Skip to content

מותחן/ עזוב מהר וחזור מאוחר, פרד וארגס

דצמבר 31, 2012

פרד וארגס, עזוב מהר וחזור מאוחר. מצרפתית: אביגיל בורשטיין. הוצאת "בבל" 2010, 344 עמודים.

עזוב מהר וחזור מאוחר

לא אלאה אתכם בתלאות שאני עובר לאחרונה בחיפושי אחרי מותחנים. חלק מזה כבר גיליתי לכם ברשומה הקודמת שעסקה בתחום, כשסיפרתי איך ירדתי לכביש ונאלצתי לכתוב בחצי לב ובחצי פה על על שלושה מותחנים מדרג שני או שלישי. המצב לא השתפר מאז. ירדתי נמוך מאוד: נואלתי ליטול לידי אחד מהרומנים של דון דלילו, בזכות המותחן המעולה האחד שכתב, "כלב רץ" שאותו כבר הזכרתי פה. הכל בזכות התיאור  על גב הספר, שמילא את לבי בתיקוות נכזבות, שכביכול יש כאן אבק עלילה.

לא היה אבק.

אחר כך השליתי את עצמי, שבשעת הדחק יכולים גם סיפורים של קורט וונגוט להיחשב כמותחים.

ובכן, הם לא.

ובעוד אני מתחיל להתאבל על הז'אנר החביב עלי (אין כבר לן דייטונים חדשים? רוס תומסים? ג'וזף וומבואים? אלמור לינארדים? רוברט ב. פארקרים?) ופוסע בעיניים כבויות לאורך מדפי הספריה, נפלתי לגמרי במקרה על הספר דלעיל. והרי לפניכם המלצה חסרת הסתייגויות.

מותחן משטרתי בלי חוכמות (זאת אומרת, חכם) כתוב היטב,  עלילה רקומה לתלפיות, טיפוסים מאופיינים אחד-אחד ופתרון מספק בהחלט.

תוך יום וקצת בלעתי את מאות העמודים, וזה אומר הכל.

פרד וארגס  הוא שם העט של הסופרת הצרפתייה,  שספרי המתח שלה מצליחים מאוד בארץ הקרואסונים ועוגיות החמאה של הסבתא (שממלאות תפקיד חשוב בסיפור). לימודי ההיסטוריה והארכיאולוגיה, כמו גם ההתמחות של הסופרת בארכיאוזואולוגיה שלוארגס מנוצלים יפה בסיפור  – אבל אל תחשבו על בלה-בלה מופרך מסוג "הצופן של דה-וינצ'י" ודומיו.  וארגס נותנת עבודה רצינית.

במרכז הסיפור עומד ז'אן-באטיסט אדמסברג, הפקד הנמוך ביותר במשטרת צרפת, יליד חבל הפירניאים שבגבול ספרד, טיפוס צבעוני מפוצץ באינטואיציות, שסומך על הברקות ושביבי זיכרון שמנצנצים לפתע בחשיכה, אך מתקשה מאוד לזכור את שמות אנשיו וחבריו ליחידה, עד כדי כך שהוא נזקק לשיטות מפרכות כדי להתגבר על הבעייה.

אדמסברג,  שזה עתה מונה לעמוד בראש "היחידה המרכזית" החדשה – מחלק רצח חדש במשטרת פאריס, לוקח עמו לג'וב החדש את סגנו הוותיק  דנגלר. ככל שאדמסברג עובד על אינטואיציות ומתרחק מדפוסים – דנגלר סומך על מחשבים ועל נתיבים בטוחים של היגיון מסודר. קבלו את השניים, מתארגנים ביחידה החדשה:
"אני שואל את עצמי," אמר פקד אדמסברג, "אם מתוקף זה שאני שוטר, אני נהיה שוטר."

"כבר אמרת את זה," העיר דנגלר שסידר באותה שעה את ארונית המתכת שעתידה להיות שלו.

לדנגלר היתה כוונה לפתוח דף חדש, כך הסביר. אדמסברג, שהיה משולל כל כוונה שהיא, ערם את מסמכיו על הכיסאות הסמוכים לשולחנו.

"מה אתה חושב?"

"שאחרי עשרים וחמש שנה במקצוע, זה אולי רעיון לא כל כך גרוע."

עד כאן צמרת הכוח המשטרתי.

הסיפור מתחיל בגראפיטי מוזר של הסיפרה הערבית 4, המצויירת במהופך על הדלתות בביתה של אם חד הורית אחת, לחוצה מבחינת לוחות הזמנים, שבמקום להתלונן כמקובל במשטרת הרובע, היא נוחתת ביחידה המרכזית אצל אדמסברג, שבהתאם לשגעונותיו המוזרים, הוא בוחר לגלות עניין בתופעה החדשה.

והמשך הסיפור במקצוע ייחודי בהחלט בפאריס בת זמננו (זמנו של הסיפור, לקראת שנת הבכורה של המילניום החדש): כרוז אחד, ימאי לשעבר, ששלוש פעמים בכל יום הוא מתייצב על דוכן בכיכר קטנה ברובע מונפארנס, ומקריא את חדשות היום, וכן שלל הודעות בתשלום שמבקשים תושבי הרובע להביא לידיעת עמיתיהם ושכניהם, מין "קח-תן" ווקאלי: לפעמים ארגז טרי של שעועית ירוקה במחיר הזדמנות, לפעמים מכתבי אהבה נואשים, וגם הודעות מוזרות ומסתוריות שגם הכרוז  אינו עומד על טיבן המדוייק.

וסביב הכיכר הקטנה הזאת במונפארנס והצלבים ההולכים ומתרבים ברחבי הבירה נרקם הסיפור של וארגס. גדוש ומלא בדמויות עסיסיות: זונה לשעבר שהיא חדרנית וטבחית וגם זמרת נשמה שחורה; סוחר ברולר-בליידים המתעקש על לבוש מינימלי למרות הסתיו הצונן,  שמאוהב בחשאי בזמרת; בעל פנסיון בעל שם אריסטוקרטי ותחביב מוזר של מלאכת-יד, ןהמסעדן השכונתי איש נורמנדי המתהדר בשושלת יוחסין המגיעה לעמקי המיתולוגיה הויקינגית.

את כלאלה ורבים אחרים מרקידה וארגס ברחובות ההומים של השדרות המרכזיות של פאריס וגם בכמה חורים נידחים בקצוות העיר ובפרבריה, כשבזו אחר זו נושרות המסיכות ונחשפים הפנים האמיתיים של הדמויות, הכל בצל איום מסתורי, אפל ונושן השולח אצבעות צוננות אל עמוד השדרה של הקוראים.

ומכיוון שיש ספר נוסף של פרד וארגס שתורגם לשפתנו, וגם הבו מככב הפקר הקטן אדמסברג, צפו למצוא כאן בקרוב המלצה נוספת.

מודעות פרסומת

From → מותחנים

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: