Skip to content

ילקוט הכזבים של המרכז השפוי (3): איך מנסים לייצר מאבו-מאזן פרטנר לשלום

דצמבר 10, 2012

בלי להפר את האובייקטיביות הבסיסית שלי במערכת הבחירות, שמקורה בעיקר באדישות, הייתי רוצה להתערב, מעין התערבות כירורגית, בנקודה מסויימת שצצה  לאחרונה בעוצמה רבה, בגלל נסיבות פוליטיות, כמו המהלך של אבו-מאזן באו"ם, ייסודה של "התנועה" מיסודה של ציפי לבני, וסידרת ההופעות האחרונה של אהוד אולמרט בתקשורת.

בעיקרו מדובר בשאלה, האם אבו-מאזן הוא פרטנר ראוי למו"מ על הסכם ישראלי-פלשתיני.

צפיתי אתמול בתכניתה  של גאולה אבן בערוץ 1, בה אירחה את מועמדת המרכז ציפי לבני. אבן הפנתה למרואיינת שאלה באשר לכשירותו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) כבר-שיח לשלום ישראלי פלשתיני. השאלה נוסחה בערך כך: הרי במו"מ שניהל ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עם אבו מאזן, התברר שההצעות המקסימליסטיות  של אולמרט, אינן מתישבות עם הדרישות המינימליות ביותר של אבו מאזן. אז איך אפשר להתייחס אליו כפרטנר?

תשובתה של לבני היתה: כן, אבל הוא לא דחה אותן (את הצעותיו של אולמרט).

ומכאן שאפשר להתייחס אליו כפרטנר.

ציפי לבני, כמו אהוד אולמרט, וכמו שמעון פרס, שגם הם מבקשים להכשיר את אבו-מאזן, אינם נמנים על השמאל המדומה. הם נמנים על המרכז השפוי. אך נראה שזה אינו מחסן אותם מפני שימוש בטיעונים כוזבים.

אני מקווה שקוראי הוותיקים תפסו מיד את היסוד הכוזב בטיעון של לבני, אבל אחזור על המהלך למען המצטרפים החדשים.

הטיעון של לבני, ואחרים הרואים באבו-מאזן פרטנר לשלום, על אף סרבנותו עד כה, הוא הטיעון הכוזב הידוע בלטינית כ"ARGUMENTUM AD IGNORANTUM". כלומר, הטיעון בשם הבורות (או אי-הידיעה), ובעברית אומרים ש"אין מביאים ראייה מן ההיעדר" (אלא אם כן מבקשים להתמנות לראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב).

אחזור בקצרה על הדוגמא הידועה:

א. אין הוכחה מדעית להימצאותו של אלוהים.

ב. מכאן שאין אלוהים.

או, במקרה של אבו מאזן והשלום:

א. אבו מאזן לא דחה את הצעת השלום של אולמרט.

ב. מכאן שהוא פרטנר לשלום.

נשמע הגיוני וסביר, אבל כוזב ושקרי לחלוטין.

נניח שבבחירות לנשיאות בארה"ב, בוחר כלשהו לא הצביע בעד בחירתו מחדש של הנשיא ברק אובמה. האם מכך אנחנו יכולים להסיק שהוא הצביע בעד מיט רומני?

מובן שלא.

למה לא? כי יכולות להיות אפשרויות אחרות: אותו בוחר, סרבן-אובמה, יכול היה לתמוך  במועמד שלישי. או לא לתמוך באף אחד מהמועמדים. או שהוא מתנגד עקרונית למשטר הדימוקרטי, או שהיה חולה וכן הלאה.

מועמדת ציפי לבניף: מי הפרטנר

מועמדת ציפי לבניף: מי הפרטנר

ובדומה לכך, העובדה שאבו-מאזן לא דחה את הצעתו של אולמרט, כלל אינה אומרת שהוא בשל לשלום. יש המון דרכים להסביר את הדחיה הזאת. ואחת הסבירות, דווקא, היא זו שהצביעה עליה דווקא המראיינת אבן: שאבו מאזן אינו יכול להחשב כפרטנר, כי  לא קיבל את הצעתו של אולמרט.

אך מכיוון שאין להביא ראייה מן ההעדר, גם המסקנה הזאת אינה הכרחית.

מכאן, שכדי להחליט אם אבו-מאזן הוא פרטנר למו"מ, עלינו להביא בחשבון גורמים נוספים, ולא להסתמך על אותה מערכת של שיחות שניהל עימו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

את דעתי שלי בעניין כבר הבעתי, ואסכם אותה:

בניגוד לדברי רבים בשמאל המדומה שלנו, שישראל החמיצה הזדמנות אדירה לשלום עם הפלשתינים כאשר הזניחה את יאסר ערפאת כבר שיח ראוי, אני סבור שמחמוד עבאס מהווה התקדמות עצומה לעומת קודמו, הראיס המנוח. אך עם זאת, אין להתכחש לעובדות:

נראה שגם אבו-מאזן אינו מסוגל, מטבעו, לספק את הסחורה.

הוא חניך האסכולה המעופשת של הפת"ח בדבר "תורת השלבים". לשיטתו אי אפשר לחסל את מדינת ישראל בשיטת ה"זבנג וגמרנו", כלומר, בהתקפת מצח חזיתית, כי ישראל חזקה מדי. וגם אין אפשרות לחסל את ישראל בשיטת הטירור, כפי שגרס ערפאת וכפי שחושבים בחמאס. בשיטה הזאת, כך אבו מאזן, נגרמים לצד הפלשתיני נזקים חמורים הן  בדעת הקהל העולמית, והן בשטח.

ולכן יש לחתור, לפי שיטת אבו מאזן, להשגת המטרה הקדושה, בשיטות אחרות:

פוליטיות-מדיניות (ההכרזה באו"ם על מדינה).

פוליטיות-תעמולתיות (מאבק לדה-לגיטימציה של ישראל).

פוליטיות-כלכליות (חרם על ישראל).

פוליטיות-כוחניות (מאבק עממי ללא שימוש בנשק).

וכך, בשילוב של כל השיטות האלה – ובעזרת "הזמן העובד לטובתנו", זאת אומרת המון סבלנות, ובסיוע המטומטמים השימושיים בישראל,  סבור אבו-מאזן, תושג לבסוף המטרה.

משום כך, למרות שאבו-מאזן נמצא בפועל בשלטון, לפחות בגדמ"ר, מזה כמה שנים,  מאז הסתלקותו של ערפאת, לא מתבצע שום מו"מ ממשי, בעל תוצאות, או אף קרוב לכך, להסכם ישראלי-פלשתיני.

כדאי לציין שבעוד שבתקופת שלטונו של אהוד אולמרט כראש הממשלה בישראל נגרמו לאבו-מאזן מבוכות מסויימות, שכן אולמרט ניסה להגיע להתקדמות במו"מ, שלא התיישבה עם תורת השלבים של אבו מאזן, הרי שמאז כבש בנימין נתניהו את כס ראש הממשלה, הוקל לאבו מאזן  מאוד:

זה משום שנתניהו, במידה רבה, מהווה תמונת מראה מדוייקת שלו עצמו.

שכן גם נתניהו סבור כי בשיטת "הזמן הפועל לטובתנו" (גישה שאותה ירש מאחד מקודמיו בתפקיד, יצחק שמיר המנוח), הרגעת השטח, מאבק פרטני מול כל אחת מהטקטיקות של היריב, נסיגות טקטיות וורבליות (כגון "נאום בר אילן") ובקיצור – וריאציה ציוניסטית  של "תורת השלבים" הפלשתינית – אפשר יהיה להחניק את הרעיון המופרך מבחינתו של מדינה פלשתינית עצמאית לצידה של מדינת ישראל.

כך שברור כי מכל בחינה, שיחקו אבו-מאזן ונתניהו בארבע השנים האחרונות זה לידיו של זה, בתוך מציאות שהיתה נסבלת איכשהו, מבחינת עמיהם. כל אחד מהם יכול להצביע על הישגים שיש בהם כדי לחפות על כשלונות ונסיגות.

הבעייה הקטנה במצב הזה היא, ששני העמים, הישראלי והפלשתיני, משמשים כפיונים המוקרבים על מזבח השאיפות  של מנהיגיהם: של אבו-מאזן המבקש להגיע לחיסולה של מדינת ישראל, ושל נתניהו המבקש להנציח את השלטון הישראלי בין הים למדבר.

העמדה של ציפי לבני, דומיה (כמו עמיר פרץ) ודומותיה (כמו זהבה גלאון), הטוענים בזכות אבו-מאזן ומאשימים את נתניהו לבדו בחוסר ההתקדמות לשלום, מייצגת תקווה מדומה והרסנית, בגלל שקריותה, בגלל חוסר התכלית ובגלל חוסר המעשיות שלה. ברור לגמרי שאחריותו של אבו-מאזן למצב אינה נופלת מזו של נתניהו, ואולי אף עולה עליה (כפי שמעיד חוסר המעש שלו מול אולמרט, שביקש להתקדם להסכם).

הנזק שגורמת העמדה היונית-לכאורה של הישראלים תומכי אבו-מאזן גדולה במיוחד בגלל השפעתה על דעת הקהל הפלשתינית: כל אלה שם – לדעתי הרוב הגדול – שמייחלים לסוף הסכסוך ולחיים נורמליים, נפתים להאמין שתרגיל השלבים של אבו-מאזן עשוי לעבוד.

רק אם הבלוף של אבו-מאזן ייחשף לגמרי, יוכל העם הפלשתיני להפיק מתוכו מנהיג אמיתי, שאפשר לעשות איתו עסקים. אסור להתפתות לקשקושים על כך שאבו-מאזן הוא בר השיח הנוח ביותר שיכולה ישראל לייחל לו. זיכרו שאלה שמספרים לנו זאת, אמרו אותו דבר על ערפאת. ברור שהם טעו אז כשם שברור שהם טועים היום.

וכן יכול להיות שאם ייחשף הבלוף שלו, ייאלץ אבו מאזן  לשנות את דעתו וללכת  להסכם של ממש  מול ישראל.

מודעות פרסומת
7 תגובות
  1. תוכל להסביר למה אתה מתכוון כשאתה אומר "מועמדת המרכז"? מהו אותה מרכז?
    בלקסיקון שלי יש שמאל ויש ימין (או להיפך), אין באמצע אלא יש יותר ימין ופחות ימין, איך יכול להיות אמצע (הן מדיני הן כלכלי והן חברתי)

    אהבתי

  2. Dhyan,
    נדמה לי שמשתתף נוסף בכתיבת הלכסיקון שלך הוא יוסי שריד, שלקראת כל בחירות, כבר המון שנים, הוא גובה מ"הארץ" שכר סופרים על אותו מאמר, שבו הוא מסביר לכל אלה המתכננים לערוק ממפלגתו השוקעת, שאין דבר כזה מרכז. את זה הוא עושה כדי למנוע זליגת קולות ממרצ לכיוון המרכז במקרה הטוב, וכדי לקלקל לעריקים, שהם הרוב, את ההרגשה ביום הבחירות, ימנוניים שכמותם. התפיסה הזאת, שכולם מימינך הם ימניים, היא טיפוסית לזן מסויים של אנשי שמאל עוד מימי לנין וסטלין, אם לא קודם. מקורה בתפיסה התיאולוגית המאניכאיסטית-זרתוסטרית האופיינית לאגפים המרכסיסטים-בולשביקים של כנסיית השכל ולרבים מחבריהם. זה הכל קישקוש. לכל אחד יש רשות למפות לעצמו את הגיאוגרפיה של הפוליטיקה כרצונו, ולסווג את עצמו כרצונו, ולגישה האומרת שאפשר לחלק רק לימין ולשמאל אין יותר תוקף מדעי, או לוגי, או פוליטי, או אידיאולוגי, או סוציולוגי, או היסטורי, וכן הלאה, מאשר מלכל גישה אחרת, כולל זאת המחלקת את המפה לשמאל, ימין ולמרכז. לכן, לשאלה שלך "איך יכול להיות אמצע"? יש משמעות רק אחרי שהחלטת שיש בפוליטיקה רק ימין ושמאל. כלומר – מעשה של הנחת המבוקש. זה כאילו שהיית שואל איך יכול להיות צבע אפור, כשעין המוגבלת שלך קולטת רק שחור או לבן.
    לפי האמונה הדתית שלי, ממילא אין חשיבות רבה לחלוקה הזאת, בין ימין ושמאל,עם או בלי אמצע ביניהם. וכבר כתבתי פה לא פעם את דעתי שאלה ואלה ואלה שותפים מלאים לשוד הנמשך של תשעת העשירונים התחתונים, כאשר ח"כי המפלגות מייצגים חבורות-חבורות של פרוטקציוניסטים שהם שותפיהם של הח"כים לאליטות. תורמים ומצביעים להם במערכת הבחירות ומקבלים טובות הנאה, כסף, ועוד צ'ופרים, בין בחירות לבחירות. ולי לא אכפת אם ההגדרה של הפרוטקציונר וחברו הפוליטי לצורך מס היא "ימין" או "שמאל", "עצמאי" או "בעל חברה" או "שכיר" או "מנהל" או "ח"כ", או "פנסיונר של חברת חשמל" או "פנסיונר של הכנסת". זה הכל קרבות עזים בין המקורבים לצלחת על הנתח שלהם של החשמ"בות בשלל שהם לוקחים מהחפ"שים. כשהעיקר – המשך השוד – מקובל על שני האגפים, הימין והשמאל כאחד, ואף המרכז, אם רק תואיל להעניק לאלה האחרונים את זכות ההגדרה העצמית. אגב, תוכל למצוא את הגישה הזאת מתוארת בקיצור ולעניין בפרק ח' שבספר שמואל א'. יש הקוראים לזה אנרכיזם, אבל אין לבלבל את זה עם מעשיהם של הטמבלים שמנסים לגרום לצה"ל להרוג או לפצוע פלשתינים, או אותם עצמם, על הגדר או באתרים אחרים.

    אהבתי

  3. להתחיל מחלקה השני של התגובה שלך – מאחר ואני אורה איתך עין בעין אני לא טורח להצביע בבחירות. מה הטעם להצביע עם הכל אותו דבר וכולם רחוקים מאד מן האמת או הצרכים של האנשים.

    בקשר לחלק הראשון – אין לי בעיה להיות משוייך למחנה/אגף/תנועה כזו או אחרת. אין מרכז מבחינתי משום שלסקאלה יש רק שני קצוות: ימין ושמאל. כל אחד יכול למקום את עצמו היכן שיירצה אבל קשה לי להאמין שמישהו יכול למקום את עצמו באיזשהו נושא ב"מרכז". אולי מישהו לא יודע היכן הוא עומד, או אולי לא אכפת לה, אבל במקרה כזה הם פשוט לא על הסקאלה.
    מה זה מרכז? לא בעד מו"מ ולא נגד מו"מ? בעד מיסוי פרוגרסיבי ונגדו בעת ובעונה אחת? בעד שלטון מרכזי חזק וקטן ששולט ככה שהוא מאפשר לכוחות השוק להכתיב לו כיצד הוא חזק?

    (הערת אגב, אם אתה עונה כתוגבה לתגובה מסויימת המערכת המרתקת של וורפרס דואגת להראות לאותו אדם את התגובה על המסך שלו. רק אם בא לך. מאד שימושי לטעמי)

    אהבתי

  4. Dhyan,
    ברוב המשטרים של המדינות המוצלחות יחסית מתקיים מיצוע של המצעים של הימין והשמאל. "סוציאל-דימוקרטיה", מפלגות "פרוגרסיביות" או אף "ליברליות" הם שמות-קוד נוספים למרכז פוליטי. בהחלט יכול לנהוג בהן מס פרוגרסיבי על הכנסות אישיות, ולא פרוגרסיבי על מוצרים (כגון מע"מ). צורות המיצוע בין הקטבים הן לא רק רבות מספור אלא גם הנהוגות ביותר. כלכלת שוק בצד חברות ממשלתיות או ציבוריות ואף צורות שותפות ביניהן, נהוגות ביותר במדינות שבהן מתקיימות חרויות אזרח בסיסיות בצד אוכלוסיה שאינה סובלת מחרפת רעב. פרקטית, המרכז רווח הרבה יותר מאשר השמאל בטהרתו או הימין בטהרתו.
    (לא הבנתי את היתרון באפליקציה של וורדפרס שהזכרת. למה שארצה להסתיר מהמוגב את תגובתי?)

    אהבתי

    • זו לא אפליקציה ולא מסתיר, נהפוך הוא.
      אם אתה מגיב תחת הקישור "להגיב" מתחת לתגובה שלי (במקום "סתם" להוסיף תגובה) אז במשך הבית של בעלי עמוד וורפרס תופיע להם הודעה שהגבת להם במקום כלשהו. במצב הנוכחי אני "נאלץ" להיכנס לעמוד התגובות שלי על מנת לראות האם הגבת…

      אהבתי

      • Dhyan,
        תודה על ההסבר. נראה לי שבדרך כלל זה מה שאני עושה, אבל יתכן שלא הקפדתי. אשתדל יותר.

        אהבתי

      • עובד נהדר 🙂
        והכל טוב.. בסה"כ גם לקוראים מותר לעבוד לפעמים

        אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: