Skip to content

עמוד ענן בעזה: מה יש לדעת לקראת ההסכם עם החמאס

נובמבר 18, 2012

אני לא מתיימר לדעת או אף לשער, מה צריך או אמור להיות השלב הבא של "עמוד ענן", מה עדיף לעשות, מה כדאי ומה לא.  אולי כדאי להפסיק עכשיו ואולי מחר ואולי אחר כך . אולי טוב שיהיה מבצע קרקעי ואולי לא. המידע שיש בידי הוא מה שאני קולט מהתקשורת. בתקשורת יש דעות לכאן ולכאן ואני לא מתיימר להכריע ביניהן. אין בידי אינפורמציה סודית או מקיפה על המצב הצבאי, הפוליטי או הדיפלומטי. אין לי שום דעות קדומות, חוץ מזה שאני לגמרי-לגמרי נגד כל אלימות מיותרת, כזאת שתפגע בישראלים מהצד הזה, או בערבים חפים מפשע בצד השני. אני חושב שרוב היהודים ורוב הערבים בין הים לנהר חושבים בעניין הזה כמוני. לעומת זאת, אני מתקשה לפתח סימפטיה או אף הבנה לכאלה שבאים להרוג אותנו.  באשר לישראלים  שדווקא יש להם סימפטיה לפלשתינים שחיים ויוצרים ויורים מעזה,  אני לא מבין איך זה שהם עדיין לא גרים  בברלין ומשתלבים שם בחיי הקהילה הישראלית המשגשגת.

אני סתם אזרח קטן, ואין לי ברירה אלא לסמוך על ראש ממשלה שלא בחרתי בו, על שר ביטחון שלא הצבעתי למענו, ועל מפקדים צבאיים שהם מינו. די לי בכך שהעם בחר בהם בדרך הכי דימוקרטית שהעם הזה מסוגל לה.  את ראש הממשלה ושר הביטחון אפשר להחליף בבחירות, וגם במקום ראשי הצבא הנוכחיים אפשר למנות אחרים. אבל את העם אי אפשר להחליף. ומי בכלל רוצה. מי שרוצה להחליף את העם – יש לו בשביל זה קהילה ישראלית משגשגת בברלין ובאותו כסף  גם עם חדש ונפלא, מסודר, מנומס, נקי ונחמד.

יחי היקה החדש.

אבל מה, אני רוצה להזהיר מפני שקרים ולהזהיר מפני אשליות באשר לסיומו של הסיבוב האלים הנוכחי. מתן אמון בשקרים ובשקרנים והתמכרות לאשליות,  הם מתכון בטוח לנפילה על הפנים. ליפול על הפנים זה לא כיף. פעם דיוושתי  באופניים בתל אביב ופניתי משדרות רוטשילד שמאלה לנחלת בנימין והיתה צפירה ונבהלתי והגלגל הקדמי נתקע במדרכה ועפתי מהאופניים ונפלתי על הפנים.  לא נשבר כלום אבל זה שרף-אש. עד היום אני זוכר את ההרגשה.

אז מילא אני, אבל שמדינה תיפול על הפנים? זה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

וזה כבר קרה לנו לא פעם.

וכאב.

עכשיו מדברים על הסכם עם החמאס. אפילו על הסכם בחסות מצרית. ויש אופציה להסכם בחסות מצרית-טורקית משותפת. ויש גם דיבורים, ואם אין אז יהיו, על הסכם שגם המעצמות הגדולות, למשל ארה"ב ורוסיה ורצוי גם סין, יהיו ערבות לקיומו.

יש כאלה שחושבים אפילו שכל המבצע הזה של עמוד ענן היה מיותר. שניתן היה לחתום על הסכם עם החמאס גם בלי להפיל חצי פצצה על מצבור טילים או על מנהרה בעזה בנובמבר הזה. והם גם חושבים שאם כבר נפלנו על הראש, ובגלל המחשבה הישראלית המקובעת והזיקפה הלאומית התחלנו במבצע המיותר הזה, אז נא שנפסיק אותו לאלתר ונחתום על הסדר עם החמאס, שנא יפסיק הוא מצידו את הירי על ישובי הדרום והמרכז וירושלים עיר הקודש.

ערפאת, קלינטון ורבין, שלום של אמיצים

לא מאמינים? קבלו את  מר"ץ. מר"ץ היא מפלגה קטנה אך חשובה, משום שהיא מייצגת חלק חשוב מהאינטליגנציה הישראלית.  כשיש לכם הזכות והכבוד להיות נוכחים בכינוס המועצה של מר"ץ, תהיו בטוחים שתמצאו שם שיא ישראלי ואף עולמי, מבחינת מספרם של פרופסורים, דוקטורים ודוקטורנטים, עיתונאים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים  וקיבוציניקים נאורים על כל מטר רבוע של ריצפה.

מר"ץ  היא מפלגה שהאינטליגנציה נוזלת לה מהאוזניים במובן הכי פשוט  של הביטוי העממי הזה. פשוט מלח הארץ. אני כותב את זה בלי שום ציניות. אנשי מר"ץ הם אנשים פוליטיים מאוד. הם קוראים המון עיתונים, שומעים הרבה רדיו וצופים במלאן טלוויזיה. ואחרי כל זה, אני שואל את עצמי, איך זה יכול להיות שהם כאלה טיפשים?

כאלה בורים?

כאלה פתיים?

קבלו את  הח"כית זהבה גלאון. היא עומדת בראש מר"ץ. כל הבוכטה הזאת של האינטליגנטים עומדת להצביע בשבילה. וזה מה שהיא אומרת:

'לתושבי הדרום מגיעה הזכות הבסיסית לחיות בשקט ובביטחון. ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב שעוד מבצע צבאי ועוד חיסול רק מובילים לעוד ועוד סבבים של הרג וטילים והנצחת המצב. שקט אמיתי וארוך טווח ליישובי הדרום יושג רק באמצעות מו״מ עם חמאס להסדר שקט ארוך טווח בחסות מצרית או בחסות של מדינה אחרת. על נתניהו וברק החובה לסיים את המבצע ולהורות על פתיחה מיידית במשא ומתן להסדר עם חמאס. רק כך תימנע מציאות שבה בעוד כמה שבועות או חודשים תושבי הדרום יספגו שוב מתקפת טילים.'

זו זהבה וזה מר"ץ בשבילכם. להפסיק מיד, להיכנס למו"מ עם החמאס, להגיע להסדר, וככה נגיע  למנוחה ולנחלה מבחינת תושבי הדרום.

גם שמעתי אותה אומרת לרדיו שיש ואף אפשר להגיע להסכם עם ממשלת החמאס כי היא אחראית למיליון וחצי תושביה.

ועכשיו אורי אבנרי. הנה מה שלו יש לומר על הסכם עם החמאס:

'קודם כל, אפשר היה להימנע פעם אחת מ"תגובות". פשוט לחתוך את השרשרת.

אחר כך, אפשר לדבר עם חמאס. זוהי הממשלה-בפועל בעזה. למעשה דיברנו איתם בעניין שחרור גלעד שליט. למה לא לחפש הסדר קבוע, בשיתוף עם מצרים?

ניתן להשיג "הודנה". בתרבות הערבית, הודנה היא הסכם מחייב, המקודש על-ידי אללה ויכול להימשך עשרות שנים. אי אפשר להפר הודנה. אפילו הצלבנים כרתו הודנה עם אויביהם המוסלמים.'

זאת אומרת: אפשר היה להימנע מהמבצע המיותר הזה, ותחת זאת לשבת עם ממשלת החמאס, לחתום על הודנה, שהיא לפי גירסת אבנרי (ולפי גירסתו בלבד, כפי שעוד נראה), הסכם שאסור למוסלמי להפר אותו.  ועדיף מזה, אפילו, כותב אבנרי בהמשך, שנחתום על שלום ישראלי פלשתיני. החמאס, מגלה לנו אבנרי, יכבד הסכם כזה. הוא כבר הודיע.

ואל תחשבו שרדיפת ההסכמים כוללת רק את גלאון ואבנרי. אם תקישו בגוגל את המילים עמוד ענן, חמאס, ישראל והסכם, אין לי ספק שתיתקלו בשפע של אסטרטגים וטקטיקנים שיש להם הרבה להציע.

ואני לא מדבר רק על מורסי וארדואן.

אך הבה נבחן את ההיסטוריה של ההסכמים בינינו ובין העם הפלשתיני, רגע אחד קטן לפני שאנחנו חותמים על ההסכם הבא – וגם אני, אגב, בעד.

הסכם אוסלו הראשון, ספטמבר 1993

זה קרה על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון ב-13 בספטמבר 1993. הנשיא ביל קלינטון באמצע, מצד אחד יצחק רבין, מצד שני יאסר ערפאת, לחיצת ידיים היסטורית והסכם אוסלו יצא לדרך.

בעיקרו, היה הסכם אוסלו הראשון בגדר "הצהרת כוונות": ישראל מכירה באש"ף כנציג הפלשתינים, ובזכותם למדינה משלהם. ואילו הפלשתינים מצידם מכירים בזכות קיומה של מדינת ישראל.

באותו יום עצמו שודר בירדן נאום מוקלט של ערפאת אשר אמר כי הסכם אוסלו –

'יהיה הבסיס למדינה עצמאית פלסטינית, בהתאם להחלטת המועצה הלאומית הפלסטינית מ1974…החלטת המל"פ מ-1974 קראה להקמת רשות לאומית על כל חלק מאדמת פלסטין שממנו ישראל נסוגה, או אשר שוחרר…'

החלטת המל"פ מ-1974 היא שזו שעניינה ב"תורת השלבים". אותה אסטרטגיה של אש"ף הגורסת שאין חובה להקים את המדינה הפלשתינית הדימוקרטית בשיטת הזבנג וגמרנו, או בדרך המלחמה דווקא, אלא אפשר גם לאט לאט, בסבלנות, בעורמה, בתחבולות, בהסכמים, שלב אחרי שלב.

ואוסלו, מבחינת ערפאת, היא שלב א'.

זאת אומרת, מלכתחילה מבחינת הצד הפלשתיני ונציגו ערפאת,  היה הסכם אוסלו מ-1993 מעשה רמייה. הוא לא באמת הכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל.  חתימתו על הסכם אוסלו היתה בלוף גמור.

הסכם קאהיר, מאי 1994

ההסכם הזה נועד להעלות בשר על השלד של "הצהרת הכוונות" של אוסלו, ונודע כ"עזה ויריחו תחילה".

שלוש מדינות חשובות, ארה"ב, רוסיה ומצרים המארחת, נתנו ערבויות בינלאומיות  לקיומו של ההסכם.

בטקס החתימה סירב ערפאת תחילה לחתום על המפות שהיוו חלק בלתי נפרד מההסכם. הנשיאים קלינטון ומובארק שיכנעו אותו לחזור בו ולחתום "און קאמרה". מובארק לא היסס לקלל את ערפאת הסרבן במילים בוטות.

שישה ימים בדיוק אחרי שגודף וחתם על ההסכם בקאהיר, הופיע ערפאת בפני באי המסגד ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. הוא הוקלט שם בלי ידיעתו כשאמר:

'ההסכם הזה (אוסלו), אינני מחשיב אותו יותר מאשר ההסכם שנחתם בין נביאנו מוחמד ובין (שבט)
קורייש (ממכה), ואתם זוכרים שהחליף עומר דחה את ההסכם הזה כשביתת נשק בזויה…אנו מקבלים עכשיו את הסכם השלום,  רק (כדי) להמשיך בדרך לירושלים.

ההסכם בין הנביא מוחמד ושבט קורייש נחשב כדגם הראשון של ה'הודנה', זו שאבנרי טוען כי היא 'הסכם מחייב, המקודש על-ידי אללה ויכול להימשך עשרות שנים'.  ההודנה המקורית נחתמה ל-10 שנים, והופרה כבר אחרי שנתיים. בדבריו ביוהנסבורג הבהיר ערפאת היטב מהי תפיסתו בדבר ההודנה: שביתת נשק, שמצווה עליו להפירה.

שלב מתורת השלבים בדרך לירושלים.

וכאשר התבקש פעם אבנרי להגיב על דבריו אלה של ערפאת ביוהנסבורג, פחות משבוע אחרי החתימה על הסכם קאהיר, הוא אמר את המילים הבאות, מילים בנות אלמוות:

"אז מה? אמר!"

אוי, אורי, אורי.

לערפאת היה גם מה לומר לבארי אל אטוואן, עורכו של העיתון אל-קודס אל ערבי, שסיפר מה אמר לו הראיס אחרי שמחה בפני ערפאת על הסכמתו לחתום על הסכמים עם האויב הציוני. הנה עדותו של אל אטוואן:

'הוא לקח אותי החוצה ואמר לי: בשם אללה אני אטריף את דעתם. בשם אללה, אני אהפוך את ההסכם הזה לקללה עבורם. בשם אללה, אולי לא בימי חיי, אבל אתה תחיה לראות את הישראלים בורחים מפלשתין. קצת סבלנות. אני מפקיד את זה בידך. אל  תזכיר את זה לאף אחד. תמיד תזכור  את זה.'

וכמו שמנסח את זה אבנרי, כל כך יפה וכל כך בקיצור:

"אז מה? אמר!"

אוי, אורי אורי.

מעשהו הראשון של ערפאת בחזרתו לעזה, היה הניסיון להבריח במכוניתו מחבלים חמושים.

ואילו החמאס, הג'יהאד האיסלמי והחזית העממית עשו קצת יותר. בגלים של פיגועי התאבדות הם הטביעו בדם את הסכם קאהיר.

הסכם אוסלו ב' בטאבה, ספטמבר 95

יצחק רבין לא נואש מההסכם עם ערפאת  איש ההודנה גם אחרי הפיגועים הקשים. יתכן שהאמין לערפאת, שהפיגועים אינם נערכים ביוזמתו או בברכתו.  בהסכם בטאבה, שנודע גם כ"אוסלו ב',"  חולקו השטחים שאמורה היתה ישראל להעביר לשליטת הרשות הפלשתינית לפי הסיווג של שטחי A, B ו-C וסוכם על לוח זמנים להעברתם לידי הרשות.

הפיגועים הקשים נמשכו כסידרם, וחודש וחצי אחרי החתימה בטאבה נרצח רבין בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב. יורשו בתפקיד ראש הממשלה, שמעון פרס, המשיך להעביר את הערים בגדה לרשות הפלשתינים כאילו כלום. אך זה לא עזר לו. הפיגועים של החמאס ממש עם הבחירות העבירו את השלטון לידי בנימין נתניהו.

בתחילת 96 הבהיר ערפאת מה היו כוונותיו בחתימת ההסכמים עם ישראל באזני 40 דיפלומטים ערבים במלון גראנד הוטל בשטוקהולם:

'אנו  מתכננים לחסל את מדינת ישראל ולהקים מדינה פלסטינית טהורה. נעשה את חייהם  של היהודים בלתי-נסבלים באמצעות לוחמה פסיכולוגית והתפוצצות אוכלוסייה.  יהודים לא ירצו לחיות בין הערבים … הם יוותרו על בתיהם ויהגרו לארצות-הברית. אנו  הפלסטינים נשתלט על הכול, כולל כל ירושלים…' 

אז מה? אמר.

הסכם וואי, אוקטובר 1998

עוד במערכת הבחירות שהביאה אותו לשלטון, הודיע נתניהו שבדעתו לכבד את ההסכמים שחתמו עליהם קודמיו. בינואר 97 הוא חתם על פרוטוקול "הפריסה מחדש" בחברון, וב-23 באוקטובר נחתם בארה"ב הסכם וואי, שעניינו היה לוח הזמנים של הנסיגות הישראליות, ובמקביל נדרשו מהפלשתינים מאבק בטירור, שנמשך כסידרו, ומניעת ההסתה במערכות החינוך והתקשורת, שגם היא נמשכה כסידרה למרות כל ההסכמים הקודמים.

הסכם וואי הביא לפרישת הימין מממשלתו של נתניהו, להקדמת הבחירות ולהחלפת נתניהו באהוד ברק, והדברים ידועים. ערפאת, לפי עדותם של ביל קלינטון ושרת החוץ של בוש, קונדליסה רייס, הכשיל כל ניסיון לחתום על הסכמים נוספים. הפלשתינים פתחו בהתקוממות שכונתה בפיהם האינתיפאדה על שם אל-אקצה, כדי שלא יהיו ספיקות באשר ליעד הסופי שלה.

הסכם ההודנה, יוני 2003

באביב של 2003 מינה ערפאת את אבו מאזן כראש ממשלת הרשות. אבו מאזן השתדל ופעל והצליח להשיג הסכמה על הפסקת אש – ההודנה.  אך התברר שבניגוד לתובנותיו התיאולוגיות של אבנרי, לא הצליחה ההודנה הקדושה להביא להפסקת הפיגועים והתפוצצויות המתאבדים, ובעקבותיהם או לקראתם פעולות של צה"ל. ההודנה ארכה פחות מחודשיים, עד לאמצע אוגוסט 2003. הפלשתינים טענו כי החיסולים של מוחמד סידר ושל עיסמאיל אבו-שנב הביאו לסיומה. הישראלים טענו שהיה זה הפיגוע בקו 2 בירושלים, עם 23 הרוגים ו-130 פצועים.

טוב, אפשר תמיד לומר, כמו במקרה של ההודנה של אבו-מאזן, שאי אפשר להטיל את האשמה להפרת ההסכמים רק על הפלשתינים. שגם לישראל היה חלק בכך.

אך לזכותה של ישראל עומדת העובדה, שבשני ההסכמים שחתמו ממשלות ישראליות מימין ומשמאל עם ממשלות ערביות – מנחם בגין עם אנוואר אל סאדאת, ויצחק רבין עם המלך ההאשמי חוסיין, לא היו שום בעיות. איש לא טען שישראל היא מפירת הסכמים שיטתית.

ולעומת זאת אפשר לטעון, שכל הדוגמאות כאן ליחסם של הפלשתינים להסכמים,  עניינם בפתח, באש"ף, ברשות. מה זה שייך לחמאס? אולי דווקא החמאס יכול להיות טוב בהסכמים?

האם לא מילא החמאס את חלקו העצום בהסכם גלעד שליט, והחזיר עד תום את החייל שלנו, אמנם קצת רזה, תמורת כ-1000 חמאסניקים שמנמנים ומשכילים?

רשומה ראשונה

מודעות פרסומת

From → פוליטיקה

5 תגובות
  1. מבלי להביע דיעה (בעיקר כי אני לבד לא מצליח לבסס לי דיעה) – לצערי זה אכן נראה כי גם מבצע צבאי שכזה לא תורם ליותר מאשר מספר חודשי רגיעה (למי שגר רחוק מהגבול).
    ולכן, או שאכן צריך לשאוף להסכם כלשהו (ואני לא רחוק ממך ביחס שלי לחתיכות נייר) או שצריך להיכנס בהם, למחוק אותם ולגרש אותם לקיבינימאט (ממש לא רעיון שאני אוהב כי חראם על כל בני האדם שתקועים באמצע בין משוגעים וחבל גם על אותם משוגעים מכל הכיוונים שזוכים להמשיך ולקבל "אהבה" מאלו שמסביבם). צר לי לא רואה משהו באמצע. יש לך רעיון?

    אהבתי

    • Dhyan,
      יש לי המון רעיונות, כמו לעוד שבעה מיליון אנשים שגרים פה. אבל אני קצר באינפורמציות חיוניות שיעזרו לי להחליט מה שווי הרעיונות האלה. במלחמה כזאת ההחלטות על ההמשך תלויות בהמון פרמטרים. כל כך הרבה, שאפילו אלה שיש להם המון אינפורמציה בתוקף עמדתם ותפקידם יתקשו להחליט, ולא בטוח שיקבלו את ההחלטה הנכונה. אז מי אני ומה אני שמנומך מושבי וממעט ידיעותי אתיימר לבוא עם תשובה אחראית, כשבכל כוחי אני מנסה להימנע, קודם כל, מהטעייה של קוראי (כמו שהסעיף הראשון בשבועת הרופא הוא "לא להזיק" כך זה צריך להיות גם בשבועת הכותב, לדעתי. ובכל מקרה כך אני מנסה לנהוג). המקסימום שאני יכול לומר, כשזה ממש צועק, הוא מה לא לעשות. וזה מה שאני מנסה לעשות: להמליץ על מינימום פגיעה באזרחים חפים ולא מעורבים. להמליץ על מחשבה מפוכחת לגבי הסכם קרוב וכן הלאה. אל תבקש ממני מהלכים מבצעיים.

      אהבתי

      • אם כן, כמוך כמוני כמוך. אבל נראה שאף אחד לא מרוצה מהפיתרון הזה שמוביל אותנו (אזרחים משני הצדדים) לחטוף כל כמה חודשים.
        דוד – אכן האמצע, אבל מה יש בו ומה זה נותן למישהו

        אהבתי

  2. מה נאמר- עוד טור מופתי
    DYHAN, דווקא האמצע הוא המקום הנכון לדעתי
    צריך להתחיל להתרגל לכך שאת המצב לא ניתן לפתור באבחת חרב- זה כבר לא המלחמות של פעם בין צבאות שנגמרו בהכרעות. את המלחמה הזו צריך לנהל בסבלנות וללא מורא

    אהבתי

Trackbacks & Pingbacks

  1. עמוד ענן, הפסקת האש בעזה: מי נגד ההסכם? מי ניצח בקרב? « מאפיהו

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: