דה-קונסטרוקציה של הדה-קונסטרוקציה 7: מה רוצים פינקלשטיין וסילברמן מיציאת מצרים

עברו שלושה חודשים וחצי מאז הפרק האחרון של "הדה-קונסטרוקציה של הדה-קונסטרוקציה" ואני מתנצל – האקטואליה גנבה אותי.

אך הנה צץ לו חלון של הזדמנות, ולפניכם הפרק הבא. גם הוא, כקודמו, עוסק בפעילותם הדה-קונסטרוקטיבית של הפרופסור התל-אביבי ישראל פינקלשטיין ושותפו הסופר האמריקאי ניל אשר סילברמן, אשר בשני ספריהם הפופולריים, "ראשית ישראל" ו"דוד ושלמה" הם מנסים לפרק, לבטל ולהגחיך את ההיסטוריה הקדומה של היהודים בארצם, תוך שימוש מדעי (יעני) בדיסציפלינה של הארכיאולוגיה (פינקלשטיין הוא ראש המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, כן? נא לא לזלזל).

בפרק הקודם עסקנו באובססיה של השניים בקשר לקרב הידוע של דוד וגוליית, שלניסיונות להפריכו מבחינת ההתכנות ההיסטורית הקדישו השניים מאמצים רבים.

הם התייחסו לפרשה הזאת פעמים רבות בשני ספריהם והקדישו לה פרק שלם המיוחד לה.

וחשוב לא פחות – עמודי השער, הכריכות של שני הספרים, הוקדשו להמחשה הוויזואלית של הדו-קרב  הדוד-גולייתי, מה שמוכיח את חשיבותו העצומה מבחינתם.

הפרופ' פינקלשטיין, המדען בקו-פרודוקציה הזאת, אינו מוגדר כפוסט מודרניסט (כפי שהאיר את עיני הפרופ' אביעד קליינברג ותודתי נתונה לו), אך השיטה שנקטו בה המחברים היא אחת הרווחות בטכניקה הדה-קונסטרוקטיבית – הכניסה לפרטים. פירוק האירוע למרכיביו. ערעור יסודותיו לצורך הפרכתו.

אך אללי, מעשה הדה-קונסטרוקציה שלהם לא שרד כאשר אותן שיטות הופנו כלפיהם.

הבלוף שלהם כרע נפל.

התברר שהם סתם מחנטרשים כשהם כותבים, למשל, שהפלישתים (שגוליית חגור החרב ייצג אותם בדו-קרב הידוע) לא השתמשו בחרבות כציוד לחימה תקני.

איך? פשוט הבאתי תמונה מצרית (ארכיאולוגיה!) שבה נראו חיילים פלישתים (מזוהים על פי קסדותיהם המעוטרות בנוצות)  אוחזים בחפצים המזוהים  בבירור כחרבות.

פינקלשטיין וסילברמן: "הם (הפלישתים) משתמשים בחנית בלבד ולא בשילוב של חנית, כידון וחרב." ("דוד ושלמה", אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור 2006  עמ' 181).

ובתמונה רואים בבירור: חיילים פלישתים  בקרב ימי בציור מצרי  מתקופת רעמסס השלישי (1192-1160 לפסה"נ) חמושים בחרב קצרה למעלה מימין, בחרב ארוכה למטה באמצע ובחרב בינונית באמצע מימין (האיור מספרו של  יגאל ידין "תורת המלחמה בארצות המקרא לאור המימצאים הארכיאולוגיים", החברה הבינלאומית להוצאה לאור, 1963). 

עוד התברר שפינקלשטיין וסילברמן מקשקשים בקומקום כשהם מספרים שהמיגון והחימוש של גוליית היו זהים לזה של ההיפוליט, חייל הפלאנקס היווני. לא דובים ולא צבים. גוליית היה מוגן בשריון קשקשים, הוא היה חמוש (בנוסף לחרב) בחנית וכידון. היה לו נושא כלים  שגונן עליו במגן. שום דמיון לחייל הפלאנקס שנשא מגן בעצמו, שהיתה לו חנית אחת בלבד, וששריון הגוף שלו היה רקוע ולא שריון קשקשים. וברור שאילו היה גוליית חובש קסדה של היפוליט יווני, שום אבן לא היתה מסוגלת להגיע אל מצחו ולטבוע שם.

התברר גם שהם אשמים בלא פחות מניסיון הטעייה של קוראיהם, כשטענו שתיאור הקרב בעמק האלה הוא מעשה פלגייאט על תיאורי דו-קרבות מהאיליאדה של הומרוס, שהתרחשו ליד העיר טרויה. כל מה שהיה עלי לעשות כדי להוכיח את ההטעייה היה להעתיק ולפרסם פה וכך לאפשר לקוראים לקרוא את הקטעים הרלוונטיים מהאיליאדה ששני המחברים טענו כי הם מסתמכים עליהם (בלי שיואילו לצטט אפילו מילה אחת מהטקסט של האיליאדה בספרם!) כמוקר היווני לפלגיאט היהודאי.  הקטעים מן האיליאדה מוכיחים את ההיפך מטענתם. אין מצב להעתקה, לא מכאן ולא מכאן (שהרי היוונים למדו את מלאכת הכתב מן העמים השמים של מזרח הים התיכון, וסביר שסיפור דוד וגוליית נכתב הרבה לפני האיליאדה).

ויש עוד.

*

ועכשיו נראה מה קרה לפינקלשטיין את סילברמן בפרשת יציאת מצרים.

אף זו פרשה חשובה מאוד מבחינתם.

את עניינם הרב בפרשת דוד וגוליית הם הסבירו במילים הבאות:

"בדומה לכך (הכוונה  כאן – בדומה לסיפור יציאת מצרים שנדון בקטע הקודם וגם הוא מעשייה תעמולתית  בלי שום הוכחות לפי הפרופסור) מאבקו של דוד בגולית הפלישתי מהווה סמל לניצחון החלש והמאמין על החזק והמתגרה. פחות חשוב אם היה ענק כזה ואם דוד היה יכול לקלוע בדיוק אל מצחו." ("ראשית ישראל" עמוד 16).

ואילו על חשיבות הסיפור של יציאת מצרים מבחינת הארכיאולוג  פרופסור פינקלשטיין מתל אביב והסופר סילברמן מאמריקה אפשר ללמוד מפתיחת הפרק שלהם המתייחס לנושא:

"דמותו ההירואית של משה המתייצב מול פרעה העריץ, עשר מכות מצרים ויציאתם של המוני בני ישראל מארץ היאור השתמרו זה מאות (צריך להיות אלפים?) בשנים כדימויים מרכזיים ובלתי נשכחים בהיסטוריה המקראית. באמצעות מנהיג שהונחה בהשראה אלוהית  עשו בני ישראל את הדרך הבלתי-אפשרית כמעט ממעמד עבדים נטולי תקווה חזרה לגבולות הארץ המבוטחת". ("ראשית ישראל", ההוצאה לאור, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 64)

זאת אומרת, לפי התיאור של פינקלשטיין וסילברמן, יציאת מצרים היא הגירסה הראשונה של הציונות.

"הדרך הבלתי אפשרית כמעט…חזרה לגבולות הארץ המובטחת".

ומה יותר כיף מבחינת דה-קונסטרוקציוניסטית, מאשר לפרק גירסה כלשהי, המוקדמת ביותר,  של הציונות? מה גם שמדובר באותה גירסה שהיהודים הטמבלים חוגגים בכל שנה בליל הסדר על ארבע כוסות יין ומצות יבשות?

להלן  נבחן את המקרה המוזר אשר קרה לפינקלשטיין את סילברמן בבואם להכחיש את המעשה ביציאת מצרים, ונעשה לגירסה שלהם בדיוק מה שהם מנסים לעשות לסיפור המקראי. כלומר: כניסה לפרטים, ושימוש מושכל בארכיאולוגיה, בתעודות היסטוריות ובתורת ההיגיון.

כלומר, דה-קונסטרוקציה של הדה-קונסטרוקציה.

הסיפור ידוע, ופינקלשטיין וסילברמן מביאים אותו לצורך הפרכתו:

כשהיה רעב בארץ כנען בסוף תקופת האבות,  ירדו בני ישראל (שמו המושאל של יעקב) מצרימה, שם זכו להתארח בכבוד בזכות אחיהם יוסף שהיה פקיד בכיר בחצר פרעה. הם רעו  את צאנם בארץ צוען הפוריה (במזרח הדלתא של הנילוס) וגם עסקו בחקלאות. אך לימים הופיע פרעה חדש, והוא שיעבד את בני ישראל ועינה אותם בעבודה קשה. כל זה עד שקם משה, אחד מבני לוי שהתחנך בחצר פרעה והתגלה אליו אלוהים בסיני במעשה הסנה, והוא הוציא את עם העבדים העברי ממצרים אחרי שהמצרים ידעו עשר מכות קשות.

ומתי קרה כל זה? האם זה קרה בכלל?

ציור קיר מקבר בני חסן במצרים שבה מתוארת שיירת נוודים שמיים יורדת למצרים, אחד מהם מוזכר בשמו: "אבישה" (או "אבישר") המכונה "היקסוס".  ההיקסוס היו ידועים בשימוש נרחב בחמורים, ומבחינת החימוש הביאו למצרים, מלבד השימוש ברכב הברזל, את הקשת המורכבת, כמו זו המצויה בידי הקשת משמאל למטה (צילום מהוויקיפדיה).

את הדיון במציאות של בני ישראל במצרים מתחילים פינקלשטיין וסילברמן ברוח חיובית:

"דבר אחד ודאי:  המימצאים הארכיאולוגים והמקורות ההיסטוריים כאחד מאמתים עניין מרכזי המתואר במקרא – התופעה של מהגרים היורדים למצרים  מארץ כנען ומשתקעים באזור הספר המזרחי של הנילוס." ("ראשית ישראל" 67)

אך מכאן העניינים רק הולכים ומדרדרים.

בתחילת הדיון  נדרשים פינקלשטיין וסילברמן להיסטוריה של ההיקסוס, המייצגים את המעורבות השמית הבולטת ביותר בתולדות מצרים וכן את ההתיישבות השמית בארץ צוען.

החשוב מבין המקורות החיצוניים לתנ"ך, המתאר הגירת שבטים שמיים למצרים, הוא הסופר היווני-מצרי מנתון מן המאה השלישית לפסה"נ. הוא כתב, לדבריו על פי מקורות קדומים, על פלישת ההיקסוס. מנתון דיווח כי ההיקסוס – מילה סתומה שהוא פירש כ"מלכים הרועים" (ונראה כי פירושה הנכון הוא  "שליטי הארצות הזרות"), שלטו במצרים כ-500 שנה, והעברים בני ישראל היו חלק מהם.

בחפירות ארכיאולוגיות באזור הדלתא, שם שהו ההיקסוס ושם קבעו לימים את בירתם, אווריס, התגלה שפע אדיר של ממצאים המעידים על זהותם השמית-כנענית של ההיקסוס. ואילו עכשיו מניחים הארכיאולוגים וההיסטוריונים שההיקסוס, שהגיעו למצרים בערך ב-1800 לפסה"נ, לדעתם, שלטו במצרים הרבה פחות ממה שהקצה להם מנתון – רק כ-100 שנים, לפני שסולקו ממצרים בערך ב-1570 לפסה"נ על ידי הפרעון יעחמס. הוא זה שגירש אותם  מבירתם אווריס מזרחה לכנען, ואף רדף אחריהם וכבש את בירתם החדשה שרוחן באזור הנגב (כנראה לא הרחק מהעיירה נתיבות, אך יש השערות נוספות). מנתון, אגב, טען שההיקסוס בנו את ירושלים כמעוזם.

ומסידרת התאריכים הזאת הנוגעת להיקסוס עוברים פינקלשטיין וסילברמן לתיארוך התנ"כי של יציאת מצרים:

"תיארוך תקופת האבות, ספר מלכים א' (א' 6) מספר כי בניית המקדש בשנה הרביעית לשלטון המלך שלמה, התרחשה 480 שנה אחרי יציאת מצרים. נתון זה ממקם את יציאת מצרים בשנת 1440 לפסה"נ בקירוב, למעלה ממאה שנה אחרי גירושם של ההיקסוס בידי המצרים.

אבל יש סיבוך נוסף, חמור יותר. המקרא מספר כי במסגרת עבודות הכפיה במצרים בנו בני ישראל את העיר רעמסס (שמות א' 11). שם זה לא יתכן במאה ה-15 לפסה"נ, שכן המלך המצרי הראשון בשם זה רעמסס לא עלה לשלטון אלא בשנת 1320 לפסה"נ…

"עם זאת, מרבית החוקרים ראו באיזכור המקראי של השם רעמסס פרט ששימר זיכרון היסטורי אותנטי. במילים אחרות, הם טענו כי יתכן שיציאת מצרים התרחשה אמנם בתקופת הברונזה המאוחרת, אך מעט אחרי התאריך המקראי. ראשית, על סמך מקורות מצריים נבנתה העיר פי רעמסס ("בית רעמסס")  בדלתא בימי המלך המצרי הגדול רעמסס השני, ששלט בין 1279 ל-1213 לפסה"נ , וכנראה הועסקו שמים בבנייתה.

פרעה רעמסס השני (צילום מהוויקיפדיה): פרעה המשעבד או פרעה של יציאת מצרים?

"שנית ואולי החשוב ביותר, האיזכור המוקדם ביותר של ישראל בטקסט שאינו מקראי התגלה במצרים, באסטלה המתארת את מסע המלחמה שערך פרעה מרנפתח – בנו של רעמסס השני – בכנען ממש בסוף המאה ה-13 לפסה"נ … בלשונו: 'ישראל הושם אין לו זרע' , אף כי אין זו אלא התייהרות ריקה (שהרי עם ישראל המשיך להתקיים), היא מעידה כי קבוצה כלשהי בשם ישראל כבר שהתה באותה עת  בכנען…

אך האם יש עדויות לנוכחות ישראל במצרים? למרבה ההפתעה, באף אחת מן התעודות הקשורות בתקופת ההיקסוס, או בתקופה מאוחרת יותר בתולדות מצרים, לא נזכר השם  ישראל." ("ראשית ישראל", עמודים 71,72)

קצת מאוחר יותר באותו פרק, מקבעים פינקלשטיין וסילברמן את זהותו של הפרעה שאיפשר את יציאת מצרים:

"זיהויו של רעמסס השני כפרעה של יציאת מצרים היה תוצאה של הנחה מחקרית מודרנית, שהתבססה על זיהוי שם המקום פי-רעמסס עם העיר רעמסס" (שם, עמוד 78).

אלא שההנחה שרעמסס הוא-הוא הפרעה של יציאת מצרים, אף שהיא מסתדרת עם "זיכרון היסטורי אותנטי" מציגה מצידה בעייה קשה ביותר.

קבלו את הבלשים ההיסטוריים-ארכיאולוגים  פינקלשטיין וסילברמן:

"הגבול היה נתון באותה תקופה (תקופת רעמסס השני, כמובן) לפיקוח קפדני. אילו עבר המון גדול של בני ישראל הנמלטים את ביצורי הגבול  היה הדבר נזכר מן הסתם בתעודות…אבל בשפע המקורות המצריים המתארים את תקופת הממלכה החדשה בכלל , ואת המאה ה-13 בפרט, אין איזכור של בני ישראל, אף לא ברמז". (עמוד 73)

ועוד:

"ויש דבר מה נוסף: מאוד לא סביר שעם רב יצליח להימלט משליטת המצרים בימי רעמסס השני. ואותו דבר נכון גם ביחס לחציית המדבר והכניסה לכנען. מצרים היתה אז  בשיא כוחה ושליטתה – המעצמה החזקה בתבל." (שם)

וחץ שנון, שלא לומר סתימת הגולל,  לכיוון המיסטיקה הרליגיוזית כפי שהיא מתבטאת במעשיה היהודית הנאיבית על יציאת מצרים:

"אם נתעלם ממעשי ניסים, קשה לקבל את הרעיון  שקבוצת עבדים גדולה נמלטה ממצרים דרך ביצורי הגבול השמורים בקפידה  אל המדבר…" (שם, 74)

ועכשיו הבה נסכם בקיצור את מעשה הדה-קונסטרוקציה של שני החוקרים החשובים ביציאת מצרים:

א. אמנם יש עדויות ארכיאולוגיות ובכתובים על הגירות כנעניות-שמיות למצרים, אך נראה שהתופעה הבולטת בהקשר הזה היתה פלישת ההיקסוס, ובכל מקרה אין שום ראייה, ארכיאולוגית או מתועדת בכתבי המצרים, לקיומם של בני ישראל העברים במצרים.

ב. אין להתייחס ברצינות רבה לתיארוך התנ"כי שלפיו ארעה יציאת מצרים בערך ב-1,440 לפסה"נ.

ג. ולעומת זאת, אם מסתמכים על הבחנותיהם של "מרבית החוקרים" (דימוקרטיה מדעית? שלטון הרוב המדעיסטי?) או גם על "הנחה מחקרית מודרנית" (עליונות המודרנה על המחקרים העבשים של העבר?), הרי איזכור השם "רעמסס" כאחת מערי המסכנות שבנו העברים במצרים, הוא בגדר "פרט ששימר זיכרון היסטורי אותנטי" (בניגוד ל-12 הדורות שחלפו מיציאת מצרים ועד לבניית המקדש).

ד. ומכיוון שפי-רעמסס הוקמה על ידי רעמסס השני – הרי שהבנאי, רעמסס השני, הוא זה שבזמנו שועבדו בני ישראל, למענו בנו את העיר ואח"כ יצאו ממצרים.

ה. אך דווקא המיקום ההיסטורי הזה הוא שהופך את כל עניין ליציאת מצרים לבלתי-אפשרי: שהרי אותו רעמסס היה פרעון חזק במיוחד, והגבול בזמנו מבוצר במיוחד, והתיעוד המנהלי מדוייק ומקיף, אז איך זה יכול להיות שבני ישראל החלשים נמלטו מאותו פרעה  נשגב – מה גם שאין על כך תיעוד כלשהו?

פרעה מרנפתח: ישראל הושם? (צילום מהוויקיפדיה)

ו. ועם זאת, מאסטלת מרנפתח, בנו ויורשו של רעמסס השני, ברור כי בכנען נמצא בתקופתו עם בשם ישראל.

ז. ומכיוון שלא יתכן שבתקופת האב רעמסס התקיימה יציאת מצרים, וזאת היתה התקופה היחידה האפשרית להתרחשותה (בהתחשב במפעל הבנייה של רעמסס), הרי שעם ישראל נוצר בארץ ישראל, לא היה במצרים (אין תעודות) וכמובן לא יצא ממצרים, ולכן לא היה לו מה לחפש במדבר במשך 40 שנה, והכל מעשיות, אגדות וסיפורים.

מ.ש.ל.

ז"א, מדובר בסתם סיפורי בדים שחוברו מאות שנים רבות אחרי המעשה (שלא קרה), למטרות תעמולתיות, בימי המלך יאשיהו, שהיה לו סכסוך עם פרעה בן זמנו, והוא רצה לעודד את העם ולאחד אותו סביבו.

אך בכך נעסוק בפרק הבא בסידרה.

עד כאן הטיעון של פינקלשטיין וסילברמן באשר ליציאת מצרים..

ועכשיו ניגש למלאכתנו.

הדה-קונסטורקציה של הדה-קונסטרוקציה.

ונראה כי אותם תעלולים, מעשי הטעיה, התעלמות ממה שלא נוח, שבהם השתמשו פינקלשטיין וסילברמן בפרשת הדו-קרב בין דוד וגוליית, משמשים אותם גם פה, ולא מפתיע שהם מסתבכים באותה המידה, ונתקעים בלופים לוגיים שאין מהם מוצא.

א. נתחיל בהנחה שאפשר לסמוך על השם "רעמסס" המופיע בספר שמות פרק א' כראייה לכך שרעמסס השני היה הפרעה של יציאת מצרים.

בתנ"ך מופיעים לא מעט אנאכרוניזמים (יחוס של תופעה או שם לתקופה שאינה קשורה אליהם), הנוגעים במיוחד לשמות מקומות, והסיבה לכך מובנת: אם מה שפעם היה "עקרון" נקרא היום "מזכרת בתיה", האם לא יעדיף הכותב לציין את השם החדש גם כשהוא כותב מה שהיה בעבר, כדי להקל על הקורא ולהבהיר לו באיזה מקום מדובר?

לעתים מציין הסופר התנ"כי את השם החדש והישן, כמו במקרים של לוז ובית אל, או של דביר וקרית ספר – אך לא תמיד, כמו במקרה של אור-כשדים, המיוחסת לימי אברהם (בערך 1800 לפסה"נ), בעוד שהכשדים הופיעו במזרח התיכון מאות שנים מאוחר יותר.

והמקרה של רעמסס, כשמה של עיר המסכנות שבו בני ישראל, הוא כמעט בוודאות אחד מהם.

איך יודעים?

פשוט מאוד:

בספר שמות, פרק א', פסוק 11, שעליו מסתמכים פינקלשטיין וסילברמן, כתוב כך:

וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס.

אך ארבעה פרקים קודם לכן, בהתייחס לתקופה שבה הגיעו בניו של יעקב למצרים כבר נעשה שימוש בשם הזה. וכך נכתב בפרק מז של ספר בראשית, פסוק 11:

וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף, אֶת-אָבִיו וְאֶת-אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה.

ובכן מה עכשיו? איך נתייחס לדיבור של פינקלשטיין וסילברמן על "הזיכרון ההיסטורי האותנטי", שעליו הם מסתמכים (ושעוד נחזור אליו, ויהיו צחוקים)?

האם זה לא ברור שפינקלשטיין וסילברמן הולכים בעקבות "מרבית החוקרים" ובעקבות "ההנחה המחקרית המודרנית" רק משום שזה משרת את מטרתם התעמולתית הדה-קונסטרוקטיבית?

מן הסתם ידוע היטב – גם לחוקרים המהוללים שלנו (הם זכו על ספרם בפרס "דן דוד" בסך חצי מיליון דולר, והוא זכה לשפע של תרגומים), שפי-רעמסס הוקמה בדיוק במקום שבו בנו ההיקסוס את בירתם אווריס, בעבר המזרחי של הדלתא של הנילוס, בארץ צוען שבה ישבו גם בני ישראל?

האם  לא יתכן,  שמשעה שחרבה אווריס ונעלמו גם ההיקסוס, היה זה אך סביר מבחינתו של הסופר התנ"כי, להשתמש בשם החדש והידוע של המקום, גם כשהתייחס להתיישבותם של בני יעקב במצרים בתקופת יוסף, וגם בקשר לעבדותם של בני ישראל כמה דורות מאוחר יותר?

כלומר – אנאכרוניזם בשני המקרים?

מה שאולי מחזיר אותנו לתיארוך התנ"כי של יציאת מצרים בתור אפשרות סבירה?

ב. אפשר לסלוח ל"מרבית החוקרים" כולל "המודרניים" שבהם על גילויי הבורות שלהם בתנ"ך. מוצא התפיסות האלה על יציאת מצרים הוא בחוקרים הפרוטסטנטיים האנטישמים של המאה ה-19, שביקשו להכחיש את התנ"ך כהיסטוריה. אך קצת קשה יותר לסלוח לחוקרים כפינקלשטיין וסילברמן, האמורים להכיר את הספר שהם מנסים לערערו בדבקות כזאת.

הדברים האלה מתייחסים גם לקביעה שלהם, שאותו פרעה, רעמסס השני, שלו הם מייחסים את שיעבודם של בני ישראל, הוא גם "הפרעה של יציאת מצרים" כקביעתם.

קביעה המוכיחה בורות עמוקה בתנ"ך.

שהרי הפרעה המשעבד, כלל אינו הפרעה של יציאת מצרים.

משה, כזכור, נמלט ממצרים המשעבדת אחרי שהרג את האיש המצרי ואויים בהלשנה. בגלותו נלווה ליתרו כהן מדיין, והנה מה שכתוב בשמות ב' 22-23:

וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ  (יתרו) וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה.  וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם  כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם (פרעה המשעבד) וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה.

זאת אומרת מה? שאם פרעה המשעבד הוא רעמסס השני, הרי שפרעה של יציאת מצרים אינו אלא בנו מרנפתח.

זה מאסטלת מרנפתח.

זה שערך מסע מלחמה מוצלח ביותר בארץ כנען וטען להשמדת עם ישראל שם.

כלומר, אותו פרעה שממנו נמלטו בני ישראל, הוא גם אותו פרעה שהשמיד אותם בארץ כנען.

מין אנאכרוניזם שכזה.

ג. יש להתעכב במיוחד על הסתמכותם של פינקלשטיין וסילברמן על מה שכתוב אצל המצרים, ויחס ההעדפה המוחלט שהם מעניקים לכתבים האלה, לעומת הכתוב בתנ"ך. "על סמך מקורות מצריים נבנתה העיר…", וכן "האיזכור המוקדם ביותר של ישראל בטקסט שאינו מקראי…" ועוד "באף אחת מן התעודות הקשורות בתקופת ההיקסוס, או בתקופה מאוחרת יותר בתולדות מצרים, לא נזכר השם  ישראל…" ויש עוד מקומות רבים מאוד בספרם שמהם מתקבל הרושם שלעומת התיעוד המפורט והאמין בכתבי המצרים, או האשורים, ושממנו אפשר להסיק מסקנות היסטוריות מרחיקות לכת, התנ"ך הוא הבל הבלים, אגדות עם תעמולתיות ותו-לא.

אז הנה קוריוז:

המילה "היקסוס" מופיעה בכתבי הפרעונים פעם אחת ויחידה – בתור כיתוב לתמונה שהבאתי פה, למעלה, ושבה זוכה אבישר (או אבישה) השמי לכינוי הזה.

קראתם היטב:

העם השמי האדיר והגדול הזה, שישב במצרים מאות בשנים; אותו עם שלפי דברי מנתון שלט במצרים 500 שנים תמימות; אותו עם שגם לטענת  ההיסטוריונים המודרניים היה במצרים 230 שנים (בין 1,800 ל-1,570 לפסה"נ) ומהן הוא שלט במשך 100 שנים באימפריה האדירה בתבל של אותם הימים – כלל אינו זוכה להתייחסות בכתבי הפרעונים! המצרים קראו בשם "עאמו" (עם) לשמים שהגיעו אליהם, ובכלל זה ההיקסוס. שמותיהם של פרעוני השושלת ה-15 ההיקסוסית נשמרו ותועדו ומדובר בשמות שמיים בעליל (כגון חיאן, יעקבהר, יעקבאל,  ועוד) – אך המצרים לא טרחו לציין כי מדובר בשלטון זר! בשום תעודה פרעונית לא מתואר כיבושה של מצרים על ידי השמיים הזרים!

אמנם יש כמה פפירוסים ידועים, ובהם דברי שירה ונבואה, קללות (מארות) וכו' שמהם אפשר להסיק על השתלטות עם מדברי  זר על מצרים (פאפירוס איפווואר ועוד). אך אלה גם הפפירוסים שמהם אפשר ללמוד, רחמנא ליצלן, על מכות מצרים ועוד פרטים הקשורים ליציאת מצרים! ויש לציין, שגם בפפירוסים האלה, אין ייחוס מפורש ואין נקיבה מפורשת בשמם של העמים הזרים במצרים.

אפילו כאשר ניצחו המצרים, ופרעה יעחמס ניצח את ההיקסוס וגירש אותם מאווריס בירתם ואחר כך כבש גם את עירם שרוחן בכנען, אין התייחסות לזהותם המדוייקת של המנוצחים!

המילה "היקסוס", מופיעה רק פעם אחת בכתבי המצרים, אך בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקומות מושבם של השבטים השמיים האלה באווריס וסביבותיה, נמצאו חרפושיות רבות הנושאות את השם הזה. אלא שההיקסוס לא עסקו בכתיבה ובתיעוד, ולפיכך השרידים הארכאולוגים בעלי הזהות הכנענית שהותירו במצרים, כולל החרפושיות, הן העדות היחידה להמצאם במצרים – לבד מאותה כתובת בבני חסן שהזכרתי.

מעניין לדעת, לפיכך,  למה בדיוק מתכוונים פינקלשטיין וסילברמן כשהם כותבים את המשפט "באף אחת מן התעודות הקשורות בתקופת ההיקסוס", וגומר, שבהן לא הוזכרו בני ישראל.

מה חבל שהם לא הזכירו אפילו תעודה אחת כזאת. חבל, אך לא תמוה, כי גם אם יעמדו  החוקרים המהוללים על ראשיהם וינפנפו באזניהם, הם לא ימצאו תעודות מצריות המתייחסות לשלטון ההיקסוס בארץ הנילוס. שהרי אפילו התעודות שעליהן הסתמך ההיסטוריון מנתון לצורך כתיבת ההיסטוריה של ההיקסוס ובני ישראל, אינן ידועות ואינן בנמצא (חוץ מסיפור הניצחון של יעחמס, שגם בו לא מוזכרים ההיקסוס בשמם. האם  זו התעודה שממנה נעדר, לדעתם של פינקלשטיין וסילברמן, איזכורם של בני ישראל?)

כלומר:

ההיקסוס, עם אדיר זה שישב במצרים והשתלט עליה, זוכים לאיזכור מפורש אחד ויחיד בכתבי המצרים  – אך החוקר פינקלשטיין והסופר סילברמן תובעים מאותם מצרים כי יזכירו עם עבדים קטנטן כמו בני ישראל, כדי ללמוד מכך על קיומו במצרים! המצרים אינם מזכירים כלל את כיבושם על ידי ההיקסוס – אך אמורים לגרד בכתובים את הפצע המעצבן של בריחת עם העבדים הקטן מארצם, זה העם שעשה צחוק מהפרעון שלהם, ונמלט עם כלי הכסף והזהב שנטל מהם בהשאלה על מנת שלא להחזיר!

נראה שפינקלשטיין וסילברמן תובעים מהיסטוריונים המצרים בני התקופה הרבה-הרבה יותר ממה שאפשר לצפות מהם, פשוט כי זה מתאים למטרתם:

אם המצרים לא הזכירו את בני ישראל ואת שהותם במצרים – סימן שבני ישראל לא היה במצרים ולא יצאו ממנה.

כמו את רוב התיאוריות המופרכות שלהם ואת רוב התיזות הבדויות שלהם, מבססים פינקלשטיין וסילברמן גם את התיזה שלהם בקשר ליציאת מצרים – על ההיעדר.

מעשה נסים של משה ואהרון בחצר פרעה: רעמסס או מרנפתח? או לא זה ולא זה? (ציור של גוסטב דורה)

בניגוד גמור ליומרה הבסיסית שלהם, לבסס את דעתם על מה שיש ומה שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות או בכתבים היסטוריים, הם מבססים את דעתם על מה שלא מצאו (עדיין?) הארכיאולוגים בחפירותיהם או בתעודות ההיסטוריות.

ד. ולבסוף הבטחתי רגע של צחוק קטן ומספק על חשבונם של שני החוקרים שלנו, ולכן אקיים:

כזכור, פינקלשטיין וסילברמן טוענים בספרם כי "מרבית החוקרים ראו באיזכור המקראי של השם רעמסס פרט ששימר זיכרון היסטורי אותנטי." (עמוד 72)

"מרבית החוקרים" – ובעקבותיהם גם פינקלשטיין וסילברמן, כפי שחזו עינינו.

אך כזכור, אם רעמסס השני החזק והמנצח הוא הפרעה של יציאת מצרים, אז לא יתכן שהיתה יציאת מצרים (היו מוצבי גבול חזקים, אין תעודות וכמובן שאין ניסים).

ככתוב:

"אם נתעלם ממעשי ניסים, קשה לקבל את הרעיון  שקבוצת עבדים גדולה נמלטה ממצרים דרך ביצורי הגבול השמורים בקפידה  אל המדבר…" (עמוד 74)

ובכן, אם כך, אם אין מעשי ניסים בנמצא, ואם כל עניין יציאת מצרים אינו אלא פיברוק היסטורי שנכתב בתקופת המלך יאשיהו במאה השביעית לפסה"נ –

אז איך זה יכול להיות שהאיזכור של רעמסס מייצג "זיכרון היסטורי אותנטי"?

אם בני ישראל מעולם לא היו במצרים ולא יצאו ממנה – אז מהו אותו זיכרון? ואיך הוא יכול להיות היסטורי כשהוא מתייחס למה שלא התרחש מעולם? ואיך הוא יכול להיות אותנטי כשסיפור יציאת מצרים כולו פוברק בידי הכוהנים-הסופרים של יאשיהו  מאות רבות של שנים אחרי מעשה, לפי גירסתם של המחברים?

אלא אם כן לפינקלשטיין ולסילברמן יש פרשנות משלהם,  חדישה-דנדשה למילים "היסטורי" ו"אותנטי".