Skip to content

מותחנים/ שני מקרים של רצח, לילות נוראים ואני לא זוכרת כלום

דצמבר 3, 2012

הרצח הראשון שלי מאת לנה להטוליינןמפינית: דנה שולגה-רז, פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, 2012, 254 עמודים

הלילות הנוראים/הארי ניקאנן, תרגמה מאנגלית: מעין זיגדון, הוצאת סלע ספרים 2012 , 232 עמודים.

קן ברואן, ר' זה רצח, מאנגלית: ירון פריד, הוצאת סלע ספרים, 2012, 222 עמודים.

נורה אפרון, אני לא זוכרת כלום, תרגום מאנגלית: אורית הראל, הוצאת עם עובד, 2012, 123 עמודים.

חובבי המותחנים בוודאי תוהים אנה אבדו עקבותי בתחום החביב הזה. ובכן, זה לא שחדלתי מהתחביב שלי, אלא שפשוט לא הולך לי לאחרונה. קורא, קורא, ולא מצליח למצוא מותחנים שראויים להמלצה. ומכיוון שאין ענייני בביקורת ספרותית לשמה, ולא מעניין אותי לרדת על ספרים לא מוצלחים ועל סופרים כושלים, העדפתי לשים סכר למקלדת.

אז מה הפעם? ובכן,  לא שסוף סוף מצאתי חומרים ראויים להמלצה בכל פה. אך החלטתי להקל קצת על העוצר, ולהתייחס הפעם לשלושה ספרים גבוליים. ספק ראויים לקריאה, ספק לא-כל-כך, איש הישר בעיניו יעשה.

מוצאם של השניים הראשונים ממדינה ועם שעד כה היו בבחינת טבולה-רסה מבחינתי כקורא מותחנים, היא פינלנד. הראשון הוא "הרצח הראשון שלי", מאת לנה להטוליינן. ספר לא חדש משנת 1993, אך רק לאחרונה תורגם לעברית. אני לא רוצה לרדת יותר מדי על הסופרת, כי מקריאת הביוגרפיה שלה מתברר שהיא ממשיכה לכתוב, ויתכן כי השתפרה מאוד בינתיים. וגם יש בספר הבטחה מסויימת. קודם כל מבחינת יכולת הכתיבה. להטוליינן כותבת שנונה למדי, יש לה הבחנות מעניינות והיא יודעת לתאר דמויות. קבלו הדגמה, החוקרת קאלו מתארת את מעמדה בעבודת המשטרה:

"העור שלי כבר לא היה עבה כמו בימי נעורי, אם כי הודאה בכך היתה עלולה להיות שגיאה חמורה. עמיתי הגברים הטיבו לבחון את יכולת השליטה העצמית שלי, הם התבוננו ברעבתנות בתגובותי כשבחנתי קיא של שיכור ששתה מים מהולים בחומצה גופרתית או בגופתו המכוסה באיברים פנימיים שהחומצה איכלה. סביר להניח שהמראה הזה עורר בחילה גם באחרים, אבל לי, פחות מכולם, היתה הזכות להראות שבא לי להקיא — כי אני אישה. אז הייתי קשוחה, ומאוחר יותר בקפטריה של המשטרה זרקתי את ההערות הכי עסיסיות על הפרשה, גם אם בקושי הצלחתי להכניס לפי את נזיד העוף שהגישו באותו יום.
בנוגע למראה החיצוני שלי לא יכולתי לעשות שום דבר: נראיתי אישה עד כדי ייאוש. השיער שלי היה חייב להיות ארוך, כי אם הייתי מסתפרת היו התלתלים שלי מזדקרים לכל הכיוונים. בהשוואה לגברים הייתי גוצה. עניין הגובה כמעט מנע ממני להתקבל לבית הספר לשוטרים, אבל רופא שהכרתי הוסיף לי את חמשת הסנטימטרים החסרים. הגוף שלי היה בעצם שילוב משונה של עגלגלות נשית ושרירים גבריים. יחסית לאישה קטנה הייתי די חזקה וידעתי להעריך את הכוח שלי במידה מספקת כדי לא לחשוש גם ממצבים מסוכנים. אם כי ברגעים כאלה דווקא לא הייתי מתנגדת לחוש את הביטחון העצמי שמשרים מַדי משטרה ושיער אסוף בפקעת."

הרצח הראשון של לנה להטוליינן

סופרת לנה להטוליינן: די שנונה

העגלגלות הנשית והשרירים הגבריים שייכים לחוקרת המתחילה  (כפי שאפשר להבין משם הספר) מאריה קאלו, העובדת במחלק העוסק בפשעים אלימים במשטרת הלסינקי הבירה. הבוס שלה במחלקה הוא שתיין כבד, ולכן זוכה קאלו לחופש פעולה מסויים.

הרצח הראשון שהיא חוקרת, הוא של מכר שלה. איש רב פעלים, זמר ב"מקהלת סטודנטים"  שכמו בלהקות רבות של סטודנטים, היא כוללת בעיקר סטודנטים לשעבר. הנרצח היה חובב נשים חסר הבחנה, ודי מהר מתברר ששירה ונשים לא היו עיסוקיו הבלעדיים.  החשודים המיידיים הם, כמובן, חברותיו וחבריו ללהקה, כמו גם המנצח העומד בראשה.

הקטש: החוקרת המשטרתית, קאלו, מכירה אותם. את הנרצח ואת זמרי המקהלה. פעם הם נמנו על חוג ידידיה.

הבעיה עם הסיפור: יותר ממה שמדובר במותחן, מדובר בספר בלש בסגנון הפיפטיז או הסיקסטיז. מזכיר קצת קלאסיקות בריטיות מיושנות מהסוג של אגאטה כריסטי (והבלש הרקולה פוארו) או דורותי סיירס (והבלש הלורד ויימסי). הבלשית מתחקרת בזה אחר זה את החשודים המיידיים, ולא הרבה קורה מעבר לזה. כשהיא מסיימת את סיבוב התחקורים הראשון, היא עוברת לשני, וכן הלאה. מאוד סכמאטי. הרמזים שמשמיטה לעברנו הסופרת קמצניים ומעטים, וכמוהם גם ההטעיות המכוונות שהיא מניחה על דרכו של הקורא המבקש לפענח את העלילה עוד לפני שהסופרת מביאה את הפיתרון. התוצאה הסופית היא שיממון מסויים. זה לא מותחן, שבו אתם חשים לקרוא כדי להגיע אל פתרון התעלומה, מצפים להתרחשות הבאה, תוהים מה עומד לקרות לדמויות המעניינות. הדמות המעניינת ביותר היא של הנרצח – והוא הרי כבר מת.

החזקתי מעמד גם בזכות העובדה שעניין אותי התיאור של פינלנד ושל הפינים. מה לעזאזל קורה שם, במדינה הזאת שבירכתי הצפון? מה מייחד את העם הזה? לא זכיתי לתובנות רבות. מהספר הם הצטיירו כעוד עם אירופאי חסר איפיונים ברורים. אולי חוץ משמות שוברי-שיניים של אנשים ושל רחובות ואתרים.

כך שנותרתי סקרן, מהבחינה הזאת. ולכן, כשגיליתי את "הלילות הנוראים" של סופר פיני נוסף, הארי ניקאנן, חטפתי אותו מיד מהמדף. "הלילות הנוראים" הם לילותיהם של "הימים הנוראים" מן היהדות – מה שנקרא בין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום כיפור – זו מסגרת הזמן התוחמת את הסיפור. גיבור הסיפור הוא קצין המשטרה היהודי במוצאו אריאל קפקא. חילוני אמנם, אבל קשור למסורת של עמו ולקהילה היהודית של הלסינקי, ומועסק בדיוק באותו מחלק שבו מועסקת גם החוקרת קאלו מן הספר הקודם.

הלילות הנוראים - הארי ניקאנן (ספר מתח)

המסגרת הסיפורית כאן שונה לחלוטין מזו של הספר הקודם. לא הסכימה המוכרת של רצח מסתורי על הסובוח ואחר כך שורת תחקורים של החשודים. כאן הרציחות אינן מסתיימות עד לסוף. עוד ועוד גוויות נוספות ומצטברות בהלסינקי ובנותיה. הרפתקאות לא קלות עוברות על קפקא. עברו האישי רודף אחריו עד להווה המאיים של החקירה.

גם ניקאנן ניחן בכישרון כתיבה ובשנינות סבירה בתיאורים ובדיאלוגים.  אך מבחינת הכרת הפינים, אורחם ורבעם, לא למדתי הרבה: השמות הנוראים חזרו על עצמם, ומלבד זאת, חלק ניכר מהספר מוקדש לפולקלור ולמנהגים של הקהילה היהודית הקטנה של הלסינקי בכל מה שכרוך בחגי תשרי ובמועדיהם, ולזכותו של המחבר אפשר לומר שלא תפסתי אותו בשום שגיאה בולטת.

אז מה הבעיות? לכאורה הספר הזה עתיר עלילה יותר מסיפרה של להטוליינן ופחות סכמאטי מבחינת המבנה. הצרה היא, שהוא מוגזם לצד השני. הרושם שהתעורר אצלי הוא, שניקאנן נקלע שוב ושוב לנפתולים מסובכים של העלילה, פרי מוחו הקודח, שהוא מנסה להשתחרר מהם על ידי סיבוך נוסף, דמויות חדשות ועוד רציחות. בשלב מסויים כבר איבדתי את היכולת להבחין ולזכור מי הוא מי, מי נגד מי ולמה. וגרוע מכל, שלקראת הסוף עוד מתגבר הקצב של החידושים וההפתעות, והצורה שבה מתיר ניקאנן את סבך הקשרים שרקם ופיתל, היא עוד פיתול מסובך.  התוצאה של כל אלה היתה, שגם בספר הפיני השני שלי לא נמתחתי. הסופםר לא עשה את העבודה. שוב נמשכה הקריאה בספר כמסטיק, ובמהלכה התחלתי לקרוא ספרים אחרים.

וחוץ מזה, אני לא אוהב שמשחילים לי אידאולוגיות טרחניות דרך ספרי מתח, ולניקאנן, מה לעשות, יש כנראה איזו בעייה פוליטית עם המוסד הישראלי.  הוא נהנה להטיח את החוקר היהודי  שלו בישראלים הרשעים, ומוצא את עצמו בבעייה הרגילה של הטרחנים הפוליטיים שכותבים ספרי מתח: הרעים מתגלים כטיפשים כל כך, שלא ברור לך כיצד  הצליחו להטעות בקלות ובמשך זמן רב כל כך את החוקר המוצלח שהוא מעמיד במרכז העלילה.

ומפינלנד לאירלנד. על אחד או יותר מספריו של קן ברואן כבר המלצתי פה, אך הפעם הוא מגדיש את הסאה. החולשות גדלות ומעצימות עד שהן הורסות כל חלקה טובה. הגיבור של ברואן הוא הבלש האירי ג'ק טיילור, שאחרי שנזרק מ"השומרים"(כינויו של כוח המשטרה של אירלנד),  הוא שירת זמן מה במשטרת לונדון, עד שנזרק גם משם ובספר הזה הוא חוזר לעיירת הולדתו האירית גאלווי, ונקלע לשתי חקירות: אלמוני שמתחיל לרצוח בזה אחר זה צוענים צעירים, ואלמוני אחר (?) שמתחיל לרצוח ברבורי-אגם מקומיים.

ר' זה רצח - קן ברואן (ספר מתח)

איש לא יקח מברואן את כישרון הכתיבה שלו. הוא מהיר ושנון יותר מהפינית ומהפיני שפתחו את הרשומה הזאת, ויודע לתאר דמויות ומצבים בחיוניות מרשימה.

אז מה הבעיות? שתיים. האחת, ההתמכרויות. בעוד שכרגיל בספריו של ברואן, הבלש הקשוח ג'ק טיילור מכור רק לאלכוהול, באופן צפוף והרסני, הרי שבספר הזה מוסיף לו ברואן התמכרות נוספת  – לקוקאין. עמודים רבים, רבים מדי, מוקדשים לתיאור של החוויות הלא נעימות שאליהן גורר טיילור את עצמו בעיקבות ההתמכרויות  האלה, כולל תיאורים מייגעים של שתיית כמויות אינסופיות של וויסקי ובירה אירית שחורה, והסנפת שורות אינספור של הלבן-הלבן ההוא (אם כי  – ייאמר לזכותו של ברואן – הוא לפחות חוסך מאיתנו את התיאורים הקלישאיים של ניסיונות הגמילה בחברת טיפוסים מייגעים כמשתתפי כינוסים של א.א. או פסיכולוגים משעממים).

והבעייה השניה של ברואן חמורה לא פחות. עוד בספריו הקודמים שלו, ערכנו היכרות עם אהבתו חסרת המעצורים של הבלש הקשוח והאלכוהוליסט  לשירה ולספרות אנגלית. אבל הפעם החיבה הזאת ממש עולה על גדותיה. הספר מלא וגדוש בציטוטים, איזכורים והתייחסויות של טיילור לעשרות יוצרים אנגלים ואמריקאים בתחומי הפרוזה והליריקה. מוגזם עד מבוכה. ניים-דרופינג על גבול החולניות. גרוע אפילו יותר מאוטוביוגרפיה של בוב דילן שניסיתי לקרוא פעם.

ואל תנסו למצוא פה טיפה של זלזול בבלשים בריטיים או בשוטרים איריים, שכביכול אינם יכולים להיות בני אדם רחבי אופקים ואף משכילים ביותר. ההיפך הוא הנכון: לדעתי,  טיפוסים שבכל כמה דקות או בכל עמוד שני, במסגרת העבודה או הבילויים,   נזכרים באיזה סופר או  משורר או ציטטה (מה גם שלרוב הציטטות ממש לא מדהימות), ובכן, טיפוסים כאלה, הם לא מספיק אינטליגנטיים בשביל לשמש בתפקיד רב האחריות והמאתגר של בלש או שוטר באיים הבריטיים.

אז לתשומת ליבך, קן. או שתתאפס על עצמך, או שתלך לחפש את החברים שלך באיזו פקולטה לקראת המותחן הבא.

וגרוע מכל, שמרוב התמכרויות מזיקות וספרותיות עודפת, ברואן לא מקדיש אפילו רגע אחד מיותר לרקימת העלילה. פתרון התעלומה הוא כה מעליב מבחינת הקורא, שעדיף שלא אתייחס אליו כלל כדי שלא לקלקל את המעט מזעיר שיש שם.

אז עם מה בכל זאת אנחנו נשארים, בשלושת המותחנים האלה? עם כישרון כתיבה לא מבוטל, עם כמה הברקות, כמה תובנות מעניינות, כמה תיאורים מחוייכים של אנשים ומצבים, ותודו שגם זה לא מעט. לא חסרים רומנים מכובדים בהחלט ואף זוכי פרסים חשובים (כשיתחשק לי להיות רע לב אספק לכם כמה שמות) שגם את המעט הזה לא תמצאו שם.

ולבסוף, כדי שלא תעזבו פה עם טעם טיפה מריר, בכל זאת המלצה חסרת כל הסתייגות: "אני לא זוכרת כלום" של העיתונאית, התסריטאית ("כשהארי פגש את סאלי")  והסופרת האמריקאית נורה אפרון, שנפטרה בחודש יוני

השנה, והורישה לנו את הסוכריה הזאת בטעם חמוץ-מתוק.  מין ספר זיכרונות לא מחייב, שבו היא מתייחסת בין השאר לשלושת בעליה (הידוע ביניהם הוא השני, קרל ברנסטיין, מהצמד של ה"וושינגטון פוסט" , שבעזרת "גרון עמוק" הסיר את ריצ'רד ניקסון מכסאו בבית הלבן. היא כמובן לא מזכירה אותו בשמו אפילו פעם אחת) להוריה השתיינים ולעוד כל  מיני סלבים, לאי-מייל  האינטרנטי ולעוד תופעות  תרבותיות וטכנולוגיות. אפרון עורכת רשימות של דברים מפתיעים וגם של דברים שלא תתגעגע אליהם, מפרסמת מתכונים חשובים,  נזכרת בגעגועים בימיה הראשונים  ככתבת מתחילה בעיתוני ניו יורק, ו(גם)לכבוד זה, הרי לכם כמה דברים(מתוך 25) "שמפתיעים אנשים שוב ושוב (כמה מפתיע)":

1. עיתונאים לפעמים ממציאים דברים.

2. עיתונאים לפעמים טועים.

3. כמעט כל הספרים שיוצאים בתור ספרי  זיכרונות  היו במקור רומנים, ואז הסוכן או העורך אומר: "סביר להניח שזה יעבוד טוב יותר כספר זכרונות".

4. לפעמים נשים צעירות ויפיפיות מתחתנות עם גברים מכוערים, זקנים ועשירים.

5. בעסקים אין דבר כזה סינרגיה, במובן החיובי של המונח.

6. חופש העיתונות שייך לעורכי העיתונים.

7. הידיעות במדור הספורט של היום מובנות רק למי שקרא את עיתון הספורט של אתמול.

תחושת הסוף ועת הסיכומים מחלחלת לאורך כל הספר, אך לא מדובר כלל בספר עצוב. חוש ההומור של אפרון מונע ממנה לשקוע  ברחמים עצמיים או לגרור עימה את קוראיה למצולות היגון עקב המוות המתקרב. ולכן, בלי שום היסוס, התמורה לכספכם מובטחת – קחו את הספר ליד. מבחינתי הוא היה מותח יותר משלושת המותחנים שהתייחסתי אליהם בפתח הרשומה הזאת – ביחד.

מודעות פרסומת

From → מותחנים

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: