Skip to content

פרשת ליברמן: הפרקליטות היתה מעוניינת בהתמשכות החקירות ובהסתעפותן לא פחות מאשר בהרשעה

דצמבר 14, 2012

את דעתי על תפקודו של אביגדור ליברמן כשר החוץ כבר הבעתי כאן כמה פעמים.

כדי שלא יהיה מקום לספיקות, אני מכנה אותו לא פעם כשר הממונה על הרס יחסי החוץ של המדינה.

למשל, מיד אחרי שראש הממשלה, באחת ההזדמנויות, ניסה לשקם בנאום באו"ם את תדמיתה המעורערת של ישראל ולפחות להעמיד פנים כשוחר שלום, מגיע לאותו דוכן שר החוץ שלו, ומבהיר שלישראל יש מדיניות חוץ אחת נוספת, זו שלו, ולפיה אין שום מקום לשלום ולמו"מ והכל סתם חרטא, והבה נשכח מהנוסחה שכבר הביאה לשלום הישראלי מצרי, דהיינו "שטחים תמורת שלום".

כאשר יחסי ישראל-טורקיה נמצאים בשפל, ונעשים קצת מאמצים כושלים לתקנם, מופיע השר להרס יחסי החוץ ומאיים על טורקיה המרושעת, שישראל תסייע לארגון הכורדי הנאבק בטורקים.

אם סגנו המנופנף של ליברמן ממשרד החוץ הושיב את השגריר הטורקי על שרפרף, הנה בא הממונה עליו ומשך גם את השרפרף מתחת  לשגריר והושיב אותו בחבטה על הרצפה המאובקת.

כשכל העולם מרים גבה למראה המחזה המפוקפק של הבחירות לנשיאות ברוסיה, שבהן  נבחר בפעם נוספת ולדימיר פוטין כנשיא, מגיח ליברמן ומגונן בחירוף נפש על טוהר הבחירות ותוקף את מתנגדי המשטר כטיפוסים "וירטואליים".  ומדובר בבחירות שהחזירו אל כס הנשיאות את האדם האחראי יותר מכל אחד אחר לכך שאיראן מתקרבת אל סיפה של פצצה גרעינית.

על הרקע הזה, התקפתו האחרונה של ליברמן על מדינות מערב אירופה  ונכונותן להפקיר את ישראל לסכנות קיומיות, נראית מוזרה במקרה הטוב. על הרוסים, המחמשים את איראן, ובאמצעותה את סוריה, את החיזבאללה ואת החמאס, אמר ליברמן את המילים בנות האלמוות: "יש לנו חילוקי דעות עימם בנושא איראן, סוריה והפלסטינים, אבל אפשר לנהל איתם דיאלוג רציני". אז מה אומר לנו ליברמן? שעם האירופאים מהמערב אי אפשר לנהל דיאלוג רציני? שנגדם צריך לצאת בהתקפת מצח? שיש לגנות את האירופאים מהמערב על מה שאולי יעשו או לא יעשו בעתיד, אך יש להיות סובלניים כלפי האירופאים מהמזרח המסייעים בפועל ממש היום, ממש עכשיו, לאויבינו הגרועים ביותר?

שר חוץ אביגדור ליברמן: מי פה האידיוט

אז מה הפלא, ששוחרי תיאוריות קונספירציה לא יתקשו לאבחן את ליברמן כעושה דברה של מוסקבה במזרח התיכון, בהיותו משרת את הנדבך העיקרי במדיניות החוץ שלה באזור הזה: "הפרד ומשול" וחרחור מלחמות בין ישראל לערבים.

ומה טוב לעניין הזה משר חוץ ישראלי  המטרפד בחיתוליו כל ניסיון למו"מ ישראלי-ערבי?

ועוד: בארבע שנות שלטונו האחרונות של בנימין נתניהו כראש ממשלה, שבהן שירת ליברמן כשר החוץ של המדינה, הוכפש שמה של ישראל ברבות ממדינות העולם ובמיוחד במערב,  במקרים רבים מאוד על לא עוול בכפה, בלי שיהיה לה שום מליץ יושר ממשי. שר החוץ רב-הכוח, בתוקף מעמדו הקואליציוני, שיכול היה להפוך עולמות (למשל, להקים טלוויזיה נוסח אל-ג'זירה בערבית ובאנגלית) הצטיין רק בדבר אחד: בחוסר-מעש מדהים בהיקפו ובעומקו.

קוראים מביני עניין בוודאי כבר ניחשו, שכאן מגיע זמנו של ה"אבל", ולא אאכזב אותם. כי בכל ההקדמה הזאת אין דבר וחצי דבר שעשוי להצדיק את מה שנעשה לליברמן מזה שנים רבות (לפי חשבונו של ליברמן, מזה 16 שנים, ולפי חשבונות מקילים יותר מזה 12 שנים), על ידי המשטרה והמערכת המשפטית.

פעם חשבתי שמה שלא תעשה המערכת המשטרתית-פרקליטית-משפטית – היא עדיפה על המערכת הפוליטית המושחתת יותר, מעוותת יותר ומזיקה יותר.  המערכת הזאת, של "שלטון החוק", חשבתי לי, במשך עשרות בשנים, מהווה בלם ראוי וסביר ולעתים היא המחסום היחיד מול שרירות השלטון הפוליטי, ומגן לאזרח הקטן ולציבור הגדול.

ההנחה הזאת השרתה עלי לא מעט שלווה, אך היא לא סתם נסדקה, אלא כרעה והתמוטטה לא  מזמן וכמעט במקרה. זה היה בעקבות פרשת הכלכלן והפוליטיקאי הצרפתי דומיניק שטראוס-כהן והחדרנית מהמלון בניו יורק. מכאן הגעתי לקריאת פסק הדין במשפטו של השר לשעבר חיים רמון.

עיני נפקחו.

התנפצו אשליותי המטופשות.

מאז כבר איני חושב שמערכת "שלטון החוק" טובה במשהו מהמערכת הפוליטית.  בפסק הדין הזה, וקצת גם ממה שהתברר במשפט וסביבו, מתגלה באופן ברור מערכת שאינה פחות מושחתת, לא פחות כוחנית ולא פחות שקרנית, מוטה ומניפולטיבית מזו הפוליטית. והמסקנה: לא רק שאין לאזרח הקטן מערכת שהוא יכול לסמוך על יושרה והגינותה מול המערכת הפוליטית – אלא שאותה מערכת עלולה להתברר כגרועה ומסוכנת לא פחות מהמערכת הפוליטית.

משטרה שאינה בוחלת בשום אמצעי בלתי-חוקי או אנטי-חוקי כדי להפליל אדם, כולל שקרים חצופים, איומים על סף הסחיטה, האזנות סתר שאינן מדווחות לבית המשפט ועוד. פרקליטות שהעומד בראשה (היועץ המשפטי לממשלה) משתמש בתקשורת כדי להפיץ טיעון דימגוגי, תעמולתי ושקרי על פניו כלפי חשוד (בנוסח "מה הייתם אתם עושים אילו היה מדובר בבת שלכם"). פרקליטות המקבלת ללא ביקורת את הממצאים המפוקפקים של המשטרה ועדיה ופועלת על פיהם.  וגרוע מכל: הרכב של שופטים המוציא תחת ידיו פסק דין שכולו עיוות דין. טלאי-על-טלאי של טיעונים כוזבים, הבחנות מפוקפקות וסותרות וחוסר כל הבנה ביחסי אנוש מהסוג הפשוט ביותר, או לחלופין הטייה מראש. בקיצור: פרשה ברורה של הפללה,  שהמילה שחיתות מרוחה עליה לאורך ולרוחב. שחיתות, משום שמדובר במערכת מושחתת המבקשת לגן על המשך שחיתותה מפני מי שהיה אמור להתמנות כשר המשפטים, ולא הסתיר את כוונתיו להשליט בה סדר.

אז שוב איני מקבל כמובן מאליו מה שמספרים לי מתוך המערכת הזאת על תהפוכות החקירה נגד ליברמן. נכון שהיועץ המשפטי לממשלה לא הוציא את ליברמן זכאי מחוסר הוכחות מכל הפרשיות שנחקרו ונראה שצדק מאוד בכך.  נדמה לי שצריך אדם להיות אוויל ברמות בלתי אפשריות, כדי להאמין בתמימותו, בחפותו הגמורה וביושרו המוחלט של ליברמן. שר החוץ הזה, גם בגלגוליו הפוליטיים הקודמים, הוא חלק בלתי נפרד מהמשטר הכלכלי שלנו, קפיטליזם חזירי "מעורב" – חלקו חזירי בנוסח האמריקאי הוותיק והידוע, וחלקו חזירי בנוסח האוליגרכי הרוסי, החדש יחסית. משטר שבו הון, שלטון ותקשורת מעורבבים היטב, בחושים ואחוזים זה בזה, כמו ביבי עם המילארדר שלדון אדלסון, כמו ליברמן עם המיליארדר מרטין שלאף. ועם כל ההבדלים, גם כמו זהבה גלאון ואדוני חד"ש עם המיליארדרים האמריקאים של "הקרן החדשה לישראל" או "קרן פורד" ודומותיהן,  המפרנסות רבים כל כך מהפעילים של המפלגות האלה.

אבל כדי לפעול כהלכה מול מערכות כאלה של שחיתות ממסדית ומוסדית, צריך שתהיה מערכת חוק ישרה ונקייה משחיתות בעצמה. ובקיומה של אחת כזאת, כאמור, שוב איני מאמין מאז מה שהתברר לי במשפט רמון, כשהיסחפות חרמנית רגילה וסתמית במסגרת של פלירטוט בין-אישי תמים או לא-כל-כך,  נוצלה באופן מרושע וציני על ידי מי שאמורים להיות אמונים על שלטון החוק.

וחוסר התמימות הזה של מערכות החוק  – בינתיים רק הממשלה והפרקליטות – היה ניכר ביותר גם בפרשת ליברמן המתמשכת, כשנראה היה שיותר ממה שביקשו המשטרה ופרקליטי המדינה  להביא להרשעתו של ליברמן באיזו פרשה ממשית, היו מעוניינים   בהתמשכותן לאורך שנים ובהסתעפותן על פני איים, ארצות ויבשות,  של החקירות נגדו, מתוך מטרות וכוונות לא ענייניות במיוחד, והמטרות הפוליטיות ביניהן. והעובדה שהיועץ המשפטי לממשלה מצא את עצמו,אחרי כל השנים האלה, עם צרור פרשיות שאף אחת מהן אינה מאפשרת לדעתו הרשעה (ולא שמעתי בינתיים ערעורים של ממש מתוך המערכת על קביעתו זו), היא הביטוי הברור ביותר לחולשתו המוסרית, להטייתו הפוליטית ולחוסר הענייניות של המרדף אחרי ליברמן.

ואילו אותה פרשה שנותרה לבסוף, היא פרשת השגריר זאב בן אריה והמסמך שהדליף  בזמנו לליברמן,  עם כל הכבוד, נראית ונשמעת כבדיחה טפלה, לעומת כל מה שנאסף על ליברמן במרוצת השנים הרבות. ** ומצחיקה לא פחות מעמדת היועץ המשפטי לממשלה, אגב, היא התפתלותו המביכה של ליברמן. לפי עדותו הוא הפטיר לעבר השגריר את המילה "אידיוט" כשזה הביא לו את המסמך, ולפני שהוריד עליו את המים – אך משום מה לא זכר לרעה את האידיוטיזם הזה כשמינה בעצמו, לפי גירסתו שלו, את אותו שגריר למשרה חדשה במחלקה המדינית במשרדו.

ואם לסכם את עמדתי בקיצור, הנה היא לפניכם: מדובר בעוד פרק מתוך עימות בין שני אגפים בתוך המשטר, שאין לי אמון מיותר באף אחד מהם, ולכן גם איני רוצה להכריע ביניהם, בבחינת מי שנמנע מן הצורך להכריע בין הדבר והחולירע, או בין הימין והשמאל, או בין הקפיטליזם והסוציאליזם, ובין עוד כל מיני זוגות וזיווגים של מיני הטעיות ובלבולי ביצים, שיעודם להסיט את תשומת ליבנו מן העיקר: שאלה ואלה שודדים אותנו יום ולילה. ליברמן כמו פרקליטי המדינה, הליכוד ביתנו והעבודה ביתם וכל שאר הפרוטקציוניסטים והפוליטיקאים, ואשרי האיש שלא יישב  במושב הליסטים הזה ואף ירחק ממנו.

_____________________________________________________________

** פה הוכנס תיקון בעקבות הערה של אורי בלסם. במקור כתבתי שנגד השגריר שסרח לא ננקטו הליכים משפטיים, וטעיתי. תודה לאורי.

 

 

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    ליברמן עבר את "עברה" בתום לב ,כי לא ידע מראש מה הוא הולך לקרוא.
    לא דיבר על כך ,לא כדי להציל את עצמו ,אלא כדי לא לפגוע באדם חשוב,
    בגלל מעשהו האידיוטי. יש קשרים ישירים בין משטרות והעברת חומר
    דרך דואר דיפלומטי, הקשור למעשה פלילי כביכול, של שר, דרך איש אמונו,
    הוא מעשה פרובוקציה, שנועד לנסות להפילו, בכל דרך אפשרית. זה לא
    יעמוד במבחן משפטי ויפסל .

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: