Skip to content

לגלות את אמריקה: אובמה נבחר שוב להנהיג את הכלכלה המזיקה ביותר בעולם

נובמבר 8, 2012

יגעתי ומצאתי את תחזיתי באשר לתוצאות הבחירות בארצות הברית. זה היה אחרי העימות הטלוויזיוני הראשון בתחילת אוקטובר.  טענתי שם ש"הראש אומר אובמה. הזהירות אומרת רומני. הלב אומר שזה לא ממש משנה." בתום מערכת הבחירות ואחרי ההצבעה ובחירתו החוזרת של ברק אובמה לנשיאות, אני לא מוצא סיבה לשנות מילה.

ועכשיו סיפור קצר: פעם הכרתי אמריקאי אחד מקליפורניה, פ. דאפי, במקרה ממוצא אירי, שאביו היה בעל מפעל קטן ללבנים. יום אחד, עוד בהיותו ילד, בא פ. אל אביו ושאל אותו למי הוא מצביע. לדימוקרטים – או לריפובליקאים.

לא מצביע. אמר אבא דאפי.

למה? שאל פ.

"כי שניהם אותו דבר." אמר האב.

"אם שניהם אותו דבר," הקשה פ. על אביו, "למה יש דימוקרטים לחוד וריפובליקאים לחוד?"

"כדי שלא ירגישו שהם אותו דבר." השיב דאפי האב.

סיפור שרק מוכיח שאיני מקורי במיוחד, ויש גם אמריקאים, לדעתי רבים מאוד, השותפים לדעתי ולדעתו של דאפי-סניור (הלוא הם המוני המיליונים של האמריקאים שאינם טורחים להצביע. שיעור המצביעים מבין בעלי זכות הבחירה נופל בדרך כלל מ-60%)*. אבל מובן שכלי התקשורת, שם ופה ובכל העולם, מפמפמים את הקשקשת המקובלת בכל כוחם, כי תחרות היופי הקרויה בחירות לנשיאות מוכרת עיתונים ושטחי פרסום וזמן פרסום, והמון-המוני טמבלים, סליחה על הצרפתית,  חושבים שבגלל שבחרו בנשיא זה או אחר, הדבר הולך לעזור להם במשהו.

הם כמובן לא לומדים מהניסיון. זכרו נא את התיקוות העצומות שליוו את בחירתו של אובמה לפני ארבע שנים, ואת התלוליות הקטנות של האכזבות שנותרו מהן בתום תקופת כהונתו.

לקראת סופה של מערכת הבחירות  שמעתי וקראתי את מיטב המומחים, המסבירים את הקרב הצמוד בין המועמדים, בכך שאובמה  לא היה נשיא מוצלח במיוחד, או אף "נכשל למחצה" גם לדעת סנגוריו, או אפילו כשל לגמרי, לדעת הריפובליקאים ותומכיהם.

זו כלל אינה דעתי. לא ציפיתי מאובמה להרבה  ולכן גם איני חושב שנכשל. נשיא אמריקאי הוא לכאורה איש אדיר כוח. אך למעשה, הוא שבוי בידי מערכת לחצים כה אדירה, אובמה או לא אובמה, שלמעשה אינו יכול לשפר כמעט דבר.

הוא יכול בעיקר להותיר על כנם את הנזקים המתמשכים והולכים, או להגבירם.

אני יודע שדעתי זו אינה מקובלת במיוחד, אבל מי שמגיעים אל הבלוג הזה ורשומותיו כבר בטח יודעים שדעות מקובלות אינן הספציאליטה דה לה מייסון פה.

אך דעות מנומקות – בהחלט כן.

אז מדוע ולמה לא חשבתי ועדיין איני חושב שיש הבדל אמיתי כלשהו בין ברק אובמה ובין מיט רומני, ולכן לא באמת משנה מי נבחר?

בגלל שמתחת לכל הבלה-בלה של מערכת הבחירות, מעבר ל"קיטוב", שמדברים עליו המומחים בקשר לחברה האמריקאית, אחרי שנתנו דעתנו לחילוקי הדיעות העמוקים בין הצדדים בעניינים "העקרוניים" השונים – אחרי כל אלה תגלה גם בדיקה שטחית למדי על מה מסכימים ביניהם לחלוטי-חלוטין הדימוקרטים והריפובליקאים ומנהיגיהם (כמו גם הסוציאליסטים והקפיטליסטים הניצבים לכאורה משני צידי המתרס בחלקי עולם אחרים).

הם מסכימים על העיקר. על מה שצריך לעשות. על המגמה ועל הדרך.

על "דרך החיים האמריקאית".

היטב והרבה שמענו במהלך מערכת הבחירות את אובמה ואת רומני מתווכחים ללא הרף (כפי שאנו עתידים לשמוע פה את נתניהו, את יחימוביץ ולפיד ודומיהם) על השאלה, שיטתו הכלכלית של מי, היא שתביא ליצירת יותר ג'ובים. ליצירת יותר עסקים. לעידוד הכלכלה. לגידול התוצר.

אובמה נבחר שנית: לא קלה היא לא קלה דרכנו

ובמילים אחרות: בעוד הם מדברים על בניה, הם מתכוונים בעצם להרס. בעוד הם מדברים על שיפור, הם מבקשים  לפעול  להגדלת הנזקים. בעוד הם מדברים על דאגה לאזרח הקטן, הם עומדים לפגוע עוד יותר בבריאותו, באיכות חייו ובתוחלתם, בטיב המזון שהוא צורך, באיכות האוויר שהוא נושם, בצלילות המים שהוא שותה.

הם ינסו לגרום למספר גדול ככל האפשר של אזרחיהם לבזבז עוד ועוד את זמנם על נסיעות הלוך-חזור מדי יום  להמוני מקומות עבודה מיותרים המייצרים מוצרים מיותרים, משרגע ייצורם ועד שהם מגיעים למזבלות  עוברות כמה שעות או כמה שבועות או לכל היותר (מכוניות) כמה שנים. כל זה תוך יצירת זיהום מחריד והפיכת אדמת אמריקה הצפונית  למדבר ציה.

לזה הם קוראים כלכלה.

עד פה התיאוריה, ומעתה למעשי.

תחום האנרגיה.

כבר מזה 200 שנים וקצת יותר, שכל פעילות כלכלית משמעותית ומאורגנת, תחילה במדינות מערב אירופה וצפון אמריקה, ומשם התפשטה המגיפה לכל העולם,  מתבטאת בצריכה מאסיבית של אנרגיה. או, בלשון פחות נקיה, בשריפת דלקים.

לפי נתוני חברת בריטיש פטרוליום לשנת 2006, מתחלקת צריכת האנרגיה העולמית  כך:

37% נפט,  25% פחם, 23% גז טבעי,  6% גרעין,  4% אנרגייה המתבססת על ניצול זרימת המים. ועוד אחוזים ספורים של מקורות חדשים, ביניהם ניצול חום השמש 0.5%, רוח – 0.3%, אנרגיה גאו-תרמית (חום געשי) 0.2%, ביו-דלק (צמחים) 0.2%, סולארי-פוטו-וולטאי 0.04%.

כלומר, 85% מהאנרגיה העולמית מגיעים משריפה של נפט, פחם וגז.

כמה נפט שורפים בשנה?

הנתונים המתייחסים ל-2010 מורים שהצריכה העולמית מגיעה ל-82,769,370 חביות נפט ליום. הבה נפשט את הנתונים: נכפיל את המספר הזה ב-365 ימים בשנה כדי להגיע לצריכה השנתית, ונחלק את התוצאה המתקבלת – 30.2 מיליארד חביות –  ב-6.5 (בשש וחצי חביות נפט יש בערך טונה אחת של נפט גולמי) ונגיע לכך ששריפת הנפט העולמית מסתכמת ב-4.648 מיליארד טון בשנה.

מספר האוכלוסין של העולם לפי הנתונים האחרונים בוויקיפדיה עומד על כ-7 מיליארד בני אדם. אם נחלק את טונאז' הנפט הנצרך  למספר האוכלוסין, נגלה שכל תושב של עולמנו משתמש בממוצע ב-0.663 טון נפט בשנה.

ועכשיו נבדוק מה המצב בארה"ב של אובמה ורומני.

ארה"ב שורפת 18,690,000 חביות נפט ביום. נכפיל את המספר הזה במספר ימי השנה האזרחית, 365, ונגיע ל-6.822 מיליארדי חביות בשנה, שבחלוקה ל-6.5 (מספר החביות בטון נפט) יתנו לנו 1.05 מיליארד טון נפט לשימוש אמריקאי בלבד.

ארה"ב לבדה צורכת 22% מכמות הנפט העולמית.

את המספר הזה, 1.05 מיליארד טון נחלק למספר האוכלוסין בארה"ב – יותר מ-313 מיליוני תושבים, ונקבל את המספר הבא:

כל תושב ותושב של ארה"ב צורך בממוצע בכל שנה 3.35 טון נפט.

פי 5 מכל תושב ממוצע בעולם!

ונא לא לשכוח שהממוצע הזה כולל את התרומה של ארצות הברית עצמה.

אם נחשב את כמות הנפט הנצרכת על ידי תושבי העולם שאינם אמריקאים, יתברר לנו שממוצע הצריכה שלהם הוא רק 538 ליטר נפט לשנה (צריכה עולמית 4.648 מיליון טון, פחות צריכה אמריקאית, 1.05 מיליון טון, לחלק ל-6.687 מיליארד תושבים שאינם אמריקאים).

ומכאן שאמריקאי ממוצע צורך בעצם פי 6.22 יותר נפט מכל תושב אחר בעולם.

הבצורת האמריקאית באוגוסט 2012:  הצבע הצהוב: יובש רב מהרגיל. האוקר: בצורת מתונה. החום: בצורת חמורה. האדום: בצורת קיצונית. חום כהה: בצורת יוצאת דופן.

והמספרים, כמובן, דומים למדי בכל מה שכרוך בצריכת נפט וגז טבעי (אם כי בתחום הגז מחזיקות רוסיה ואיראן את שיאי הצריכה העולמית לנפש, כי יש להם הרבה מאוד מהחומר).

שיאים  עולמיים.  האמריקאים משאירים מאחור, לפעמים הרחק מאחור, מדינות מוצלחות מהם בהרבה מבחינה כלכלית, עם רמת חיים גבוהה יותר, איכות חיים טובה בהרבה וגם תוחלת חיים ארוכה יותר,  כמו גרמניה או יפאן, שלא לדבר על הסקנדינביות.

ומתעוררת מיד השאלה – מה, לעזאזל, מיוחד כל כך בתושבי ארצות הברית, שעליהם לשרוף פי שישה ויותר חומרים דליקים מכל תושב ממוצע אחר של עולמנו כדי להרגיש שהם כאילו חיים?

האם זה לא ברור שמדובר פה במדינה הנמצאת על מסלול של פעילות-יתר מחרידה? בזבוז משאבים חסר תקדים, חסר אחריות, על גבול המטורף, אם לא מעבר לו?

מה היו אומרים הפסיכולוגים, אלמלא היו אחד המקצועות המגוייסים לתעשייה של כנסיית השכל, על התנהגות כזאת?

פירומאניה אובססיבית?

ומה הם עושים לארצם,  אדמה ונחלים ואוויר בתהליך הזה?

שטחה של ארה"ב מגיע ל-9,826,675 קמ"ר.

על פני השטח הזה, הם שורפים להנאתם 1.05 מיליארד טון נפט בשנה (2010) ועוד 1.003 מיליארד טון פחם (2011), ועוד 24.369 מיליארדי מטרים מעוקבים של גז טבעי (2011). כולם חומרים היוצרים חום של גהינום מודרני ומשאירים אחריהם פסולת קטלנית באוויר, ביבשה ובים.

משמעות המספרים האלה היא שעל פני כל קילומטר רבוע של אדמה אמריקאית, שורפים תושביה בכל שנה 208.6 טונות של נפט ושל פחם, ועוד 2,480 מ"ק  של גז טבעי.

זה על פני כל קמ"ר, וכך במשך המון שנים, יותר ויותר בכל שנה.

הכל בממוצע.

וגם זה, כמובן, פי כמה וכמה ממה שמתרחש על פני כל קמ"ר ממוצע אחר בעולם.

כבר אמרנו, פירומאניה אובססיבית.

חייו של האמריקאי אינם חיים אם אינו מכלה באש שפע של נפט, פחם וגז בכל יום.

שריפת דלקים היא פעילותו הכלכלית העיקרית של ההומו-אמריקניס.

ואם נעבור מהממוצע לספציפי, הרי שעיקר השריפה מתבצע בצפון מזרח המתועש, ובמדינות שליד האגמים הגדולים  בצפון המדינה. האזורים שמהווים את המקורות העיקריים לבוחריו של אובמה, הם המוקד, במשמעות המקורית של המילה הזאת. אוטו-דה-פה. גן עדן למכוניות מיוצרות ונוסעות, לכבשני תעשיה  לוהטים ותחנות כוח מהבילות, ההופכות את אמריקה, שנה אחר שנה, לאט אבל בטוח,  למדבר ציה ולמקור משיכה  לסופות נוראות המתגברות והולכות.

מבקרי התיאוריות של התחממות כדור הארץ בגלל הפעילות התעשייתית האנושית צודקים כנראה בהרבה מטענותיהם.

אך צריך להיות אוויל מוחלט כדי להניח, שאם על פני קילומטר רבוע של אדמה יבשתית, בחלקה המתועש של ארצות הברית, שורפים בכל שנה אלפי טונות של דלקים (208 טונות בממוצע לכל קמ"ר על פני כל השטח, הם אלפי טונות בכל קמ"ר  באזורים התעשיתיים של הצפון-מזרח), אין לכך השפעה על הטמפרטורה האזורית.

וזה עוד לפני שדיברנו על הזיהום ועל שאר הבזבזת של חומרי גלם הנכרים מבטן האדמה והופכים לזמן קצר למוצרים תעשייתיים קצרי מועד ולאריזות  בשפע המושלכות למזבלות ולשולי הדרכים.

ועכשיו נבדוק מה עשה הנשיא ברק אובמה בכהונתו הראשונה למען הישארות הנפש של האופרציה הפירומאנית הזאת, הקרוייה כלכלה אמריקאית.

אובמה נבחר ב-2008 במידה רבה בגלל החורבות הכלכליות שהשאיר אחריו המימשל של הפירומאן הקודם, במקרה ריפובליקאי, הנשיא ג'ורג' W בוש.

היסטוריה מקוצרת: משבר ההיי-טק של תחילת מילניום הביא לכך שנגיד הבנק המרכזי הוריד את הריבית על הדולר האמריקאי ל-1%, והשפע של הכסף הזול הריץ את הבנקים לשוק הנדל"ן, והם הילוו בקלות כסף לבנייה לכל דורש. התהליך ניפח את שוק המשכנתאות, עד שבאמצע העשור הקודם הוא הגיע לנפח של 1.3 טריליון דולר, 10% מהתוצר האמריקאי. הבנקים לא הסתפקו ברווח על הריבית: הם מכרו את הרווחים הצפויים בצורת איגרות חוב, וגם קוני האג"חים  הספקולטיביים האלה מכרו הלאה בשוק המשני את הרווחים הצפויים להם.

כל הפירמידה הזאת התמוטטה כמגדל קלפים, כאשר ירדו מחירי הנדל"ן מרוב היצע חדש, והמשכנתאות חדלות-הפרעון גררו עימן לתהומות גם את הררי האג"חים שכבר לא ייצגו רווחים כי אם הפסדים. ועם שוק המשכנתאות המתמוטט, כרעו ונפלו גם המוני בנקים, ואחריהם תעשיות על סף הכישלון, כגון תעשיית הרכב.

ואז הגיע המושיע ברק אובמה.

ומה עשה אובמה? איך הוא הציל את הכלכלה?

ארה"ב, הגידול בחוב

פשוט מאוד: הוא לקח הלוואות וזרק טריליוני דולרים שלא היו שלו לתוך הכלכלה האמריקאית, מתוך תקווה מוזרה, שזה מה שיציל אותה.

זה מה שעשה הנשיא שאמר "כן, אנחנו יכולים".

יכולים מה?

התשובה של אובמה: להיכנס עמוק יותר לחובות שאינם ניתנים להחזר, כדי להציל כלכלה בזבזנית, מזהמת, הרסנית ופירומאנית.

להלן המספרים.

ב-31 בדצמבר, כשנטש הנשיא בוש את משמרתו, עמד החוב הציבורי האמריקאי על 10.7 טריליוני דולרים.

היום, ה-8 בנובמבר 2012, בשעה 12.55 אחר הצהריים, עמד החוב הציבורי של ארה"ב על 16,242,666,649,303 דולר. יותר מ-16 טריליון. חשוב לציין את השעה המדוייקת ואף הדקה המדוייקת, כי החוב האמריקאי גדל כסידרו בקצב של 150 מיליון דולר לשעה.

עשו טובה לעצמכם והכנסו ללינק הזה, ותחזינה עיניכם במופע אודיאו מדהים המתאר את זרימות הכספים בשוק האמריקאי, כולל, כמובן, הגידול בחוב הציבורי.

חובו של כל אמריקאי, מצאתי שם, מהתינוק שזה עתה נולד ועד לישיש התם לגווע, עומד היום על 51,608 דולרים.

וגדל בכל יום.

חובו של כל משלם מיסים אמריקאי עומד היום על 141,649 דולרים.

וגדל בכל יום.

צריך להיות מאמין אדוק ביותר או מטומטם חסר תקנה כדי לחשוב שבמצבה הנוכחי של הכלכלה האמריקאית ומגמותיה, יש סיכוי להחזיר חוב כזה, או אפילו לצמצם אותו במידה משמעותית.

עד שיגיע אובמה לסוף כהונתו הראשונה, יתברר שהוא הצליח להעלות, תוך כהונה אחת, את החוב האמריקאי ב-60%.

חובו של כל אמריקאי גדל בתקופת כהונתו של אובמה ב-19 אלפי דולרים.

חובו של כל משלם מיסים אמריקאי גדל בתקופת כהונתו של אובמה  ב-52 אלף דולר.

שיא עולמי חסר תקדים.

רק לשם השוואה:

חלקו של כל ישראלי בחוב הציבורי הישראלי הוא 19 אלף דולר, וזה בתום 64 שנים של צבירת חובות.

סכום זהה לסכום שהוסיף אובמה לחובו של כל אמריקאי בתוך 4 שנים.

בשנה הפיסקלית 2011 הוציא הממשל האמריקאי יותר מ-454 מיליארדי דולרים רק כריבית על החוב.

1450 דולר לכל אמריקאי.

4000 דולר לכל משלם מסים.

רק על הריבית.

כל שנה.

ואל תחשבו שרומני והריפובליקאים היו מצליחים יותר.

הרי ראינו את בוש.

זה לא ניהול כלכלי של מדינה. זאת בדיחה.

והנה כמה מהראיות:

האם ששת הטריליונים ששפך אובמה למשק האמריקאי הוסיפו משרה אחת?

כמובן שלא. מספר המשרות רק יורד.

כשנכנס אובמה לתפקידו הוגדרו 2.6 מיליוני אמריקאים כמי שלכודים במצב של "אבטלה מתמשכת".

היום יש יותר מ-5.6 מיליוני אמריקאים כאלה.

המספר האחרון שנוגע לשיעורי האבטלה, ושפורסם ממש לפני הבחירות, 7.9%, הוא סתם קשקוש תעמולתי. בארצות הברית, כמו אצלנו, משמשת הסטטיסטיקה כמכשיר הסברתי לטובת השלטונות. למשרד העבודה האמריקאי  יש שבעה סוגי נתונים שונים המשמשים למדידת האבטלה. שיטות החישוב נוספו זו על זן בכל פעם, כדי לתאר את המצב בצבעים ורודים,  הכל בשביל לשפר את הלוק הפוליטי של נשיא זה או אחר (גם על שמו של ג'ון קנדי הנערץ יש בלוף סטטיסטי כזה הנוגע לשיעורי האבטלה). מספר אחר במסגרת הזאת, קצת ריאלי יותר, טוען ל-14.7 אחוזי אבטלה.

ועוד נתון מורה ש-88 מיליוני אמריקאים המצויים בגיל העבודה, אינם מועסקים.

ואין צורך לשכוח שתוך כדי כהונתו של ברק אובמה, הליברל המואשם על ידי יריביו כסוציאליסט, גדל ל-48% מכלל האמריקאים שיעורם של אלה המוגדרים כבעלי הכנסה נמוכה או עניים.

משכורתו של המנכ"ל האמריקאי הרווח  גדולה פי 350 ממשכורתו של העובד השכיר הרווח.

400 האמריקאים העשירים ביותר מחזיקים בידיהם נכסים וכסף השווים לעושר המוחזק בידי 150 מיליוני האמריקאים בעשירונים התחתונים.

ההכנסות והנכסים של המאיון העליון של האמריקאים שווים לאלה של 9 העשירונים התחתונים באוכלוסיה.

ארצות הברית נמצאת במקום ה-93 ברשימת המדינות בעולם, מבחינת אי-השוויון.

שזה המקום הראשון מבין המדינות המפותחות.

וישראל של נתניהו במקום השני.

הצעד הכלכלי העיקרי של ברק אובמה, להגדיל את החוב הציבורי,  לא נועד להוסיף משרות, לחזק את הכלכלה או להרבות שיוויון ורווחה.  הצעד הזה נועד לתחזק את הנזק. להמשיך את "דרך החיים האמריקאית" שבמרכזה בזבוז מחריד של משאבי טבע וכוח אדם ופירומאניה הרסנית ומזהמת במימדים שאין להם אח ורע בשום מקום על פני הכדור.

והכל תוך כדי קיומו של משטר שבו זורמים המשאבים מידי הרוב הגדול של העם לידי העשירים ומשרתיהם, תוך זריקת קצת סיסמאות סוציאליות ונקיטה בצעדים סמליים ביותר למען ההמונים.

ואין שום סימן שאובמה עומד לשנות משהו בתקופת כהונתו השניה. הוא עדיין מדבר על ג'ובים ועל כלכלה שיש לעורר לחיים.   הוא עדיין מדבר על אותה רוח אמריקאית של יוזמה ופעילות. אין שום סימן לשמץ של הבנה באשר למקומות שאליהם  מובלת המעצמה האדירה הזאת, המפיצה את הזוועה של התיעוש והשריפה בכל רחבי העולם.

עוד קאובוי הרוכב לעבר השקיעה.

לכן זה לא שינה לי, אובמה או רומני. הלב וההיגיון אומרים, שזה אותו הדבר.

ועל משמעותה של בחירתו החוזרת של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב לגבי המזרח התיכון אכתוב בסידרת הרשומות הנוגעת לבחירות 2013 בישראל.

——————————————————————————————-

* הנתון כאן תוקן בעקבות הערת הקוראת GOOLASH. במקור נכתב שרוב האמריקאים בגל ההצבעה אינם מגיעים לקלפיות.

——————————————————————————————-

נספח

הבצורת בארה"ב מאז שנת 2000

זוכרים את הבדיחה על ראש הממשלה הישראלי, שאחרי שנבהל כששמע שיש בצורת, נרגע כששמע שהבצורת היא בישראל ולא בארצות הברית?

הנה מה שקרה בתחום הבצורת בארה"ב ב-12 השנים האחרונות:

הצבע הצהוב: יובש רב מהרגיל. האוקר: בצורת מתונה. החום: בצורת חמורה. האדום: בצורת קיצונית. חום כהה: בצורת יוצאת דופן.

אוגוסט 2000

 

דצמבר 2000

אוגוסט 2001

דצמבר 2001

אוגוסט 2002

דצמבר 2002

אוגוסט 2003

דצמבר 2003

אוגוסט 2004

דצמבר 2004

אוגוסט 2005

דצמבר 2005

אוגוסט 2006

דצמבר 2006

אוגוסט 2007

דצמבר 2007

אוגוסט 2008

דצמבר 2008

אוגוסט  2009

דצמבר 2009

אוגוסט 2010

דצמבר 2010

אוגוסט 2011

דצמבר 2011

אוגוסט 2012

נובמבר 2012

14 תגובות
  1. פוסט מדויק, ולמרות זאת יש הבדל שאפשר לראות אותו לא רק במיקרוסקופ. הלב הולך עם הדמוקרטים ולו רק ההליכה לחוק בריאות ממלכתי.

    אהבתי

    • עמירם,
      לא ממלכתי במיוחד, וגם לא שונה בהרבה ממה שהנהיג רומני במסצ'וסטס. נדמה לי שאובמה עצמו שיבח את רומני על החוק שלו בעימות הראשון.

      אהבתי

  2. דוד permalink

    מעולה
    מה שבטוח הוא שאובמה שיחד את האמריקאים שיצביעו עבורו על ידי הגדלת התלות של משפחות חלשות בכספי סיוע. שוחד פר אקסלנס. אבל זה כאין וכאפס לעומת מה שהעתיד צופן- מעבר לחוב הציבורי ההולך ותופח יש את הענין הדמוגרפי האומר שהלבנים מתמעטים ואילו השחורים וההיספנים מתרבים מה שאומר, אולי לא הכי פוליטיקלי קורקט אבל אין מה לעשות זו המציאות, אמריקה בדרך למטה ולא משנה אם רומני היה נבחר או אפילו ביבי- זה הכל דמוגרפיה מתמטיקה וכספי סיוע הרסניים

    אהבתי

    • דוד,
      אני דווקא תולה תקוות בהיספאנים, שלא ייטמעו לגמרי בתרבות הרובוטית האמריקאית ויכניסו לשם קצת אווירת "מאניאנה" אנושית יותר, פחות לחוצה ופחות אובססיבית. קצת מקצבים דרום ומרכז אמריקאים עשויים לרענן את הרוח האמריקאית.

      אהבתי

  3. לדוד. המיתוס שלא נגמר על כספי סיוע. חלוקה אחרת של גובה המיסים ופחות השקעה במלחמות כמו עיראק, היה עוזר להקטנת החוב הציבורי. אין הבדל בגנים של בני אדם בנושא המיומנות לאיזה שהוא תחום. חינוך זה הסיפור ולא שאנשים פחות כשרונים בגלל פיגמנטים.

    אהבתי

  4. למאפיהו . נכון אבל רומני הלך לכיוון מסיבת התה והרפובליקנים מתנגדים לחוק.

    אהבתי

  5. עמירם- כספי הסיוע זה לא מיתוס- בשנת 1960 שליש מהוצאות הממשל היו על כספי סיוע ואילו בשנת 2010 שני שליש מהוצאות הממשל הולכות לסיוע ראה את הלינק המצורף:
    http://www.aei.org/issue/economics/a-look-at-the-exponential-growth-in-entitlement-spending/
    אין פה ענין של גזענות, אלו היית מחליף את השחורים בלבנים של יוון המצב לא היה יותר טוב…
    זה ענין של תרבות- ואפילו עוד יותר ענין של חינוך.
    מנסיוננו בארץ אנו יודעים כמה זה הרסני להרגיל אוכלוסיה שלמה להתמך בכספי סיוע ממשלתיים. אנו יודעים היטב שהנזק איננו רק כלכלי בכך שאנשים לא עובדים וכסף מתבזבז, אלא עיקר הנזק הוא ביכולת המנטאלית של אותה קבוצה נתמכת לתרום לחברה. לא קשור לצבע. כרגע ארה"ב מתפקדת בעיקר הודות למהגרים ממזרח אסיה, הם המחליפים של המהגרים ממזרח אירופה מתחילת המאה ה20. העתודות האנושיות הללו, של אנשים לא מפונקים שעובדים קשה ומוכנים לשלם מחיר בשביל לזכות בחלום, נגמרות ומה שנשאר זו אוכלוסיה לבנה וכפרית ואוכלוסיה עירונית נתמכת סעד- לא בדיוק מה שיכול להרים את הכלכלה ממצבה השפל הנוכחי.

    מאפיהו- ייתכן שהזרמת הדם הלטיני לתוך מחזור הדם האמריקאי יועיל מאוד לשנת הצהריים הממוצעת וכן לכישורי הריקוד של האמריקאים שירקדו כל הדרך לסייסטה אלא שאני לא רואה כיצד זה תורם לכלכלה האמריקאית

    אהבתי

    • דוד,
      נראה לי ששנת צהריים וצעדי ריקוד נכונים יהוו שיפור עצום לאורח החיים האמריקאי. נדמה לי שכבר הבהרתי את דעתי, שהכלכלה אמורה לשרת את האדם, ולא להיפך. כך שלחלוטין איני מסכים עם אמירתו הידועה של קלינטון, "זו הכלכלה, טמבל". לדעתי צריך לומר "זה האדם, טמבל". אך אמירתו של קלינטון מייצגת בהחלט את אורח החיים האמריקאי ואת אורח המחשבה של האליטות שם, המשותף לדימוקרטים ולריפובליקאים, כפי שאני טוען: שיעבוד האדם למען הכלכלה. ואיזו כלכלה? היפראקטיבית, בזבזנית, הרסנית ומזהמת-כל. אוטו(במובן של מכונית ובמובן של עצמי) דה פה מתמשך.

      אהבתי

  6. לדוד. אני נזכר בתגובות מקומיות כאשר החלו פיטורים בארץ היו טענות על הפרזיטים שמשתמשים באבטחת הכנסה. לאחר מכן שנוצרו מקומות עבודה פחות ופחות אנשים העדיפו לעבוד ולא להזדקק לעזרה. רוב האנשים מעדיפים לעבוד גם מתוך צורך נפשי וגם אי אפשר לחיות עם הביטוח הלאומי. אבל אותן קבוצות הנזקקות ולא מקבלות עזרה ונדרשות למשל לשרת בצבא. למה שהם לא יגידו . אם אני לא יכול לחיות פה אז למה למות פה. נכון שאני מביא את זה לקיצוניות שמביאה לפריצת מהפכות, אבל אני מנסה להראות שחברה צריכה לדאוג לאזרחיה כחברה.וחברה היא לא נקודתית.
    אחרת תקבל את החברה הלא שיוויונית. לגבי יוון ודי הרבה ארצות אירופאיות, אירופה נכנסה לשיטה הקפיטליסית האמריקאית וזו התוצאה. אם יוון לא תפרע את חובותייה, דבר שמדינות כבר עשו בעבר, ותחזור לדרכמה יתכן ומצבה ישתפר. לאחר הכל על חורבות יוון בנקים גרמנים עושים כסף.
    לגבי חינוך אני מסכים איתך אלא שבארץ את רמת החינוך בין המרכז לבין הפריפריה. בדיוק כמו שרותי הרפואה בין שני העולמות.כך שהסיכויים של נער אחד לא שווים לאחר.
    בצורה אסוציאטיבית אני נזכר בתקופה של המשבר האחרון , בתקופה שארה"ב העבירה כספים לבנקים ולמפעילים שכשלו בארה"ב, כמו במשבר מניות הבנקים פה.על חשבון המעמד הבינוני וגם על חשבון העניים שלא זכו להגדלת הסיוע, שאנשי עסקים אמרו גם בארה"ב וגם בישראל כי ברגע שהממשלה תסיים את המשבר היא צריכה להחזיר את השוק לידים פרטיות כי רק הם יודעים לנהל אאותו. וחלק מהבדיחה הזו התממשה.

    אהבתי

  7. מעניין, לא מבין ברוב הדברים אבל נהנה לקרוא
    לגבי הפתיחה וההצבעה. למעשה, כנראה שסיבה חשובה שגורמת להרבה אנשים לא ללכת להצביע (כי בהחלט יש הבדלים בין השניים, גדולים, גם אם אני מסכים איתך שבמוטיבים מסויימים ומרכזיים בתרבות האמריקאית הם כמעט זהים שזה דווקא יפה גם אם אני לא אוהב את זה) – סטיתי.
    סיבה חשובה שבגללה רבים לא מצביעים היא כי מדינות מסויימות נחשבות בבירור כ"שייכות" לצד זה או אחר – לכן אנשים לא הולכים להצביע.
    ואני לא מצביע פה כי אני גם חושב שכולם אותו הדבר. הם אמנם שונים בהרבה דברים אבל בנקודות מהותיות לתרבות פה הם אותו הדבר (בעיקר באיך לא לקדם את המדינה כך שתתרום יותר לאזרח, וקשרים מפוקפקים בין זרועות ומבנים שאינם אמורים להיות מחוברים בקשרים שכאלו).

    אהבתי

    • Dhyan,
      אני לא מחרים לגמרי את הבחירות פה. ברוב הפעמים שלא הצבעתי, זה היה בגלל שגרתי בפועל, בגלל העבודה, במקומות רחוקים מהקלפיות שהייתי זכאי להצביע בהן. אך איני נוהג להצביע בעד מפלגות העשויות לספק ראש ממשלה, או בעד מי שעשוי להיבחר ככזה (כשהיו בחירות אישיות). למה שאקח אחריות על מעשיהם המוזרים של ראשי הממשלות פה, ועל חלק ניכר מפעולותיהם הפוגעות בי וברוב האזרחים? לעומת זאת הצבעתי בעד מפלגות קטנות, שאך אחת מהן לא עברה את אחוז החסימה, אך ייצגו את דעתי בעניין שנראה לי חשוב.

      אהבתי

  8. פוסט חשוב ולעניין – ארה"ב היא בהחלט מדינה מסוכנת מבחינה כלכלית, סביבתית ובעצם מה לא. ואכן אין הבדל גדול בין המפלגות הגדולות.
    אבל תיקון אחד: רוב האמריקאים דווקא כן מצביעים. לפי הכתבה הזאת http://www.huffingtonpost.com/2012/11/07/voter-turnout_n_2088810.html
    57.7 אחוז מהאמריקאים טרחו להצביע השנה. לא המון, ופחות מאשר בבחירות הקודמות ובאלו שלפניהן, אבל בכל זאת יותר מחצי.

    אהבתי

    • לדוד, עמירם, DHYAN ו-GOOLASH, שבת שלום והתייחסויות במוצ"ש או יום א'.

      אהבתי

    • goolash,
      צודקת בהחלט, סליחה על הטעות וטוב שתיקנת אותי. משום מה היה לי בראש ששיעור האמריקאים בגיל ההצבעה הנרשמים להצביע מסתכם ב-60%, ומכיוון שרק חלק מהם מצביעים, זה לא מגיע למחצית. זה היה נכון פעם,אך לא עוד. בלינק הבא, שעדיין אינו כולל את המספרים של 2012, אפשר לראות את המספרים בכל מערכות הבחירות.
      http://www.presidency.ucsb.edu/data/turnout.php
      מכל מקום, משמעות הנתונים היא, שנשיא אמריקאי, ואובמה אינו הראשון, כמובן, נבחר על ידי פחות מ-30% מכלל האמריקאים בגיל הבחירה.
      הרשיתי לעצמי לתקן את הפרט הזה ברשומה עצמה כדי שלא להטעות את הקוראים שאינם מגיעים לקריאת התגובות.

      אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: