Skip to content

ספר/ עד סגירת הגיליון, טום רקמן

אוקטובר 22, 2012

טום רקמן /עד סגירת הגיליון/ תרגום מאנגלית: יעל סלע שפירו/ הוצאת עם עובד 2012/ 330 עמודים

לא מדובר במותחן, אבל אני לא אדוק וכבר יצא לי להמליץ פה על ספר שאינו מותחן, והנה עוד יוצא מן הכלל המוכיח את הכלל. לפני המון שנים כשגרתי איזה זמן בפאריס, צברתי  קילומטרז' על ה"אינטרניישונל הראלד טריביון"  האמריקנו-פריסאי שהיה כתוב אנגלית,  כשרציתי לדעת מה קורה בעירי דאז  ובעולם הרחב. זה עד שהצרפתית שלי הספיקה כדי לקרוא את ה"לה-מאטין" העממי של הסוציאליסטים. ה"לה פיגארו" הבורגני היה מסובך יותר וה"לה-מונד" היה בלתי אכיל מבחינתי ונשאר כזה.  והנה, איך שהתחלתי לקרוא את "עד סגירת הגיליון", ישר באו לי פלאשים על הטריביון הישן, ואחר כך, כשחיפשתי ברשת את תמונת השער של הספר כדי להנציח אותה כאן, נתקלתי בביוגרפיה של הסופר, טום רקמן, והתברר לי שהוא אמנם היה כתב של אותו טריביון הפאריסאי, והעיתון הרומאי-אמריקאי הבינלאומי הכתוב אנגלית שהמציא לרגל ספרו מבוסס בעצם על  הטריביון הישן והטוב.

ובעצם גם על המון עיתונים אחרים, וזה אחד  הכיפים של הספר.  כל מי שיודע לקרוא או יודע לכתוב, יודע גם שאין דבר כזה, באמת,  "רומן ריאליסטי". או רומן או ריאליסטי. אבל "עד סגירת הגיליון", עם כל הריחוק שלו מיומרות ריאליסטיות, מוסר למי שאינו מצוי ברזי המקצוע את האווירה, את הטיפוסים והמצבים, יותר מרוב הרומנים שעניינם הממלכה השביעית, אולי דווקא בגלל שהוא ספר "קטן", נטול הרואיקה, בלי דרמות אדירות ובדרך כלל די משעשע.

ב

בלי שום בעייה יכולתי להיזכר, נניח, בעיתונאי אחד שיצא לי להכיר בתחילת דרכי במקצוע, כאשר קראתי את עלילותיו של ריץ' סניידר הבלתי נשכח, המגיע לקאהיר ושם משתלט על מיטתו, על המקרר, על הארנק, על המחשב הנייד, על זמנו ולבסוף על משרתו של הכתב שהגיע לארץ הפירמידות קצת לפני סניידר, וינסטון צ'אונג,  וקיווה לקבל את התפקיד של הכתב הקבוע בבירת מצרים.  גם מנהלת הכספים של רקמן, אבי פינולה,  הממליצה לפטר את אחד העובדים במערכת  ואחר כך,לפתע, מוצאת את עצמה בנסיבות מיוחדות במינן עם קורבן הפיטורין שלה,  בהחלט הזכירה לי מישהי. וכך גם הכתבת הכלכלית הארדי, שחישוביה העיסקיים אינם כוללים את חייה האישיים, או עורך החדשות קרייג מנזיס שחייו מתחילים להתחרבש כשעל המסכים במערכת מתחילות להופיע תמונות של אשתו, בעירום, כשירך שעירה של גבר שאינו מנזיס מצולמת בקצה התמונה.

זהו סיפורו של עיתון שהוא תואם הטריביון הפריסאי, שאותו מייסד ברומא אי שם באמצע  המאה הקודמת  טייקון אמריקאי חובב אמנות, שהוא גם חובב של עיתונאית אחת, כך שיסוד העיתון הוא בעצם יוזמה שמקורה בגחמה רומנטית. אך העיתון מתבסס ומתקיים, צובר הפסדים ולרגע גם מתאושש, עד שהוא הולך בדרכם של עיתונים רבים שסגרה המאה העשרים, בגלל הטלוויזיה, בגלל האינטרנט, ובגלל שקוראי עיתוני הנייר בני זמננו נוטים יותר למלא את בתי האבות מאשר את גני הילדים.

הספר של רקמן הוא מעשה ריקמה של סיפורים קצרים, סיפור לפרק,  שכל אחד מהם מוקדש לאחד או שניים מאנשי מערכת העיתון, וגם לקוראת מסורה אחת.   כך תמצאו את לויד ברקו, הכתב הפריסאי הוותיק, שפעם הזרים סקופים מהשרוול, ועכשיו, כשהזדקן, הוא מוצא את עצמו במצב המביך שעליו להמציא סיפור שלא היה ולא נברא כדי למצוא את שמו בעיתון ואת ההמחאה בחשבון הבנק שלו.  או העורכת הראשית קתלין סולסון הידועה כביצ'ית, ולפתע פוגשת את אהוב נעוריה הרומאי שעכשיו עובד בשביל איל העיתונות האיטלקי ברלוסקוני. או גם העורך הלשוני הרמן כהן השוקד על כתיבת התנ"ך לכתבים, למשכתבים ולמגיהים  – כללי עשה ולא תעשה של כתיבה עיתונאית נטולת קלישאות ושגיאות, המחפש מי, לעזאזל, אחראי על מטבע הלשון "סאדיזם חוסיין" שמצא בעיתון במסגרת דיווח ז'ורנליסטי רגיל אודות הרודן העיראקי המנוח.

והנה גם כתבן ההספדים של העיתון, ארתור גופאל, הנשלח לסכם את חייה של האינטלקטואלית האוסטרית המפורסמת והגוססת  עכשיו, גרדה ארצברגר הממשיכה לעשן כקטר למרות מחלתה:

לשון עשן עקלתונית מסתלסלת מפיה ואז בית החזה שלה מתרומם והסליל נשאב מטה. "הגרמנית שלך מצויינת."

"גרתי בברלין  שש שנים כשהייתי נער. אבי היה כתב שם."

"כן, נכון. אתה הרי הבן של ר.פ. גופאל."

"אכן."

"ואתה כותב הספדים?"

"בעיקר."

"בשיניים ובצפורניים פילסת לך את הדרך אל התחתית, מה?"

הוא מגיב בחיוך מנומס. העבודה בעיתון בינלאומי ברומא בדרך כלל מזכה אותו בכבוד-מה – עד שאנשים מגלים מה הנישה שלו.

חיפשתי ומצאתי שהאינטרניישונל ה.ט. עדיין בחיים, כ"קולו הבינלאומי" של ה"ניו-יורק טיימס".

 

מודעות פרסומת

From → מותחנים

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: