התנחלות בגוש E1, פסיעה רביעית במצעד האיוולת: כפרי פוטיומקין של מחרחרי המלחמה

"מצעד האיוולת", כך קראה ההיסטוריונית החכמה ברברה טוכמן לשורה של צעדים פוליטיים המוליכים למלחמה מיותרת.

וככה זה הולך אצלנו, פה ועכשיו.

פסיעה ראשונה  במצעד האיוולת: המשטר החשוך של ההייאטאוללות באיראן, שואף להשליט בעולם כולו את גירסת השיעה של האיסלאם בתור חוקה ונוהג המתאימים לכל. בתור צעד חשוב לקראת היעד, מבקש המשטר הזה להשתלט על המזרח התיכון. השתלטות כזאת תהיה מנוף חשוב לקראת המהלך הבא. הדרך להשתלטות עוברת דרך הקמת מוצבי-חוץ וחירחור מלחמה בין כוחות אחרים באזור, על פי העיקרון האימפריאלי הידוע של "הפרד ומשול". כך סיפחה איראן את סוריה של אסאד והעלאווים לגוש האינטרסים שלה. כך הקימה איראן את החיזבאללה בלבנון כאגד ארטילרי וככוח פוליטי. ולכן מימנה איראן, אימנה וחימשה את  החמאס ועוד ארגונים טירוריסטיים בעזה. הארגונים האלה – בעיקר הג'יהאד האיסלאמי –  פעלו ופועלים עכשיו בהתמדה לחירחור מלחמה בין ישראל ובין המשטר הסוני של האחים המוסלמים שהשתלט על מצרים. לכאורה מדובר בארגונים פלשתינים. למעשה אלה סוכנים לכל דבר ועניין של האימפריה האיראנית המבקשת להתפשט. הם מחרחרים מלחמה מתוך רצועת עזה, כמו גם מתוך חצי האי סיני. פשוט יורים על ישראלים ועל שטחה של מדינת ישראל.

והם הצליחו. המלחמה חורחרה.

פסיעה שניה במצעד האיוולת: "עמוד ענן", פעולת צה"ל בעזה. תגובה אוטומטית שלא היה מנוס ממנה, מה שלא גורע דבר מרמת האווילות שלה. רבות כמוה היו בעבר ומן הסתם גם יהיו בעתיד. כרגיל הפצצה כבדה של חיל האוויר. כרגיל שורת חיסולים. כרגיל גם פגיעה (מינימלית, הפעם) באוכלוסיה אזרחית. והתוצאה, בינתיים: המשטר הסוני במצרים נאלץ להתערב. הוא לא קנה את הניסיון לתאר את ישראל כמחרחרת המלחמה. הוא כפה על החמאס הפסקת אש. מטיף איסלאמי קיצוני בעזה הוציא "פאתווה" נגד הפרתה של הפסקת האש. הוכחה מיידית לאיוולת שבפעולת הארגונים האיראניים בעזה.

פסיעה שלישית במצעד האיוולת: הנאום של אבו-מאזן באו"ם. לקבלתה של המדינה הפלשתינית לאו"ם במעמד של משקיפה אין משמעות רבה. מה שהיה חשוב באירוע הזה היה נאומו העלוב של נשיא הרשות הפלשתינית, אבו-מאזן. כל-כולו של הנאום הזה, עמד תחת הרושם של הפעולה הישראלית האחרונה בעזה. אבו-מאזן הצטרף לשורה המבישה של אוכלי הנבלות. הוא נשא נאום של הכרזת מלחמה, ולא של ניסיון רציני להביא להקמתה של מדינה פלשתינית לצידה של מדינת ישראל. נאום שבו ניצל אבו-מאזן את תגובתה האוטומטית של ישראל על חרחור המלחמה האיראני, כדי להטיף לשינאה ולמלחמה נגד ישראל, כאשר הדיבורים של אבו-מאזן על הרצון בהסכם מול ישראל נשמעו ככסת"ח וכנטולי כל הקשר, ואמנם נודע שהוכנסו לנאום רק בלחצן של המדינות האירופאיות שחיפשו לעצמן כסת"ח משלהן להצבעה בעד באו"ם או להמנעות.

פסיעה רביעית במצעד האיוולת: הודעת התשיעיה של הממשלה הישראלית על גל הבנייה החדש בגדה, ובמיוחד הדובדבן שבקצפת, שיא הטיפשות והטימטום – ההודעה על צעדי "התכנון" של הבניה בגוש E1 שאמור לנתק את חלקם הצפוני  של שטחי הרשות הפלשתינית מחלקם הדרומי.

אין כמו הצעד הזה, בעיתוי הזה, כדי להבהיר את מקומו האמיתי של מפעל ההתנחלות במסגרת המדיניות הישראלית של ממשלת הימין של בנימין נתניהו.

ראש ממשלה בנימין נתניהו: כפרי פוטיומקין ומתנחלי פוטיומקין

ממשלת נתניהו, היא עצמה, מרצונה, במפגן מדהים נוסף של טיפשות ואיוולת, חושפת את פרצופו האמיתי של מפעל ההתנחלות שלה.

ולא בפעם הראשונה.

לא ביטוי חשוב לשיבת העם היהודי לארצו כפי שטוענת הסהרוריאדה של גוש אמונים, דומיו וממשיכיו.

כי מה התחדש היום הזה, מבחינת מצוות יישובה של ארץ ישראל?

מדוע דווקא עכשיו ודווקא בגוש E1? או בגילה? או בכל מקום אחר שבו הודיעה התשיעיה על הקמת יחידות דיור נוספות?

מה השתנה?

וגם לא מדובר בביטוי כלשהו לצורכי הביטחון של מדינת ישראל, כפי שאמר השר הממונה על הרס יחסי החוץ של מדינת ישראל, אביגדור ליברמן, בכנס סבן בוושינגטון.

וגם לא ביטוי ל"אינטרסים האיסטרטגיים" של ישראל, כפי שאמר אדונו, ראש הממשלה בנימין נתניהו. מה בדיוק השתנה באינטרסים האסטרטגיים האלה, שחייב את  ההודעה על הבניה הנוספת בהתנחלויות דווקא עכשיו?

מה בדיוק קרה בשבוע שחלף,  שהעיר את תשומת ליבה של הממשלה החושבת על בטחוננו, וחידד והאיץ את הצורך לבנות או לתכנן בנייה כאן ועכשיו? או להודיע על כך?

שום כלום.

אז עם מה אנחנו נשארים?

נשארים עם האמת לאמיתה. עירומה, חשופה לאור ולרוחות, בלתי ניתנת להכחשה.

לא יישוב הארץ ולא צורכי ביטחון, אלא ההיפך הגמור. ממשלת ישראל של נתניהו משתמשת בהתנחלויות בתור תגובה על נאומו המלחמתי האווילי של אבו-מאזן. בתור צעד של חרחור מלחמה גם מצידה שלה, כדי לטרפד ולמנוע כל אפשרות של משא ומתן לקראת הסכם לשלום. היא מנצלת את ההתלהמות האווילית של אבו-מאזן, ובונה עליה נדבך נוסף של התלהמות אווילית מצידה.

צעד ריק של חרחור מלחמה, לא יישוב הארץ ולא צורכי ביטחון.

זה ברור לגמרי מן ההיסטוריה.

ההתנחלות הישראלית לדורותיה היא מפעל של כפרי פוטיומקין, שמימד ההונאה שבהם גדול לאין שיעור מזה של כפרי פוטיומקין המקוריים, כפי שאסביר מיד.

תזכורת: במאה ה-18 שלטה ברוסיה ביד רמה, במשך עשרות שנים, הצארית קטרינה הגדולה, פרוסית במוצאה, שהתאלמנה מבעלה, יורש השושלת הרוסי. אחד האנשים החזקים בחצרה של קטרינה היה  הגנרל גרגורי אלכסנדרוביץ פוטיומקין שיצא למלחמה בדרום האימפריה, וכבש את חצי האי קרים.

והנה הגיע היום, והצארית קטרינה החליטה לצאת דרומה כדי לחזות בשיטחי ממלכתה החדשים בדרום. המסע המלכותי התנהל על פני נהר הדנייפר, שתחילתו ממערב למוסקבה, וסופו בים השחור.

והנה, בעוד השייטת המלכותית  משתכשכת בין גלי הדנייפר, שלח הגנרל פוטיומקין את חייליו, ואלה בנו על גדות הנהר הרחב, משני צידיו,  כפרים מדומים, שפורקו במהירות מיד אחרי ששזפה אותם עינה של קטרינה, והועברו חיש דרומה דרומה כדי שתראה אותם כפרים שוב ושוב – ושוב.

וכך, כמובן, תעריך קטרינה עוד יותר את הישגיו האדירים של הגנרל פוטיומקין, שהצליח לצרף לקיסרות לא סתם שטחים ריקים, שוממים מאדם, אלא גם מקומות יישוב, ובהם, כמובן, איכרים שאפשר לגבות מהם מס, לחלק אותם כווסאלים לאצילי החצר, וכמובן להאציל עליהם את הוד חסדיה של הצארית הגדולה.

אלא שמפעל ההתנחלות של ממשלת ישראל (וזה בדיוק מה שזה. גוש אמונים וצאצאיו הם רק זרועות של הממשלה. פעילי ההתנחלויות הם פקידים ממשלתיים שמקבלים משכורת ממשלתית ופועלים על פי הנחיות ממשלתיות), הוא נועז ויומרני הרבה יותר. הוא כולל לא סתם כפרי פוטיומקין, אלא גם מתנחלי פוטיומקין.

איך אני מעז לומר דבר כזה?

פשוט מאוד: על סמך ההיסטוריה.

האופי הפוטיומקיני  המובהק של ההתנחלויות הישראליות הוכחה לגמרי במקרה של פיתחת רפיח בתחילת שנות השמונים. היה הסכם שלום עם מצרים, שבמסגרתו ויתרה ישראל על תביעותיה הטריטוריאליות בפתחת רפיח. והתוצאה: פינוי חלק, פשוט, כולל רק הפגנה-סמלית-לשם-הפגנה בראשה של איזו אינדרטה.

כפרי פוטיומקין פורקו כפי שנבנו: לפי החלטת הממשלה ולפי האינטרסים האמיתיים שלה. כשלא היה עוד צורך בתפאורות ובאנשים שאיכלסו אותן, הם פורקו וסולקו מהשטח ככלי אין חפץ בו.

הפוטיומקיניות הזאת הוכחה שוב, ושוב בצורה פשוטה וחלקה, ואפילו בלי הפגנה סמלית בראש האנדרטה, באמצע העשור הקודם בהתנתקות מרצועת עזה. כל כפרי הפוטיומקין וכל מתנחלי הפוטיומקין של ישראל סולקו מעזה בדיוק לפי התוכנית הממשלתית, בדיוק כפי שהם התיישבו שם על פי התוכנית הממשלתית.

האופי הפוטיומקיני הזה התבהר שוב זמן קצר אחרי הפינוי של רצועת עזה, במקרה של עמונה. זה נעשה כשממשלה ישראלית ביקשה להבהיר שאין שונה דינם של כפרי הפוטיומקין ומתנחלי הפוטיומקין מהשומרון מדינם  של חבריהם בעזה.

הנקודה הובהרה.

ועכשיו, כפסיעה רביעית במצעד האיוולת הנוכחי, מופיע בפעם נוספת השימוש בכפרי הפוטיומקין של ההתנחלות כמכשיר של חירחור מלחמה.

איזה משחק מכוער בחייהם ובגורלם של אזרחים.

מכוער כמו שהיה במקרה של ההתנחלות בפתחת רפיח. מכוער כמו שהיה במקרה של ההתנחלות ברצועת עזה. מכוער כמו בעמונה.

איזה בזבוז משווע של כספי ציבור. כספים שהמון אזרחים ישראליים עובדים קשה מאוד כדי להרוויח וכדי להשתכר, וכדי שיוכלו להפריש מהם מס לממשלתם הבזבזנית. ועכשיו עוד הכנות לבזבוז משווע נוסף, כמו שהיה בפתחת רפיח. בזבוז משווע כמו שהיה ברצועת עזה. בזבוז משווע כמו בעמונה.

פתחתי את הבלוג הזה, לפני 18 חודשים, ברשומה שכותרתה היתה: שלוש סיבות טובות ליאוש: נתניהו, אבו-מאזן ואובמה.

שלושתם עוד עימנו.

וגם היאוש.

שני מנהיגים מקומיים שאין להם שום עניין אמיתי באינטרסים הממשיים של בני האדם החיים פה  ועכשיו בין הים למדבר בחלקת הארץ הזאת.

שני מנהיגים שכל אחד מהם מנצל שוב ושוב את את צעדיו האוויליים ואת גילויי השנאה של משנהו כדי להוסיף עליהם את אלה שלו וכדי להבהיר לשני העמים האומללים: כל עוד אני בשלטון, מה שהיה הוא שיהיה.

שני  מנהיגים שאינם סופרים את עמיהם, כי פניהם מכוונות אל "ההיסטוריה" ואל מקומם בה. הם כלל אינם מבינים, בשיכלם המוגבל, באישיותם המפוקפקת,  שמהלכיהם הנלוזים לא מובילים אותם אל ההיסטוריה, אלא עמוק לתוככי פח הזבל שלה.

למקום שאליו נשטפים  ובו נעלמים כל האחרים מסוגם.

צודק, אולי, הנשיא האמריקאי ברק אובמה, הטוען שאינו יכול לכפות שלום על מי שאינם רוצים בו. התייחסתי אליו  ברשומה שמלפני 18 חודש, בעיקר כדי להרגיע את הרבים שתלו בנשיא האמריקאי החדש תיקוות חסרות בסיס. עכשיו אובמה נבחר שוב. לכאורה, יש עכשיו פחות מגבלות על צעדיו. נשיא בכהונה שניה יכול להיות תקיף יותר. יותר חסר מעצורים. יותר נחוש בהשגת המטרות שהוא חותר אליהן.

אבל מה יוכל גם אובמה בכהונתו השניה לעשות מול שני מנהיגים מקומיים, שהם בבסיסם מחרחרי מלחמה? שחושבים על ההיסטוריה ולא על עמם? שרואים באנשים חיים, מבני עמם ומבני העם השני,  אבק אדם שתפקידו לשמש אותם במהלכיהם "האסטרטגיים" המטומטמים?