Skip to content

עמוד ענן, הפסקת האש בעזה: מי נגד ההסכם? מי ניצח בקרב?

נובמבר 22, 2012

האם ההסכם יחזיק מעמד?

המון שאלות יש לי סביב ההסכם המעניין של הפסקת האש שנחתם בין ישראל לחמאס, בתיווך מצרים ותוך השתתפות אמריקאית ואירופית ערה.

כאשר כתבתי את הרשומה שהתפרסה כאן לפני חמישה  ימים תחת הכותרת "מה יש לדעת לקראת ההסכם עם חמאס," לא חשבתי שההסכם הזה יבוא מהר כל כך.

שלשום, כשכמעט היה הסכם, הרגשתי כמי שמסתובב ובכיסו כרטיס הגרלה: ברור שאני לא עומד לזכות, כי הסטטיסטיקה שעובדת נגד המהמר ובעד המפעל לא משקרת.

אבל עם זאת, הכרטיס בכיס, אז מה אכפת לי לקוות לטוב?

וגם עכשיו, אחרי שנחתם ההסכם, עדיין לא השתנתה הרגשתי  זו. מסתובב עם הסכם שמעטים סיכוייו לזכות, אבל מקווה.

האם המהירות שבה נחתם הההסכם  אומרת ששני הצדדים, ממשלת ישראל והחמאס, נפלו סוף סוף על השכל? או שהחמאס ספג מכה אדירה? או שגם ישראל ספגה מכה לא פשוטה? או שאובמה לחץ חזק? או שהנשיא המצרי מוחמד מורסי מתגלה כמציאה אמיתית, מבחינת האזור, מבחינת ארצו, וגם מבחינת ישראל והפלשתינים?

המסקנה שלי בסיום שתי הרשומות שכתבתי בתחילת השבוע בעניין ההסכם הצפוי הייתה זו: לאחינו הפלשתינים אין שום בעיה לחתום על הסכמים, ויתכן אף שהם די מחבבים את הפרוצדורה. לעומת זאת, היתה מסקנתי, אחרי שסרקתי שורה ארוכה של הסכמים חתומים עם שכנינו וגם ביניהם, יש להם בעיה קשה בקיום הסכמים.

לכן אני לא ממהר לברך על המוגמר. המהירות שבחתימה על ההסכם אולי מפתיעה, אך לא עצם החתימה. בכך הם רגילים.

ועכשיו נראה מה יהיה עם המימוש.

הסיכויים הבסיסיים לגבי כל דבר העתיד להתרחש או לא להתרחש, הם פיפטי/פיפטי.

שורה ארוכה מאוד של גורמים מדיניים וכלכליים ינסו לטרפד את ההסכם:

1. הרוסים. אלה לא היו שותפים בהגעה להסכם הזה. הודעת שר החוץ הרוסי בגנות ישראל במהלך "עמוד ענן" היתה לפי הקו הרוסי הרגיל, מאז הסיקסטיז (חוץ מהתקופה של מיכאיל גורבצ'וב) של חרחור מלחמה בין ישראל לערבים. הסיבות לחוסר הנחת של הרוסים מההסכם הן שלוש, והשתיים הראשונות קשורות זו לזו:

האחת, ההסכם, בגלל המעורבות האמריקאית והמערב אירופאית נתפס בעיני הרוסים כ"פאקס אמריקנה". איני צריך לפרט למען קוראי המלומדים מדוע אין לרוסים עניין בהסכם ישראלי-ערבי שהם אינם שותפים לו, בחסות אמריקאית-אירופאית-מצרית . בעיניהם זהו המשך המהלך המתחולל במזרח התיכון לאורך שנים רבות, שבו הם מפסידים עמדות בסיטונות.

הסיבה השניה לחוסר הנחת של הרוסים קשורה לראשונה: הסכם המבטא הבנות בין ישראל לחמאס, הוא מכה קשה למעצמת-הכיס שהם מתחזקים במזרח התיכון, היא איראן, ויש לו גם השפעה רעה מבחינתם על המתרחש בסוריה ובלבנון.

נשיא מורסי: מציאה אמיתית וצל"ש

הסיבה השלישית: הסכם ישראלי ערבי כלשהו, עשוי להביא לירידה במחירי הנפט כבר בטווח הקרוב,  וכמובן לירידה במכירות הנשק הרוסיות לאזור לטווח הארוך ביותר. הנפט והנשק מכניסים למשטר האוליגרכי של פוטין המון דולרים חשובים. כמו כולם, גם הרוסים לא אוהבים להפסיד.

2. הסינים. הסיבות? ראו את הסיבות המתייחסות לרוסים, חוץ מהאחרונה. לסינים דווקא יש עניין בירידת מחירי הנפט כי הם יבואנים גדולים.

3. איראן. על פי הפולקלור המלווה את ההסכם, זומן אחד ממנהיגי הג'יהאד האיסלמי לפגישה עם הנשיא המצרי מורסי. העצה שניתנה לו היתה להופיע בטלוויזיה ולהודות בחום לאיראן על הסיוע שהגישה לארגונו ולרצועה בכלל, ואחר כך להתנתק מעטיני הכספומט האיראני, ולהתחבר, כמו האח הגדול החמאס, לקופתו של אמיר קטאר חמד בן חליפה אל תאני. איש הג'יהאד אמנם הופיע בטלוויזיה והודה לאיראן. אך האמנם גם ניתק ממנה?

משטר ההייאטוללות האיראני רואה את עצמו כעומד בראש מעצמה אזורית, בדרך למעצמה עולמית. ככאלו הם מהפעילים הראשיים  ביישום המדיניות של "הפרד ומשול" בין ישראל לשכניה הערבים, ובמיוחד הפלשתינים. עד עכשיו הלך להם יופי-טופי. אך מה עכשיו? האם יצליחו האיראנים לשמור על העמדה שלהם בג'יהאד האיסלאמי ולהפעיל אותו, ואולי גם את החיזבאללה, בטירפוד ההסכם?

ברור שההצלחה המצרית בבישול הסכם היא לצנינים בעיני האיראנים. הם לא צריכים את מצרים בתור מתחרה על ההגמוניה האזורית.

והסכם ישראלי פלשתיני כלשהו בטח לא עושה טוב לאיראנים באזור הגרעין.

4. טורקיה. גם ראש הממשלה הטורקי, כמו משטר ההייאטוללות, רואה את עצמו כראש מעצמה אזורית. גם הוא עוסק באופן אינטנסיבי בחירחור מלחמה, והסכם ישראלי חמאסי הוא בעיניו צלם בהיכל. וברור שגם ארדואן לא מאושר מהקרדיט שמקבלת מצרים, שבמחי מהלך אחד עקפה גם את איראן וגם את טורקיה בדרך למנהיגות אזורית.

5. תעשיות הנפט והנשק של המערב והמזרח. כבר הזכרנו את הרוסים, אבל גם לחברות הנפט המערביות יש עניין רב במחירי נפט גבוהים, שאינם מתיישבים עם מהלך של הורדת גובה הלהבות באזור. גם הטייקונים של חברות הנשק לא מאושרים. כל תושב במזרח התיכון, צורך אמל"ח בשיעור העולה פי עשרה על הממוצע העולמי. על כזאת סטטיסטיקה קשה לוותר. לכל אלה יש מנופי השפעה רבי עוצמה לא רק על על הממשלות בארצותיהם, אלא גם במדינות האזור, באמצעות "עמותות" הפועלות ישירות ועקיפות על דעת הקהל והמחליטנים. קרנות כמו "קרן פורד" הפועלת בישראל או "קרן רוקפלר" הפעילה במצרים ובמדינות אחרות באזור,  יעשו, כרגיל,  מה שיוכלו לטירפוד ההסכם כל ידי חרחור מלחמה וליבוי שנאה.

6. השמאל המדומה המקומי והבינלאומי ובעל בריתו האיסלאם הרדיקלי. כל העמותות של הקרן החדשה ודומיה, הפעילים כאן, כמו תאומיהם במדינות האזור ובאירופה, וכמובן גורמים מפלגתיים מסוג המפלגות הקומוניסטיות, שהאינטרסים שלהן מצטלבים באופן מסורתי עם האינטרסים של המעצמות המזרחיות רוסיה וסין, וכמובן עם איראן והחיזבאללה, ימשיכו במרץ בחרחור המלחמה הרגיל. תחילה הם אולי יהיו מבולבלים – הם הרי אמוריםלהיות בעד שלום והסכמים – אבל אחרי שמשלמי השכר שלהם יסבירו להם מה העניינים, הם יחזרו לתלם.

סביר שתעשיית הדה-לגיטימציה של ישראל והחרם,  תראה בהסכם שחתם החמאס עם ישראל סטירת לחי  לכוחות הקידמה ובגידה בעקרונות, ויש לשער שיפעלו ככל כוחן כדי לפורר אותו, כמובן תוך קבלת עזרה מכלי התקשורת המסייעים להם באופן קבוע, כמו למשל עיתון "הארץ" (אלא אם כן יתפכחו שם ויחליטו לחדול מתהליך ההתאבדות המואץ). לאלה אפשר להוסיף גם גורמים איסלאמיים רדיקליים, כמו אל-קאעידה או גורמים סאלפים ואחרים. אני מכליל את הגורמים האלה באותו סעיף של השמאל המדומה, כי אין זה מקרה, כמובן, שהכוהן הגדול של השמאל המדומה, נועם חומסקי (וגם אחרים באותם חוגים) רואים  בחיסולו של טירוריסט כמו עוסמה בן לאדן מעשה רצח נפשע של האימפריאליזם האמריקאי.

אז צפו התקפות מלומדות חריפות על החמאס בתור כלב השעשועים של ישראל והפודל של אמריקה והבחנות פתאומיות באנטי-פמיניזם ובקלריקליות היתרה של האחים המוסלמים בכלל והאח הקטן בעזה בפרט.  ככה זה עובד אצל השמאל המדומה.

7. הימין הקיצוני הישראלי. לתעשיות המערביות המתמחות בצבירת רווחים  מניפולטיביים וספקולטיביים על הנפט והנשק, יש כמובן השפעה על מהלכי הימין הישראלי, זה גם באמצעות ארגונים נוצרים אוונגליסטים. ברור שבעיני הימין הקיצוני הישראלי – ראו את התנהגותו של המועמד נפתלי בנט מהמפד"ל החדשה-ישנה – הסכם בין ישראל והחמאס הוא בבחינת תקלה נוראה. המשכו של הסכם כזה יכול לבוא (אחרי הבחירות ובעידוד אובמה) בדמות ההתקדמות לפתרון של שתי מדינות, שהוא כבר לא תקלה מבחינת הימין הקנאי, אלא אסון מחריד. גם הם, כמו השמאל המדומה מהסעיף הקודם, בעד הדו-לאומית הבלתי-אפשרית.

נציג חמאס משעל: ישראל נכנעה

8. כל הכוחות  האלה ייכנסו לפעולה, אם יראו בכך צורך. זאת אומרת – אם החמאס עצמו ינסה לקיים את ההסכם שחתם עליו. מה שכלל לא ברור על סמך ניסיון העבר.  אצל ההנהגות הפוליטיות  של הפלשתינים, כפי שנוכחנו כבר, נעשה שימוש בפיוזים מאוד קצרים כשמדובר במילוי הסכמים. וכמו כן אין להוציא מכלל אפשרות, שהחמאס יזכה לשיתוף פעולה בטירפוד ההסכם מצד גורמים שלטוניים בירושלים, שיושפעו על ידי הימין הקיצוני הישראלי.

עם זאת, סביר שדווקא השניים מההנהגה של הממשלה – ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק, ינסו לקיים את ההסכם ככל יכולתם. הסיבה: איראן. אין שום השוואה בין הנזק (אם בכלל) היכול להיגרם לישראל מהסכם עם החמאס או הכרה בו, לעומת סכנתה של פצצת גרעין איראנית. הורדת גובה הלהבות בסכסוך הישראלי-פלשתיני, התקרבות למצרים או לנסיכויות המפרץ (כמו קטאר, הפינאנסייר החדש של החמאס) ויחסים טובים עם המימשל האמריקאי ובראשו הנשיא החדש-ישן ברק  אובמה, הם בעיניהם אינטרס עליון, בגלל הצורך להתמודד עם ההתקדמות האיראנית לקראת פצצה גרעינית.

מי צריך תמונת ניצחון

הסיפורים על זה שהחמאס או ישראל היו עסוקים בימי הלחימה האחרונים ביצירת "תמונת ניצחון", היא מצחיקה. מי שמנצח באמת, בשטח, אינו זקוק ל"תמונת ניצחון" תעמולתית.

תמיד כדאי לזכור בהקשר הזה את ניצחונו התעמולתי האדיר של החיזבאללה אחרי מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006.

המוני פרשנים ישראליים וכן גורמים פוליטיים חשובים הנידו אז את ראשם בעצב ובחמלה, בעודם מבכים את כשלונותיהם המחרידים של הדרג המדיני והדרג הצבאי בישראל. הם עזרו מאוד לחיזבאללה לבשל "תמונת ניצחון", שהסתייעה כמובן גם בתמונות שהפיקה הריצה של התקשורת הישראלית לכל בית שנפגע  ובעקבות כל הרוג או פצוע ישראלי.

כל אלה, אם כי בהרכבים אחרים (אז עזרו לחיזבאללה העיתונאים ששנאו את אולמרט והפוליטיקאים שביקשו  לרשת אותו, כמו גם נתניהו),  עוזרים עכשיו לחמאס עם "תמונת הניצחון", אלק. העיתונאים ששונאים את נתניהו והפוליטיקאים שרוצים לרשת אותו, מכריזים או רומזים  על תבוסת ישראל וניצחון החמאס שהשיג "הישגים אדירים" . אמש ראיתי בטלוויזיה כמה מראיינים ופרשנים שבהתייחסותם להסכם החדש נשמעו ונראו כעובדים בתשלום של מפלגות שרצות לכנסת.  וכמובן שאול מופז ויאיר לפיד שלא מסתירים את זה. שלי יחימוביץ, אגב,  התגלתה שוב כפוליטיקאית פיקחית ומיומנת. היא פיקפקה וביקרה, אבל ממנה החמאס לא יוציא את "תמונת הניצחון" שלו.

ונחזור לחיזבאללה. "תמונת הניצחון" שלו  החזיקה מעמד זמן קצר ביותר,  וזאת כל עוד הזדמן למנהיג האגד הארטילרי הלבנוני  של איראן, חסן נסראללה, לשאת נאומים מוכנים מול קהל שבוי. כל זה התהפך תוך שתי דקות בראיון טלוויזיוני בסוף אוגוסט 2006, עת התארח מזכ"ל החיזבאללה בתחנת הטלוויזיה הלבנונית NEW TV. בתשובה לשאלה ישירה מצד המראיינת, ברחה לנסראללה האמת בצורה בלתי מתוכננת לחלוטין:

נסראללה אמר בראיון כי איש מצמרת ארגונו "לא ציפה, ואפילו לא ב-1%" שפעולת החטיפה תגרום למלחמה בהיקף שכזה, דבר שלדבריו לא קרה בהיסטוריה של המלחמות. "לו הייתי יודע שפעולת החטיפה תוביל לתוצאה כזו, לא היינו מבצעים אותה לחלוטין."

הודאה ברורה מזו בתבוסה מוחלטת, קשה למצוא.

נסראללה הסביר שאילו יכול היה לצפות את התוצאות הנוראות של המלחמה מבחינתו ומבחינת אירגונו וארצו, לא היה חולם לחרחר אותה.

ואמנם, סקר שנערך אז בלבנון, הראה כי שני שלישים מהאזרחים הלא-שיעים של לבנון חשבו בדיוק כמו מנהיגם של השיעים.  דהיינו שחיזבאללה הפסיד במלחמה נגד ישראל.

הוכחה נוספת לכך שמה שאמר נסראללה בראיון הכיל יותר אמת מכל נאומי הניצחון המרהיבים שלו, היא השקט שנשמר מאז המלחמה בגבול הצפון. נסראללה נזהר מאוד מעוד ניצחון כזה ואבדנו.

האם זה אומר שישראל ניצחה אז?

לא בהכרח. הבלוג "מאפיהו" היה פעיל באותה תקופה, ודעתי שנכתבה אז ושם היתה, ששני הצדדים הפסידו. ישראל וגם לבנון. הסיבה לדעה הזאת: החשבון שלי כלל אינו החשבון שעושות ההנהגות. לא אולמרט ולא נסראללה מעניינים אותי בחשבון הניצחון או ההפסד. אלה באים והולכים.  מה שמעניין אותי הם העמים. ומבחינת שניהם, הישראלי והלבנוני, היתה המלחמה הפסד. יותר מדי הרוגים, יותר מדי הרס ואובדן והפסדים, יותר מדי סבל, והכל סתם. כתבתי שדומה המקרה לשתי קבוצות תחתית בליגה לכדורגל שבתום המשחק ביניהן ירדו שתיהן לליגה נמוכה יותר.

ומה במקרה הפעם? מי ניצח?

ובכן, אל דאגה: יהיו מה שיהיו "תמונות הניצחון" של החמאס, ונאומי הניצחון הנלווים אליהם, האמת תצא לאור, וזה לא יקח זמן רב. אין צורך להתייחס ברצינות להכרזתו של חאלד משעל בקאהיר ש"ישראל נכנעה". זה בסך הכל בהמשך לסיפורי החמאס על הפגיעה בכנסת. לא רק אצל השמאל המדומה השקר הוא ברירת מחדל. שותפיו מזה שנים לומדים ממנו (או שזה להיפך?). אין לי ספק שגם במקרה של החמאס, כמו במקרה של החיזבאללה, די יהיה בסכסוך קטן בהנהגה, או בפליטת פה מקרית או בהדלפה מכוונת, כדי שהשיקולים האמיתיים והדעות האמיתיות בחוגים הפנימיים של הנהגת החמאס יצאו לאור.

אז מה? ישראל ניצחה?

התשובה שלי גם הפעם מתבססת על אותם שיקולים כמו אז: אין לי עניין מיוחד להכריע בין הנהגת החמאס ובין נתניהו ושות'. מצידי – שניהם ניצחו.

האינטרסים של העמים הם החשובים.

אם יצליח ההסכם והשקט יישמר, יהיה הניצחון שייך לשני הצדדים. לשני העמים.

בהקשר של העמים, נכון שמבצע "עמוד ענן" היה קשה ומכאיב, אך לפחות היה קצר. מספרי ההרוגים האזרחים משני הצדדים היו נמוכים בהתחשב בנסיבות (בטבח שערך "השביחה" הסורי של אסאד ביחד עם משת"פים פלשתיניים ממש לא מזמן במחנה הפליטים  ירמוך שבדרום המדינה, נרצחו כ-400 פלשתינים. למעלה מפי 2 מאשר ב"עמוד ענן".)

ראש ממשלה נתניהו: יותר מצל"ש

אז נכון שהיה הרבה הרס ב"עמוד ענן" , במיוחד בעזה, אבל במסגרת הסרת המצור החדשה והמסוכמת, יסופקו לעזה די חצץ ומלט (חול יש שם בשפע). ולא נורא, בעיני,  אם כמה קבלנים והמון פועלים יעשו קצת כסף על עבודות בנייה ושיפוצים.

אך אם יתפוצץ ההסכם, ומעשי האיבה יתחדשו, שוב יהיו שני הצדדים, הישראלים והפלשתינים, מפסידי המלחמה הזאת, כמו במקרה של מלחמת לבנון השנייה. ירדו ליגה.

מחלקת הצל"שים

ועכשיו צל"שים,  נקווה שלא מוקדמים מדי, והכל על תנאי כמובן, שההסכם לא יישאר על הנייר, כפי שזה נהוג עד כה בדרך כלל.

צל"ש גדול מאוד לנשיא האמריקאי ברק אובמה. שמעתי שפרשנים אמריקאים רבים וחשובים מבקרים את נשיאם לאור התנהלותו המזרח תיכונית בקדנציה הראשונה. גם לי הייתה ביקורת. אך במקרה הפעם פעל אובמה למופת. הוא הוריד את הנשיא המצרי במהירות מהעץ הגבוה שעליו טיפס בנאומו המתלהם במקצת בתחילת "עמוד ענן", ומן הסתם גם הסביר לו את היתרונות שיצמחו לו ולמדינתו אם יעסוק בהשכנת שלום ולא בליבוי שנאה.

אם יצא משהו ממשי מההסכם הזה, אובמה כבר יהיה זכאי לכמה עשרות אחוזים מפרס הנובל שקיבל כמקדמה בתחילת כהונתו הראשונה.

צל"ש גדול, אף הוא על תנאי, כמובן, לנשיא המצרי מורסי. יהיה טוב לרבים מאוד באזור אם מצרים תהיה המעצמה המקומית המובילה, ולא איראן של ההייטאוללות או טורקיה של ארדואן. עד היום, ככל שזיכרוני מגיע, הזכרתי פה את שמו של מורסי פעם-פעמיים, אך בלי להביע עליו שום דעה. זה כי לא הצלחתי לעמוד על טיבו על סמך הפרסומים שליוו את פעילותו מאז נבחר.

והנה עכשיו השתחררה לי המקלדת.

ועוד צל"ש למנהלי המלחמה מהצד הישראלי, פוליטיקאים ואנשי צבא והכי חשובים הטייסים שביצעו את גיחות ההפצצה. אני לא יכול לכתוב פה משפט כמו "רק מי שטס במהירות של מאות קילומטרים בשעה  למשימת הפצצה יודע כמה קשה…" וכו',  כי בשירותי הצבאי יצא לי רק להתרוצץ על ג'בלאות במהירות מכסימלית של 8 קמ"ש.  אבל כל אחד יכול לשער לעצמו בדרך ההיגיון שזה לא קל.  והנה, על פי התוצאות, הקפידו הטייסים האלה הקפדה רבה על אי-פגיעה באזרחים פלשתינים חפים מפשע.

נוראים הם המקרים שבהם כשלו והחטיאו ומתו אנשים חפים מפשע. אך רק טיפוסים  רעי לב, שונאי עמם, מוציאי דיבה וסתם מלשנים, חלקם בתשלום,  כולם לא ישרים בעליל, הם אלה שילעיזו על צורת הלחימה של צה"ל הפעם  או יקלו בה ראש.

ואם יצליחו מנהיגי החמאס להשאיר מאחוריהם את השטויות שבהן רווי המסמך האנטישמי הקרוי אצלם אמנה, ואם יצליח נתניהו למנף את ההסכם עם החמאס בעזה גם לכיוון של הפתח והרשות הפלשתינית תוך התגברות על מחסומים נפשיים לא פשוטים, הם יהיו זכאים מבחינתי להרבה-הרבה  יותר מסתם צל"ש.

ושוב אני מזכיר: הכל על תנאי. כובעים איני אוהב לאכול.

ומה שלא על תנאי, ובגינו לא תזומן לי שום סעודת כובעים:

צל"ש אדיר וגדול למי שהיה שר הביטחון שהחליט על בניית המערכת של "כיפת ברזל". עכשיו אנו יודעים שמה שקרא עמיר פרץ בעיניות של אותה משקפת חסומת העדשות שלו, לא קראו אחרים  שראו במשקפותיהם שש-שש ולמרחוק, אבל לא הבחינו בכלום.

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: