישראל היום" עמוס רגב אודות המוטב שלו בנימין נתניהו. כל מיני מיזמים שעושים לצחוק את מקצוע העיתונות.

זאת אומרת, צביר תמונות או מילים שאין לו שום קשר ממשי לעיתונות. שום קשר לאמת כלשהי. כתב פלסתר תעמולתי במלוא מובן המילה, שאין מצב שמי שצופה בו או קורא אותו ילמד דבר בעל ערך על המציאות. התפתלויות לוגיות מביכות, השמצות וגידופים הנוגעים לצד שמנגד, ותשבוחות וקילוסין חסרי בסיס לצד החביב עליך.

עד כאן באשר להתנהגות של חלק מהעיתונות בפרשה הזאת – אותו חלק שגם הרבה לעסוק בה, למרבית הצער.

ועכשיו בקשר לדו"ח של מבקר המדינה שפורסם אתמול.

אני לא הולך לנתח פה באיזמל מנתחים את  כל המשתמע והמתחייב מן הדו"ח הזה.  רק כמה הערות כלליות ביותר:

ראשית הערה אחת באשר לכשל הברור  מבחינת יכולתם של החוקרים המכובדים להגיע לחקר האמת בפרשה: העובדה שבעוד שמצידו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי נמסרו כל ההקלטות הרלוונטיות, לא נמסרו ההקלטות המקבילות מצד לשכתו של שר הביטחון.

DSCF1127

רמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי: יש דברים שצריך לתקן אותם

לא מדובר פה באיזה חיסרון שולי או זניח, וגם לא בחיסרון שניתן להתגבר עליו תוך מאמצים סבירים או רבים. מדובר בתכלית הפשטות בכשל המונע, אני חוזר, מונע, כל אפשרות לקבל תמונה אמיתית של ההתרחשויות העובדתיות. ומכיוון שהכשל הזה אינו עומד להיעלם, הרי שגם אם יוחלט על חקירה פלילית, היא תהיה נגועה בהכרח, מראש ומלכתחילה, בחד-צדדיות בולטת ביותר לרעת אשכנזי ולטובת ברק. מכיוון שבהתייחסות האחת והיחידה שלי לפרשה עד כה כבר עסקתי בדיוק בנקודה הזאת (ורק בה) , לא ארחיב עוד.

שנית, ההתרשמות הכללית שלי מהפרשה היא זאת: שני אנשים, אחד שר חשוב, במציאות שלנו, החשוב ביותר בממשלה חוץ מראש הממשלה; והשני פקיד בכיר – הפקיד הבכיר ביותר במדינה, שהוא הרמטכ"ל של צה"ל, עסקו במשך חודשים ושנים במה שנקרא אצל עמיתינו הגויים בול-שיט. דהיינו, בלי שום צורך או רצון ליפות את הדברים – צואת פרים. זה, עם כל הכבוד, הדבר שהתבוססו בו האדונים ברק ואשכנזי, כולל המרקם, הטעם והריח האופייניים למוצר. ובחומרים האלה הם התבוססו,  בעוד הם מקבלים מאיתנו, הציבור, שתיים מהמשכורות השמנות ביותר ביותר בשירות הציבורי, ובעיקר על כך הם חייבים לציבור דין וחשבון, ואולי אף יותר מסתם דין וחשבון,  כפי שאפרט בהמשך.

שלישית, ניתן להניח שאילו היה לכל הסמטוכה הקרויה אצלנו שירות ציבורי בוס רציני  ואחראי – נניח ראש ממשלה, סתם ראש ממשלה סביר, לאו דווקא חזק, הוא היה מונע את היווצרותה של כל הסמטוכה המיותרת הזאת, או הורג אותה בעודה קטנה.  הרי לא חסרו הדלפות ושמועות ואף לא מעט פרסומים אודות התפתחותה של הפרשה , אותו עימות מופלא בין שני אלופי הבולשיט האלה  – שלא לומר רבי-אלופי הבולשיט – ממערכת הביטחון.  בוס סביר, אילו היה שומע על התפתחות פרשה כזאת  או דומה לה, בין שניים מעובדיו הבכירים, בכל מקום עבודה – בית ספר או בית חולים, מפעל תעשייתי או רשת חנויות נעליים,  היה קורא לשני הנכבדים, משליך מהחדר כל יועץ עיתונות, עוזר אישי, מזכירה או קצרנית, משתיק את ההקלטה הקבועה, דופק על השולחן, שוטף את השניים במקלחת קרה ועתירת נוזלים מטהרים, כמו זו שעשה הרקולס לאורוות של אוגיאס מלך אליס, שבהן, כזכור, עשו את צרכיהם 3,000 פרים במשך שנים רבות, בלי שנוקו מעולם.  ואחרי השטיפה היסודית הנ"ל, היה על ראש הממשלה הסביר, לא צריך חזק, להודיע לשניים: או שתחזירו את המפתחות ותלכו הביתה, או שתלחצו ידיים ותחזרו לעבודה.

רביעית, לפי דעתי,  על היועץ המשפטי לממשלה אריאל ויינשטיין להשתמש בשניים מכישרונותיו המבורכים: האחד – למרוח את הפרשה למשך כמה שבועות עד אחרי הבחירות, הכי טוב על ידי מינוי ועדת בדיקה פנימית במשרדו, ועדה שתהיה מורכבת מאנשים שיודעים שיותר חשוב להיות חכם מאשר להיות צודק; ושנית, אחרי אותה בדיקה מרוחה, עליו להשתמש בכשרונו הידוע השני, לקבל את המלצת הוועדה ללא שום סייג, ולסגור לחלוטי-חלוטין את התיק מחוסר אפשרות להגיע לחקר האמת, מחוסר עניין לציבור או מחוסר ראיות, או ממה שיבוא קודם או משלושתם גם יחד. ולאחר מכן עליו להתעלם בבוז ובחיוך סתום מכל קולות המחאה שיבואו מכאן ומשם, ולהגן בחירוף נפש על החלטתו בפני כל בג"ץ וכל בצלם.

ואם יש עניין כלשהו לציבור בפרשה, הוא יכול להתגלות בפעילותו של נציב שירות המדינה. לדעתי על הנציב לנכות שווה ערך במזומן לחצי שנה של שכר הן מחשבונו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי והן מחשבונו של השר אהוד ברק, למען ילמדו הם עצמם לקח בלתי נשכח, ולמען יראו וייראו כל הבאים אחריהם או לצידם, וסבורים ברוב איוולתם שמותר להם לנצל את הזמן שבו הם אמורים לעבוד למען הציבור על כל מיני התחרקשויות פרטיות ואוויליות.

זאת אומרת, או שיש פה מדינה, או שיש פה גן ילדים. נראה לי שבתום 65 שנים, מן הראוי להחליט.

מודעות פרסומת
9 תגובות
  1. צודק לחלוטין באי אפשרות להגיע לחקר האמת בעקבות
    העלמות הקסטות של ברק

    אהבתי

  2. כמו שאמר נפוליאון בונפרטה: הבו לי גנרלים עם מזל. הוא היה אוהב את ברק, מזליקו אמיתי.

    אהבתי

  3. או בעל מזל, או אחד שעוזר למזל כמו קלפן שיש לו אס בשרוול.

    אהבתי

  4. עדיף אס בשרוול משימוש יתר בזכות השתיקה.

    אהבתי

  5. בגדול זו טריפה וזו נבלה. אבל אם להתייחס מהותית, זכות השתיקה היא כלי חוקי לא להפליל את עצמך, באס אתה רמאי במשחק עצמו. השיא כנראה שבעל האס ישמור על זכות השתיקה כשיתפס.

    אהבתי

  6. ננסה לסכם: גנרל בר מזל הוא זה שלא תופסים אותו עם האס בשרוולו ולכן הוא משוחרר מזכות השתיקה.

    אהבתי

  7. נראה לי סיכום הוגן.

    אהבתי

    • אם כבר להיות הוגן, כדאי להזכיר שהגנרל מהצד השני בפרשה, למרות שהוא פחות ממוזל מברק, הוא לא יותר צדיק ממנו בחצי מיל.

      אהבתי

  8. נכון. דיברנו על מזל לא על יושר..

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: