בחירות 2013 (1): הגמביט* של אבו מאזן

*גמביט: מונח במשחק שחמט,  המתאר הקרבת כלי בתחילת המשחק כדי להשיג עמדה אסטרטגית נוחה להמשך. במקרה שלנו  – אבו-מאזן מקריב את געגועיו לבית משפחתו בצפת כדי לעורר את השאלה הפלשתינית בבחירות בישראל ולהפגין את מתינותו לרגל בקשתו לקבל הכרה באו"ם במדינה פלשתינית במעמד של משקיפה.

אז הנשיא של חצי פלשתין, מחמוד עבאס (אבו מאזן)  אמר לאודי סגל מערוץ 2 שהוא לא חושב שלחזור לעירו צפת הוא עניין ריאלי מבחינתו, וגם הסביר למחרת בראיון לטלוויזיה המצרית שזכות השיבה היא עניין מקודש, ושהעדפותיו הפרטיות בענייני מגורים אינן מחייבות את העם הפלשתיני, והזכיר מצד שלישי את יוזמת השלום הערבית שלפיה תיושב שאלת הפליטים בהסכמה בין הצדדים.

הכל די צפוי ודי משומש, כמו התגובות: ציפי לבני ראתה בדברי עבאס עילה לגיחה אל מסכינו בתור טיזר לשובה של התקווה הלבנה הגדולה אל המירוץ. ראש הממשלה בנימין נתניהו, אחרי התגובה האינסטיקטיבית הנמהרת והמוטעית (כרגיל)  הזמין את עבאס  לשיחות ישירות מיד ללא תנאים מוקדמים. החמאס והזחאלקה התעצבנו רצח והודיעו (שוב) שאבו מאזן הוא בערך בוגד ופחות או יותר בן-מוות. שרי הליכוד הוסיפו שהוא שקרן וצבוע ושיש לו גירסה פוליטית אחת לדוברי אנגלית ואחרת לדוברי ערבית. התקשורת משמאל ראתה בדברי עבאס ובתגובה של הימין עוד הוכחה שהפלשתינים רוצים רק שלום ונתניהו – רק מלחמה. הפוליטיקאים מהשמאל (טוב, חוץ מזהבה) ומהמרכז לא נפלו בפח: הם עדיין מעוניינים לקושש בינואר מה שיותר קולות מהעם היושב בציון, שיש לו ניסיון בן 20 שנה עם הצהרות סכריניות של מנהיגים פלשתינים.

נשיא עבאס (אבו מאזן): טוב פי 100 מערפאת

(פעם הסביר לנו השמאל המדומה  שערפאת, עם כל מגבלותיו, הוא בבחינת הזדמנות בלתי חוזרת, ועדיף שנקפוץ על העגלה בימיו, כי ההזדמנות לא תחזור. היום ברור שזו היתה טעות מוחלטת.  כי אבו-מאזן, עם כל מגבלותיו, עולה על ערפאת פי מאה. וגם ברור שסלאם פיאד, עם כל מגבלותיו, עדיף על אבו-מאזן. כך שבהחלט יש סיבות לאופטימיות זהירה באשר להתקדמות המופגנת על ידי ההנהגה הפלשתינית בהבנת המציאות, במקביל להבנת המציאות המידרדרת  והולכת של השמאל המדומה.)

החוכמולוגים מצד ימין  הסבירו שאבו מאזן קפץ שוב לבריכה הריקה  לצרכי הבחירות בישראל, כדי לשרת את השמאל, ולא הזכירו שהם ממתינים, כרגיל,  לחזית החמה שיפתח החמאס בעוטף עזה בימים שלפני הבחירות כדי להבטיח סופית את נצחונו של הגוש הפוליטי החביב עליהם.  החוכמולוגים משמאל מסבירים שהדיבור החדש-ישן של עבאס בא בכלל לשרת את היוזמה הפלשתינית באו"ם, שם הם רוצים לקבל מעמד של מדינה משקיפה. מתינותו החדשה-ישנה המוכחת, לדברי החוכמולוגים האלה, תקשה על הגוש האירופאי להצביע נגד הבקשה ההגיונית הזאת, ומה שהיה אמור לדעתם להתרחש בספטמבר 2011, יקרה סוף סוף בסוף 2012 ואז תחשף המדיניות הישראלית הכושלת בכל קלונה.

כל הבלבלה הזאת מתאפשרת בתנאי שמניחים בסוגריים, כלומר, מתעלמים מן הבעייה הבסיסית מאוד והידועה לכל של שכנינו הפלשתינים.

דהיינו, שיש אצלם שני בעלי בית:  החמאס של הניה בעזה והרשות של עבאס ברמאללה. כלומר, העם הפלשתיני מחולק לשניים, פיסית, פוליטית, דתית, אסטרטגית ומנטאלית. חתמת עם אחד הפלגים, וזה לא מחייב את הפלג האחר. ולא רק זה: הפלג האחר יעשה ככל יכולתו, ועד עכשיו זה גם הצליח (אוסלו), כדי שהחתימה לא תהיה שווה את הנייר.

זאת אומרת, שבהחלט יש עם מי לדבר וגם על מה לדבר, אבל יש בעיה עקרונית באקט החתימה. במצב הנוכחי אין טעם לחתום.

אפשר להכביר ולהשחית אלפי מילים על הסיבות וההתפתחויות ההיסטורית שהביאו למצב המצער הזה.

חובה להזכיר את  האינטרס הקבוע של הימין הישראלי ("הפרד ומשול").

ברור שפועלים פה במרץ האינטרסים המשותפים של מחרחרי המלחמה ממעצמות המערב והמזרח, שמבקשים לשמור על מחירי נפט גבוהים ככל האפשר ועל אספקת נשק יציבה ומתפתחת לאזור, כדי לשאוב ממנו בחזרה את אותו חלק של רווחי הנפט שאמור להישאר בו לתועלת האוכלוסיה המקומית.

קשה להסתיר, שמבחינת חלק ניכר מהמשטרים הערביים והמוסלמים , מדינה פלשתינית שחיה בשלום עם ישראל, עם שיאים ברמת החיים (כבר היום רמת החיים הממוצעת בעזה הנצורה גבוהה יותר מאשר בטורקיה המבקשת לשבור את המצור), בהשכלה וברמת הדמוקרטיה, בחופש הביטוי ובמעמד האישה, מדינה אפשרית כזאת היא סוג של סיוט נורא שיש למנוע בכל מחיר את התממשותו.

אבל כל חרחורי המלחמה והטקטיקות הזדוניות האלה לא היו משיגים דבר,  אלמלא אפשרו הפלשתינים עצמם את המצב. האם מישהו יכול לתאר לעצמו שהפלשתינים, המדינות הערביות והמעצמות ממזרח ומערב היו מצליחים לפלג את העם היהודי בישראל ולגרום לכך שיהיו פה שתי מדינות יהודיות, אחת בשטחי יו"ש בשליטת בן-ארי ובן-גביר הכהניסטים (עם אידאולוגיה די דומה לזו של החמאס בעזה), ואחת ביתרת השטח בשליטת נתניהו (עם אידאולוגיה די דומה לזו של הרשות)?

יש בעיה בסיסית עם העם הפלשתיני.

אפשר לתרץ ולומר שמדובר במעגל-הרשע: החולשה והפילוג נוצרים בגלל הכיבוש, והם גם מנציחים את הכיבוש.

פה ושם במהלך ההיסטוריה יש סימנים לכך שהפלשתינים מבינים את הבעיה, ומכירים בכך שאם רצונם לסיים את הכיבוש, עליהם להתאחד וכך לקטוע את מהלכו של מעגל הרשע.  בכל פעם שמתגלים ניצני הבנה כזאת, אנו עדים לעוד "הודנא" פנים-פלשתינית. חיבוקים והצהרות והסכמים כתובים  וחתומים במכה הקדושה או בקאהיר המעטירה. אבל כמה זמן זה נמשך? שבוע? חודשיים? עד מהרה בוחשים הבוחשים, מבפנים ומבחוץ, ומההסכמים המתחילים במילות השבעה מקודשות לא נשארת אפילו ערימה קטנה של אפר לצורכי קבורה בכד.

ואם זה מה ששווים הסכמים שחותמים הפלשתינים בינם ובין עצמם בשבועה ובאלה, כמה אפשר לסמוך על הסכמים שיחתמו הפלשתינים עם הכופרים הציונים?

מה שנקרא באימפרסיוניסטית מדוברת "האביב הערבי" אף מחריף את הבעיה: החמאס כבר זכה בסיבוב הראשון והאחרון של "בחירות דימוקרטיות" בגדה וברצועה  לפני שש שנים (מאז נכנסה הדימוקרטיה הפלשתינית להקפאה עמוקה). ולכן נשאלת בכל תוקפה השאלה הפשוטה הבאה: מה יקרה אם אחרי שיחתם הסכם כלשהו בין ישראל ובין הרשות של עבאס, ישתלט החמאס גם על הרשות ביו"ש, בבחירות דימוקרטיות או בכל שיטה אחרת, ויודיע שההסכם עם הכופרים הציונים בטל ומבוטל? או יבטל אותם בלי להודיע דבר – די שהג'יהאד האיסלאמי או וועדות ההתנגדות שאין עליהם שליטה יתחילו לירות חפצים מתכתיים במסלול אליפטי?

האפשרות הזאת, על רקע האביב הערבי האימפרסיוניסטי, שלא לומר המופשט, נראית ריאלית לא פחות מן האפשרות שהסכם בין ישראל והרשות יחזיק מעמד יותר משהחזיק הסכם אוסלו (הקואליציה של החמאס ויאסר ערפאת חיסלה את אוסלו), או הסכם מכה או הסכם קאהיר. חולשתו הבסיסית של כל הסכם הנחתם עם הפלשתינים  ברורה כשמש לכל ישראלי פשוט (חוץ מהאינטליגנציה הנאורה).

ולכן ברורה לגמרי עמדת המערכת הפוליטית בישראל כלפי אבו מאזן ומהלכיו.

"הארץ" הטיפש וערוץ 2 המטומטם יכולים ללגלג כמה שהם רוצים על שלי החלקלקה או על יאיר והג'ל, אבל שלי ויאיר חכמים פי אלף מ"הארץ" ומערוץ 2, ויודעים שאי אפשר למכור את הסחורה המפוקפקת הזאת של אבו-מאזן לישראלים שאמורים להטיל פתק בקלפי, כאשר יש סבירות גבוהה מאוד שרעמי הקסמים של החמאס יישמעו בעוטף עזה, אם לא מעבר לזה, לקראת יום הבחירות,  ויזכירו לכל מה שווה, בינתיים, כל הסכם שהפלשתינים המפולגים עשויים לחתום עליו.

אז הכל אבוד?

לנצח תאכל חרב?

אין מצב לשלום ביננו ובין הפלשתינים?

נא להמתין להמשך.

רשומה ראשונה