Skip to content

שאול אברון, איש טוב היה, עליו השלום

נובמבר 4, 2012

כשאני שואל את עצמי למה קיבלתי כזאת מכה בלב כשנודע לי ששאול מת, איננו, הלך, אז זה לא בגלל תפקידו בתולדות הקולינריה הישראלית המפוארת והמתפתחת וגם לא בגלל מקומו בהיסטוריה של העיתונות העברית. כאב לי כל כך כי שאול היה בשבילי איש טוב. אחד מהטובים. מהראשונים בשורה.

הלך איש טוב.

ובעולם שלנו, מה לעשות, לא מדובר בתופעה נפוצה מדי. כשאחד טוב הולך, לא בטוח שיש מי שיתפוס את מקומו וישמור על המאזן הרופף. בלי שאול העולם פחות טוב. ולא מדובר בתורת המוסר. מדובר בפיסיקה.

כשאני חושב על שאול, אני חושב קודם כל על החיוך. בפעם הראשונה שראיתי אותו, וזה היה במסעדה שלו, בקיוסק שבנווה צדק, אי אז בתחילת האייטיז. אני זוכר את החצץ חורק שם מתחת לרגלי הכסא, בקושי התיישבתי, והנה אני  רואה שמתקרב  אלי חיוך גדול ורחב, מאוזן לאוזן, ולא בתור דימוי ספרותי,  נטוע בתוך פני תינוק עגולים ואדומים וגם שיער די  דליל כשל תינוק, וכרס ההולכת לפניו כשל תינוק, וקול רך והססני, וצחקוק מקרטע וחביבות אינסופית. ולא, לא ראיתי לו את הלבן של העיניים. ראיתי את האדום, נו, האלכוהול.

ולהשלמת התמונה, היתה לו גם מכונית ספורט אדומה, זעירה ופתוחה, שלפעמים גם הסכימה לנסוע.

אחר כך הייתי ב"חדשות" וקיבלתי מנוי מוזר, להיות עורך כלכלי, ונודע לי שהקיוסק בצרות, ומיד חשבתי איך להוציא מתוק מעז, ושיהיה נהדר לראות כל יום חיוך כזה במקום שאני עובד, שלא לדבר על זה ששאול  היה בעל ותק של שנים רבות בתחום ביומון ותיק ("מעריב"). הצעתי לו לבוא ולעבוד בעיתון החדש ככתב כלכלי, ואחרי קצת שיכנועים הוא הגיע, הזקן והוותיק , סוג של דוד רוחני, אבל לא הסתיר שהכלכלה, בעצם, כבר לא ממש מעניינת אותו.

כמה שאני מבין אותו עכשיו.

זה לא הפריע לו לבוא מדי בוקר (טוב, כמעט) לחדר שלנו במערכת, במורדות הרחוקים של הבוקר, כשהשמש כבר נמצאת  בזווית ידידותית יותר כלפי הכדור, להצטייד מיד בשתי כוסות של קפה בוץ, להיכנס לחדר וחיוכו הגדול הולך לפניו. להדליק את הסיגריה הראשונה בשרשרת (מה זה היה? אולי ווינסטון אדום?) ואחרי העיתונים לכרסם את העט (שאול כתב תמיד בעט, אף פעם לא במחשב) ולהעיף מבטים הססניים כלפי הטלפון. אולי בכל זאת יכתוב היום משהו.

כששאול הגיע לחדר של הכלכלה ב"חדשות" בלי חיוכו הגדול לפניו, היית יכול לדעת שמשהו נורא קרה.

איזה אסון קוסמי, או שהמכונית האדומה שוב הלכה למוסך וחירבשה לו את הבוקר.

וכך היו כוסות הקפה, הסיגריות והעט המתכרסם  רודפים זה את זה עד שהשמש היתה מגיעה לזווית עוד יותר נוחה, ושאול היה יורד למסעדה שבתחנת הדלק כדי להצטייד בבירה, או ממש להתיישב על הדלפק שם למטה, ולהעיף מבטים מהורהרים  בקהל הצעיר שנהר מהעיתון הצעיר, למלא את בטנו במוסקה בטחינה או בז'יגו, אלק,  של תרנגול הודו.

אז כלכלה לא עניינה אותו. מה שעניין את שאול היה ללכת לקונצרט, נגיד.  מוסיקה היתה אחת מאהבותיו הגדולות. ועניין אותו להתעכב בדיווח העיתונאי ("הייתי שם") על ירכיה של הצ'לנית, נניח, ועל היחס המדוייק בין הירכיים העסיסיות ההן ובין הכלי המוסיקלי הגדול המונח באמצע.

תופסים את הראש?

וכמובן האוכל. והשתיה. אבל על היחס בין שאול ובין האוכל לא אתעכב כאן. יש מומחים רבים וגדולים ממני. רק שלושה משפטים.  יצא לכם פעם לקרוא משהו על אוכל, ולהרגיש שהפה מתמלא ברוק בלי שתוכלו לשלוט בזה? ככה כתב שאול על אוכל. באהבה, בתאווה ובחשק.

ונא לא לחשוב ששאול היה איש טוב בנוסח המלוקק של סיפורי האגדות. כשהתחשק לו, הוא ידע להפעיל גם ציניות שנונה והבחנות לא מחמיאות במיוחד, חדות כתער, אודות כל מיני מאלייאנים ופוליטיקאים שיצא לו להכיר.

הכלכלה, המוסיקה , הזיונים, הסיפורים על החזירון העליון והמון אוכל הלכו חזק גם בסיפור בהמשכים שכתבנו, שאול ואני והעיתונאית רונית ורדי ב"חדשות". קראנו לזה "משפחת קלוגמן" והיו שם 170 או יותר המשכים. מנה יומית של בידור קאלטי מסוג נחות למדי, אבל עם המון אוהדים נלהבים. מיקס של "דאלאס", "שושלת" ו"פאני היל", מתורגמים לאצולת הממון הישראלית, עם קצת הסוואות.

נדמה לי שזה היה הרעיון של שאול להגריל פרס, טיסה לחו"ל, בין הקוראים שישיבו כהלכה על חידון הבקיאות הנוגע לסדרה, כדי להרבות מהומה ושמחה.

בפעם הבאה שהצטלבו דרכינו, כבר לא היינו שנינו ב"חדשות". זה היה באמצע הניינטיז, כששאול התחיל עם "יועזר", ואני פתחתי את "מאפיהו" ליד שוק הכרמל בתל-אביב. לי לא היה זמן לנשום, אבל שאול נהג להגיע אלי לשעות,  פעם בשבוע ולפעמים יותר, בין ארוחת הצהריים לארוחת הערב, ועם חיוכו הגדול, פניו האדמדמות והכרס והצחקוק המקרטע, להתיישב על הבאר, ולהתחיל לרדת על בירות או על בקבוק הוויסקי האחד והיחיד שהחזקתי אצלי. תמיד ברוח טובה, תמיד חומד את המלצריות ואם יש מצב, גם את הלקוחות.

מדי פעם היה מתפנה גם אלי. רק לימים, כשכבר היה מאוחר מדי,  הבנתי כמה טובות ונכונות היו העצות שנתן לי שאול באותם אחרי-צהריימים באשר לניהול העסק, באשר להרכבת התפריט ובאשר למנות עצמן. אבל הייתי טירון וטיפש ויהיר, וביד בוטחת ורגליים כורעות צעדתי לקראת ההתמוטטות הבלתי נמנעת.

וכאשר הלך העסק, אזל הכסף ונזרקתי מהבית, מי הציע לי, בלי לחשוב פעמיים, לקבל בחינם,  לכמה זמן שארצה את החדר הקטן הפונה דרומה  בדירה שהיתה לו ליד הים, עד שאתארגן?

שאול.

כבר כתבתי: איש טוב היה שאול. איש טוב הלך ואיננו. הלב בוכה ובעין דמעה בלתי נשלטת.

עליו השלום.

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: