Skip to content

בחירות 2013: ארתור פינקלשטיין מחזיר את נתניהו לפוליטיקה של השינאה מהבחירות של 96' ו-99'

דצמבר 20, 2012

לפחות שני אנשים מתנסים עכשיו בתחושות חזקות של דז'ה-ווי למראה מערכת הבחירות שמנהל  בנימין נתניהו. אחד מהם הוא  שמעון פרס, שלמרבית האירוניה מכהן עתה כנשיא המדינה לצידו של נתניהו. במערכת הבחירות שניהל נגדו נתניהו ב-1996, נודע לנשיא שלנו מפי נתניהו כי "פרס יחלק את ירושלים". השני הוא אהוד ברק, שלמרבית האירוניה מכהן עכשיו כשר ביטחון בממשלתו של נתניהו. במערכת הבחירות שניהל נגדו נתניהו ב-1999, נודע לשר הביטחון דהיום, להפתעתו, כי "ברק יחלק את ירושלים".

פרס הפסיד. ברק ניצח. המכנה המשותף: בשתי מערכות הבחירות ניהל את מסע התעמולה של הליכוד ארתור פינקלשטיין, יהודי-אמריקאי שהתמחה בפוליטיקה של שינאה בשירות המפלגה הריפובליקאית בארצות הברית.

פרס וברק  מזהים בוודאי ללא קושי את הדפוס החוזר על עצמו במערכת הבחירות של 2012-3. הסיסמאות "שלי תחלק את ירושלים" או "לבני תחלק את ירושלים" או "לפיד יחלק  את ירושלים" עדיין לא הופיעו, כי לאף אחד מהם אין סיכוי רב לכהן כראש(ת) הממשלה הבא(ה) של ישראל. אבל תעמולת השינאה כבר החלה להשתולל, והססמאות המתאימות, מן הסתם – בדרך. לא בא לי לתת רעיונות לקופירייטרים של הליכוד, אבל היו סמוכים ובטוחים, שהססמאות יספקו שפע של ספיקות בדבר נאמנותם הלאומית וזהותם הדתית  של המתמודדים נגד נתניהו, כמו גם רמזים שקופים באשר לאהבתם היתרה לאויב הערבי.

DSCF2980

ראש ממשלה בנימין נתניהו: שישלח את פינקלשטיין לארוז?

זה לא מפתיע שנתניהו מוצא שפה משותפת עם האמריקאי-הריפובליקאי פינקלשטיין. את שנות ילדותו ונערותו בפיפטיז ובסיקסטיז,  בילה נתניהו בין ישראל וארה"ב. אביו ההיסטוריון לא מצא כאן עבודה מתאימה כי לא התאים למפא"יניקים שבשלטון. כשסיים נתניהו את התיכון האמריקאי הוא הגיע  לישראל כדי לשרת בצה"ל. עם השחרור מסיירת מטכ"ל, ב-72',  חזר לארה"ב. הוא שב לישראל למלחמת יום הכיפורים ב-73' וחזר לארה"ב ב-1974. ב-1977 סיים נתניהו את לימודיו האוניברסיטאים ושב ובא לישראל. כעבור חמש שנים, ב-1982, מונה נתניהו כציר ישראל בוושינגטון, וכעבור שנתיים מונה כשגריר ישראל באו"ם, תפקיד שמילא במשך 4 שנים. רק ב-1988, כשמלאו לו 39 שנים, שב נתניהו סופית לישראל, ומאז הוא עימנו.

עם שורשים אמריקאים כה עמוקים, וקירבה רבה וטבעית מבחינתו כאיש ימין, כלכלי ומדיני, לאנשי המפלגה הריפובליקאית האמריקאית,  מוצאים פינקלשטיין ונתניהו שפה משותפת ללא קושי  (שנאה לשמאל הנקרא בארה"ב ליברליזם, חברים עשירים ומדיניות כלכלית בהתאם).

ב-1996 עזב פינקלשטיין כמנצח אחרי שנתניהו הצעיר (50) ניצח  ב-30 אלף קולות את פרס הוותיק  והמנוסה, בבחירות שהוקדמו בגלל רצח רבין, לכאורה נגד כל הסיכויים. לזכותו של נתניהו עבדו פיגועי ההתאבדות של החמאס (שגורמי מודיעין ייחסו אותם כבר אז ליוזמה איראנית, והם נתפסו בציבור כביטוי לכישלון של יוזמת אוסלו) וכשלונו של המבצע הצבאי שניהל פרס בלבנון, שנקטע בקטל המוני של אזרחים בכפר קנא, וחיסל את סיכוייו של פרס לזכות בקולות בציבור הבוחרים הערבי.

אך במיוחד הצביעו על תעמולת הבחירות של פינקלשטיין שנתפס מאז כ"קוסם" (כמו נתניהו עצמו, אגב). תעמולה שהצטיינה בהסתה נגד היריב הפוליטי ובזריעת שינאה נגד הפוליטיקאים של הצד השני והציבורים התומכים בהם. התעמולה של פינקלשטיין התבססה על יצירת בידול, פירוד ואיבה, יצירת מחנה של "אנחנו" הטובים, הנאמנים, הפטריוטים נגד "ההם", הרעים, הבוגדים ואוהבי הערבים. נתניהו נכנס לתפקיד המסית והמדיח כאילו נולד לתוכו. הוא המשיך בשלו גם כשלא היו בחירות:  באוקטובר 1997 תפסה אותו המצלמה לוחש על אוזנו של הרב יצחק כדורי את דברי ההסתה: "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים."

ב-1999 שב פינקלשטיין והתייצב לדגל. אך מה שעבד ב-1996 נגד פרס, עם האמא הפלשתינית שלו, לא עבד מול אהוד ברק, הרמטכ"ל המעוטר של צה"ל. גם הקדנציה הכושלת של נתניהו כראש ממשלה לא הועילה. ברק ניצח את הפוליטיקה של השינאה מתוצרת פינקלשטיין את נתניהו. ה"הם מפ-ח-דים" של נתניהו התברר כקליע שהתפוצץ בקנה אקדחו של נתניהו עצמו ופעל לרעתו.

מאז שב פינקלשטיין לישראל פעם אחת, כדי להביא ניצחון מרשים לאביגדור ליברמן (11 ח"כים) בבחירות של 2006.

ועכשיו הוא שוב עימנו. שוב עם נתניהו. שוב עם ההסתה ועם השינאה. עם הגירסה של 2013 לפרס או לברק ש"יחלק את ירושלים".

זה מה שעומד מאחורי התגובה של נתניהו וממשלתו להכרזת המדינה הפלשתינית באו"ם. מאחורי  הדיבורים והתכנונים על הבניה בירושלים ובשטח הידוע כ-E1.

כבר התייחסתי כאן לטעות של פרשנים כנחמיה שטרסלר, אשר סבר שנתניהו משתמש בטיל הבניה בירושלים ובהתנחלויות כדי לעצור את הדליפה של הקולות מהליכוד לבית היהודי  של נפתלי בנט.

זה יכול להיות, לכל היותר, רווח שולי ולא חשוב במיוחד.   האסטרטגיה של פינקלשטיין את נתניהו בבחירות של 2013 זהה לזו שעמדה בבסיס המדיניות שלהם ב-1996 וב-1999:

יצירת המחנה. "האנחנו" הטובים של הליכוד לעומת "ההם" הרעים. הרעים הם כמובן כל אלה שעומדים משמאל לנתניהו, ובמיוחד הציר המשולש – יחימוביץ-לבני-לפיד.

על מדיניות ההכתמה של היריב אפשר היה ללמוד כבר ממאמריו ומדבריו ברדיו ובטלוויזיה של אחד מראשי התועמלנים של הימין, אורי אליצור, מי שהיה ראש הלישכה של ראש הממשלה בקדנציה הראשונה של נתניהו, ועכשיו הוא בעל טור בכיר ב"מקור ראשון" וב"מעריב". והנה מה שכתב אליצור בעיתוניו לפני שבועיים:

"העולם עמד איתנו ותמך בנו כשהפצצנו את עזה וכתשנו את תשתיותיה באלף גיחות של חיל האוויר, ופתאום הוא מזעיף פנים ומפר הבטחות ותומך באבו-מאזן ומגנה את ישראל. מה קרה? ההבדל לא נובע רק, ולא בעיקר, מהעובדה שאירופה מסתייגת מחמאס ואוהבת את אבו-מאזן. הסיבה העיקרית היא שהמשבר המדיני של השבוע לא נולד באירופה אלא כאן אצלנו בחצר.

בקרב הצבאי מול עזה התייצבו השמאל והימין מאחורי הממשלה, והציגו חזית אחת מול העולם. בקרב המדיני של השבוע השמאל הישראלי בחר לעמוד בצד השני ובעצם התחנן לעולם שירמוס את ישראל. והעולם נעתר לו, ולו חלקית.

וזה מחזיר אותנו להתחלה: העולם לא באמת נגדנו, הוא בעדנו. אבל אי אפשר לדרוש מהעולם שיהיה יותר פרו ישראלי מלבני, או מאולמרט, או מכותבים ועורכים בעיתון ישראלי מכובד. מהאחרונים בעצם כן. העולם יותר פרו ישראלי מהם."*

אליצור אמנם כותב בעדינות יחסית, ומגביל את האשמותיו ל"שמאל הישראלי" "המתחנן" לעולם "שירמוס את ישראל", ומזכיר במפורש רק את לבני, אולמרט ו"עיתון מכובד" ("הארץ"). אבל בינתיים  כבר הורדו הכפפות. הנה הודעה שיצאה אתמול מטעם הליכוד ביתנו, וכבר אינה מוגבלת לאולמרט, ללבני ול"הארץ":

"הגיע הזמן שלפיד, יחימוביץ' וחבריהם בשמאל יחליטו האם הם לצד מדינת ישראל או ששוב הם מתייצבים לצד הפלשתינים. ברור לכולם שבכל הסכם שלום עתידי – כולל לפי יוזמת ז'נבה – רמת שלמה היא חלק מישראל. מה עוד רוצה השמאל? שנחנוק את בירת ישראל עד שאבו מאזן ישוב לשולחן המשא ומתן? מתי מבחינתם הוא ה'עיתוי' לבנות בעיר בירתנו?"

ראש הממשלה גם קרא לכל המפלגות "הציוניות" לתמוך בבנייה בבירה:

"אינני מבין איך מפלגה  (ציונית) כזאת יכולה להתנגד לבנייה בירושלים".

ברור?

"לפיד, יחימוביץ' וחבריהם בשמאל", אומרת הודעת הליכוד ביתנו, צריכים להחליט אם הם בוגדים המתייצבים לצד הפלשתינים, ומבקשים "לחנוק את ירושלים" (הגירסה של 2013 ל"יחלק את ירושלים" של 96 ו-99) או שהם פטריוטים ישראלים התומכים בנתניהו. ונתניהו עצמו רומז שלא יתכן שמדובר במפלגות ציוניות, כי איך יכולה מפלגה ציונית "להתנגד לבנייה בירושלים"?

חזרה מובהקת לפוליטיקה של השינאה מ-96 ומ-99.

"השמאל" מוכתם על ידי פינקלשטיין ונתניהו כבוגדני, כמי שמתייצב לצד הפלשתינים במאבקם בישראל, כמי שמבקש לרמוס את ישראל ונותן למדינות העולם תחמושת למאבקה במולדת,  כמי שחונק את ירושלים, וכמי שציוניותו מוטלת בספק חמור.

הטובים נגד הרעים.

הפטריוטים נגד הבוגדים.

מביש.

מבהיר שנתניהו אינו, ולא יכול להיות מנהיג של עמו.

מעניין שאפילו נפתלי בנט לא מוכן לתת יד לפוליטיקה של השינאה מתוצרת פינקלשטיין את נתניהו. גם הוא מבין היטב את הטריק של נתניהו. הנה מה שהיה לו לומר על השימוש בטיל התכנונים כדי להסית נגד "השמאל":

"עצם העובדה שהבנייה ב‭E1-‬ כבר אושרה לפני כמה שנים ואנחנו צופים כעת בסיבוב השני והשלישי של חגיגות על בנייה באותו שטח, כשבפועל אין אפילו בית אחד, זה אבסורד שאין כמותו. ומצד שני אנחנו מרוויחים את זעם העולם עלינו בכל פעם שאנחנו מצהירים על בנייה במקום פשוט לבנות."

כלומר: בדיוק מה שאומר המרכז-שמאל על צעדיו של נתניהו: טיפשיים ומזמינים לשווא את זעמו של העולם.

ואגב, הודעות שיצאו במשך כל היום  (יום ה')  מלישכת ראש הממשלה והתפרסמו במהדורות החדשות ברדיו בצמוד לידיעות על הגינוי הבינלאומי לישראל, מבהירות עד כמה מטומטם היה הצעד.  בהודעות מטעם נתניהו הובהר  שבכל הכרוך ב-E1, לא מדובר בבניה, אלא בתכנונים בלבד.

אז בשביל מה?

רק כדי לזרוע שינאה ופרוד?

כל זה מצער מאוד, כי בקדנציה הנוכחית של נתניהו היו רגעים, ואף שעות וימים, וגם יותר מזה, שהיה נדמה שנתניהו מנסה לחלץ את עצמו מן הסימטה החשוכה של מנהיג  מחנה המזוהה עם שינאה והסתה, ולמצב את עצמו כמנהיג לאומי. כמי שבא להיטיב עם  כו-לם. כמי שהאינטרסים שהוא שוקד עליהם אינם של "אומה" מופשטת הנמצאת במישור האידיאולוגי-מיסטי, או של אוהדיו השרופים בלבד,  מסוג  "הקומץ"  הגזעני והנוהם של בית"ר ירושלים – אלא ראש הממשלה של כל האזרחים החיים פה ממש היום ועכשיו, ושייכים לכל גווני הקשת הפוליטית.

ולא רק שנתניהו ניסה את הדרך הזו – אלא שזה גם הלך לו יופי. הדוגמא הטובה ביותר היתה הטיפול של נתניהו  במחאה החברתית של קיץ 2011. נתניהו של הקדנציה הראשונה היה יוצא אולי חזיתית נגד המחאה השמאל-לבנה הזאת, של המחנה השני. נתניהו של 2011 חיבק את המחאה. טען שהיא עולה בקנה אחד עם מטרותיו. לא ניפתה לתקוף ולהשמיץ את מנהיגי המחאה  למרות כל הפרובוקציות הטיפשיות שהם הפעילו נגדו. הלך לקראתם במידה רבה כשמינה את ועדת טרכטנברג ולחץ לקבל במהירות את מסקנותיה. היה נדמה שהטון שלו נגד המחנה הפוליטי שמנגד התרכך. שהוא מתחיל להבין את מעמדו ותפקידו כמנהיג לאומי.

אבל עכשיו פינקלשטיין חזר, ונראה שנתניהו שטוף השנאה והמסית שוב צץ וחוזר. זה לא רק מצער אלא גם די מפתיע, כי נדמה שאין בכך שום צורך אמיתי, שהרי ניצחונו בבחירות מובטח. אז בשביל מה הוא צריך את זה?

האם מופע השינאה החדש של נתניהו יבטיח את ניצחונו, כמו ב-1996 – או שהאיסטרטגיה של פינקלשטיין תקדיח את התבשיל כמו ב-1999? הרבה תלוי בתגובות של יריביו. ולא פחות מזה – במה שיעשו הפלשתינים. כי כמו ב-1996, עשויים החמאס והגורמים הקיצוניים של הפתח לבוא לעזרתו של מועמד הימין כדי להבטיח את ניצחונו. קל להבין מדוע זה טוב ומדוע זה חשוב מבחינתם, ואיך זה מקדם אותם לקראת חזון המדינה האחת בין הירדן לים, המשותף להם ולימין הקיצוני בישראל, כמו גם לשמאל המדומה.

ואולי עדיין לא מאוחר מדי מבחינתו של נתניהו.צריך לקוות שהוא יבין, שפינקלשטיין, שהטעה אותו בצורה חמורה כשהבטיח לו שמיט רומני עומד להיות הנשיא הבא של ארה"ב, הטעה אותו בצורה קשה גם כשיעץ לו להקים את המסגרת המפלגתית המשותפת עם ליברמן (הפסד צפוי של 5-10 מנדטים), וגורר אותו עכשיו לפוליטיקה של השינאה.   למה להחזיר את העם ואת המערכת הפוליטית עשור וחצי לאחור, לימים האפלים של  והאיבה העמוקה בין "האנחנו" ו"ההם", כשניצחונו נראה מובטח גם אם ינהל מערכת בחירות סבירה  ונטולת הסתה? למה שלא יבקש מפינקלשטיין בנימוס לארוז ולחזור כלעומת שבא לביצה האמריקאית, במקום לגרור אותנו שוב לסימטה אפלה?

——————————————————————————————————

* ברור שאליצור מסתבך בטיעון הזה בטעות לוגית קשה. הוא מניח כנתון שנתניהו פועל תמיד באופן ענייני: גם כשהוא תוקף בעזה, וגם כשהוא מצהיר הצהרות בקשר לירושלים. ואילו "השמאל", ו"העולם"לפי אליצור, פועלים באופן ענייני רק כשהם עומדים לצד נתניהו  בסוגיית המבצע בעזה, אך פועלים באופן בלתי ענייני בסוגיית הבניה בהתנחלויות. אלא שלאליצור אין שום דרך להסביר מדוע מפסיקים לפתע "השמאל"ו"העולם" לפעול באופן ענייני בסוגיה השניה. ברור שאין זה מאיבתם לנתניהו, שהרי זה עתה עמדו לצידו. לכן, זוהי הנחה שרירותית לגמרי מצידו. לעומת זאת, קל מאוד להסביר את חוסר הענייניות של נתניהו ב"תגובה" ההצהרתית שלו על פעולת אבו-מאזן באו"ם: אפילו לשכת ראש הממשלה מסכימה שהדיבור על הבנייה ב-E1, זו שגרמה לישראל את מירב הנזק – היא הצהרתית בלבד! כלומר – חסרת כל ענייניות. סתם הפגנה של רצון רע. בדיוק כפי שמבין אפילו נפתלי בנט.

מודעות פרסומת
6 תגובות
  1. עידו לם permalink

    ביבי לא יכול להיות מה שהוא לא וזה מנהיג, לכן הוא ימשיך בהסתות והפחדות כי זה תחליף לעשייה בעבורו.

    אהבתי

  2. עידו,
    אני אופטימיסט חסר תקנה, ותמיד חושב שלכל אדם יש תקנה כל עוד יש נשמה באפו.

    אהבתי

  3. למרות האופטימיות קשה ללמד כלב זקן תרגילים חדשים.

    אהבתי

  4. אופטימיות זהירה.?

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: