Skip to content

מותחן/ טעות אנוש, שולמית לפיד

אוקטובר 15, 2012

שולמית לפיד/ טעות אנוש/  הוצאת כתר, 2012/ 219 עמודים

מאז התוודעתי את ליזי בדיחי, עיתונאית המקומון מגודלת הרגליים והבלתי נשכחת מבאר שבע, שמורה אצלי פינה חמה אל יוצרת הדמות הזאת, הסופרת שולמית לפיד,  ואני עוקב אחרי עלילותיה בתחומי הספרות הבלתי-קנונית. לכן מיהרתי לחטוף ולקרוא את המותחן החדש  שלה, אף שבדרך כלל איני שש לנסות את כוחי עם מותחנים כחול לבן (בדקתי ומצאתי שמאז התחלתי להמליץ פה על מותחנים, נמצאו רק שניים עבריים שזכו לכך – ספריו של אשר קרביץ, ו"זכרונותיו של גנב ספרים" מאת עמנואל מטלון. וזה לא משום שאיני מנסה מדי פעם לקרוא מתוצרת הארץ. אלא שכנראה שאיני מיטיב לבחור, וכך אני נופל שוב ושוב על שיעמומונים "חברתיים-פוליטיים" מייגעים הסובלים מעודף ספרותיות וקורצים לטעמם המפוקפק של מבקרים מזן ידוע, וכן נפלתי  על מיני כתיבה קלישאתית המזכירה לי את סגנונו של הרלן קובן, במובן זה שבשעת הקריאה אני חש כמי שמגישים לו ארוחה של מזון שכבר נלעס פעם אחת לפחות.  איני מזכיר פה את נפילותי אלה בשם, כי מטרתי פה להמליץ על מה שכדאי, ואני מעדיף להשאיר לאחרים את האזהרה מפני אכזבות מעצבנות).

טוב, הספר של לפיד אינו סובל מהחסרונות האמורים בסוגריים שלעיל. מדובר בספר שיותר ממה שהוא מותחן ריגול, הוא בלש קלאסי בהשתתפות לשעברים של "המוסד" הישראלי. הגיבורה היא רות פרלמוטר שאמנם כבר פרשה מהעבודה במוסד, אבל לפי הכלל שמהמוסד משחרר רק המוות,  היא שומרת על קשרים הדוקים, עיסקיים ואחרים, עם מקום העבודה הקודם.

הפעם היא נקראת לדגל כדי לחקור את תעלומת מותו של האקסוכן ארתור אלון, שותף לכמה אקסוכנים כמוהו וכמוה בחברה קבלנית. מתברר שהוא וחבריו עסקו  בניסיונות למכור כמה מכתבים נדירים שכתב חוזה המדינה בנימין זאב הרצל לבנות משפחתו, ונראה שהמכתבים האלה הם שהביאו להתאבדות (?) או לרצח(?) של ארתור אלון.

מכיוון שמדובר בעצם במותחן מז'אנר הבלש, הדגש הוא על החיפוש אחרי התפוח הרקוב, והמינון של קטעי האקשן והמזימות האפלות נמוך מהמקובל. יותר סמיילי המרחרח סביב חבריו לשעבר, מאשר ג'יימס בונד שמרביץ לנבלים שמנסים לחרב את העולם.

רות, רומנטיקנית בארון, וגם קצת ציניקנית וקצת רגשנית, הופכת במהלך חקירתה אבנים מוטלות בחצרות  וחושפת מתחת להן קופות של שרצים  מתפתלים,  בבית קפה בנמל תל אביב  או בפרבר של וינה, ויוצא לה להיעזר בהאקר צעיר, במאהבת סוערת של גברים בשלים ובמיליונר יהודי-אנגלי מלונדון, בדרכה אל הפי-אנד שעיקרו תיקונה של טעות אנוש.

קבלו ביקור של אשת המוסד רות בחברת המחזר האנגלי העשיר שלה באופרה של פאריס וסיכום קצר של הז'אנר האמנותי הזה:

האופרה היתה התגשמות הסיוטים שלה. קורטיזאנות מחופשות לצועניות ואצילים מחופשים למטאדורים, דו קרב, גיבורה שמתעלפת ושרה ואחר כך גוססת ושרה. במערכה השלישית עצמה את עיניה אבל בגלל כל הרעש על הבמה היא לא הצליחה להרדם.

'אבל המוזיקה', מחה נייג'ל. 'לא הקשבת למוזיקה?'

"אין לי שמיעה'.

'ויולטה היתה נהדרת. נדיר לשמוע סופרן שיכולה להיות גם דרמטית וגם לירית'.

'אם אתה אומר.'

'הבריטון, ג'ורג'יו, האבא בסיפור, אותו לא כל כך אהבתי. הוא היה מגושם מדי.'

'במשחק או בזימרה?'

'גם וגם.'

כדאי לקרוא.

מודעות פרסומת

From → מותחנים

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: