Skip to content

אבו מאזן באו"ם: לא נאום של הכרזת מדינה אלא נאום של הכרזת מלחמה

דצמבר 1, 2012

צפיתי במחמוד עבאס נואם אמש באו"ם והאזנתי לתרגום דבריו.

והצטערתי מאוד.

זה היה יכול להיות נאום חשוב, לרגל האירוע.

פלשתין מתקבלת כמדינה משקיפה באו"ם

והנה, עם השיש המוריק מאחוריו, ראיתי איש סב שיער.

והנה הוא מוריק מקינאה בשכנתו, מדינת היהודים המשגשגת (יחסית).

והנה הוא  צהוב משינאה לשכניו היהודים מישראל (ואף הערבים) המזבוטין מחייהם (ככתוב בסקרים).

והנה, הוא שב ומוריק מעובש דבריו הטפלים.

שמעתי את המשפטים יוצאים מפיו,  נוטפי איבה, עתירי שקרים,  לא הוד בהם, לא הדר ולא חג.

וחשבתי לי: הזהו נאום הקמה של מדינה?

 תחת שיתאר באזני המנהיגים ושגרירי המדינות החברות באו"ם את חזון מדינתו המתהווה, למען ישתתפו בחגו. תחת שיספר להם כיצד ישפר את חיי הפלשתינים האומללים, שנמנעת מהם מזה עשרות שנים זכותם לחיות באנשים חופשיים במדינה משלהם. כיצד יפתח את מערכות הבריאות והחינוך והרווחה. איך ידאג לקליטת הפלשתינים הגולים שיבקשו לחזור ולגור בארצם. איך ינסה לבער את השחיתות הפוגעת בחייהם וברווחתם של בני עמו הפשוטים. איך ידאג לשקט ולשלווה בארצו ובסביבותיה, למען טיפוחה של תעשיית תיירות מצליחה, איך יפתח את גבולותיה. איך ינסה להביא לכך שהשם פלשתין לא עוד יהיה קשור עם פצצות ומוקשים, חגורות נפץ והפגנות סוערות, אלא שם נרדף למקום כיפי. חלקה טוסקאנה-פרובאנס של המזרח התיכון וחלקה כסינגפור הקטנה.

אבו-מאזן: מוריק מקנאה, מצהיב משנאה

אבו-מאזן: מוריק מקנאה, מצהיב משנאה

אך במקום זה שמעתי את מנהיגם של הפלשתינים, מאחוריו  השיש הירוק, פניו מוריקים ומצהיבים מקנאה ומשנאה,  מדקלם כתוכי את דברי ההסתה  שהוא לומד להגיד מהטיפוסים הרגילים של השמאל המדומה ובעלי בריתם,  המסיתים השכירים הרגילים, מחומסקי עד טיבי, מאחמדינג'אד ועד גדעון לוי: שוב "התוקפנות הישראלית", שוב "הכיבוש", שוב "האפרטהייד". אוסף של קלישאות חבוטות.

כמה עלוב.

שמעתי את אבו-מאזן, וחשבתי לי: איזה מסכנים הפלשתינים. הנה עוד אחד בשרשרת הלא-מפוארת, של חג' אמין אל חוסייני, של חסן שוקיירי ושל יאסר ערפאת, מומחים להרע, כל אחד והנאכבה שהביא על עמו והנה היא כתובה על שמו.

כמה היו שמחים הפלשתינים לשמוע מפי מנהיגם שהוא מבקש להביא להם  חיים טובים ושלווים של עם במדינתו, חיים נורמליים, סתם נורמליים, עם כבישים מסודרים ומדרכות תקינות ובלי מחסומים ואבנים מתעופפות, עם סתם הפגנות נורמליות נגד  יוקר המחייה ועם סתם שחיתות במימדים המקובלים, ולא כמקובל בימינו ברמאללה, עם תנועה חופשית לעולם הרחב וממנו, דברים שהמון אנשים בעולם זוכים להם.

ולא היה מזיק גם אילו היה אבו מאזן מודה, בהזדמנות חגיגית זו,  לישראלים האמיצים שסייעו לפלשתינים בדרכם למדינה משלהם: לאורי אבנרי שהיה הראשון שהחל להיאבק לפתרון של שתי מדינות. ליוסי ביילין שמילא תפקיד חשוב בדרך לאוסלו.  ליצחק רבין המנוח ולשמעון פרס שיבדל"א, שגם הם האמינו בהתכנותו של התהליך הזה. לכל הישראלים שוחרי השלום המבקשים לחיות בשלווה וברעות עם אחיהם הפלשתינים.

והנה מחמוד עבאס, חשבתי לי, מבשר לאזרחיו הפלשתינים, שם בניו יורק, בנאום של קנאה ושינאה,  שבסך הכל פניו מועדות לעוד נאכבה, אחת שתקרא על שמו שלו, לשם שינוי. מסביר להם במילים של איבה וטינה שמה שהיה הוא שיהיה.

תוקפנות ישראלית… כיבוש…אפרטהייד.

מביש.

עלוב.

שהרי כל אחד שאוזניו לראשו יכול היה לשמוע:

לא נאום של הכרזת  מדינה היה זה.

נאום של הכרזת מלחמה זה היה.

שמחתי רק כשראיתי כמה מעטים הם הפלשתינים שיצאו לחגוג בכיכרות את חדוות המדינה המשקיפה החדשה. לפחות את העם הפשוט שלו לא הצליח  אבו מאזן לרמות.

העיתונים כתבו שהיו שם רבבות.

ראיתי את התמונות מהכיכרות. היו שם רבבות כמו שב"הפגנת המיליון" של המחאה החברתית היו מיליון.

רק הפונקציונרים של הרשות ובני משפחותיהם באו לכיכרות, ואפילו הם לא הפגינו התייצבות מלאה.

הפרשנים הישראלים, הסבירו לנו מה שאמרו להם מקורותיהם,  שהכל בגלל שההכרזה באו"ם היתה ביום חמישי. כי לקראת סוף השבוע הכפריים מקדימים לחזור מן הערים הגדולות לכפריהם.

חה-חה.

שנא יזכרו הפלשתינים את הבעייה הקטנה הזאת עם ימי חמישי לקראת הפעם הבאה שהם מכריזים על מדינה.

ועוד, לקראת הנאום הזה ואחריו, קראתי ושמעתי את מיטב הכתבים והפרשנים לענייני ערבים מן העיתונות הממוסדת, מסבירים לנו שאבו-מאזן חייב להתיישר עם החמאס. שהחמאס ניצח בדעת הקהל בעקבות עמוד הענן שירד על עזה. שהחמאס נעשה פופולארי יותר בגדה.

איזה שטויות.

הרי בעצם ימי המלחמה בעזה, שמענו על הסקר שנערך שם, ולפיו, עוד בטרם המלחמה, היו אבו מאזן ומשטרו פופולריים יותר – כעזה עצמה – מן החמאס ומשטרו.

מדוע? אין קל מלהבין זאת: בגלל שבגדה החיים סבירים יחסית. בגלל שבעזה רע ומר. רע ומר בגלל החמאס ובנותיו.

וזה עוד לפני המלחמה הקצרה האחרונה.

אז מה, לדעתכם, יחשוב הציבור בעזה אחרי עמוד ענן?

אחרי שעזה אכלה עוד מהלומה קשה?

שהחמאס ניצח?

חה-חה.

קבלו את זה ממני, מומחים יקרים לענייני ערבים. אנתרופולוג מתחיל שכמוני, אבל לפחות לא גזען  מטומטם כמו העורכים שלכם:

שכנינו ואחינו הערבים הפלשתינים אינם טיפשים יותר מאיתנו היהודים. אותם גנים, כידוע.

כשהם חוטפים מכה, זה כואב להם.

הם לא חושבים באמת שזה ניצחון. הם לא מאמינים לרגע לתועמלנים של החמאס או של הפתח, שמספרים להם שכאשר מחסלים לחמאס את הרמטכ"ל, כשחלק ניכר מארסנל הנשק שלו נעלם באוויר בפיצוצים מחרידים, כש-120 חיילים של החמאס נהרגים, ועוד כמה עשרות אזרחים – זה ניצחון.

שכנינו הפלשתינים אינם טיפשים.

טיפשים הם הכתבים והפרשנים המאמינים ל"מקורות" שלהם: פונקציונרים ועיתונאים פלשתיניים שפרנסתם על התעמולה והכזבים.

שכנינו הפלשתינים אינם טפשים.

טיפשים הם העורכים בישראל המכניסים לעיתון ולמהדורה בטלוויזיה את השטויות שמביאים להם הכתבים והפרשנים מפי "המקורות" המפוקפקים שלהם  בתור אמת לאמיתה.

שישבו פעם המומחים לענייני הפלשתינים  בחמרות של פשוטי העם, איפה שמגלגלים מחרוזות, משחקים שש-בש, מעשנים נרגילות ושותים קפה מר. שישבו בשקט ורק יאזינו, בלי להזדהות ובלי לשאול שאלות.

אולי יתברר להם שהפלשתינים לא טיפשים יותר מיהודים, כמו שחושב הגזען הישראלי המצוי, גם כשנדמה לו שהוא שמאלן נאור.

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: