דילוג לתוכן

אסור לסתום את הפה למתנגדי התקיפה באיראן. איוולתם נכרכת כחבל של שקרים סביב צווארם

אוגוסט 15, 2012

ביום ראשון השבוע פרסמתי כאן את הרשומה שנגעה למאמרו של עוזי בנזימן ב"עין השביעית", כאשר  שלח לעמיתיו צו גיוס ובו דרישה ברורה להירתם במלוא מרצם הז'ורנליסטי לסיכול האיום החמור ביותר על בטחונה של מדינת ישראל: כוונתם הזידונית של שני פוליטיקאים מקומיים להפציץ באיראן,  כדי לנסות ולמנוע מהמשטר האיסלאמי שם להשיג פצצה גרעינית.

באותה הזדמנות ציטטתי שורה של סקרי דעת קהל, וטענתי שככל שנמשך והולך הדיון הציבורי, קורה תהליך ברור מאוד: יורד וצולל בצורה ברורה מספרם של האנשים בציבור המתנגדים לתקיפה ישראלית באיראן: בסוף פברואר התנגדו 65% מהישראלים לתקיפה כזאת. בתחילת מרץ, בסקר אחר, ירד מספר המתנגדים ל-58%. עברו כמעט שלושה חודשים, ובסוף מאי התפרסם סקר נוסף, ממנו התברר כי נותרו 52% המתנגדים לתקיפה ישראלית עצמאית באיראן.

קינחתי וכתבתי כי מאז מאי השנה  כבר לא נשאלת  בסקרים השאלה הזאת, על שיעור הישראלים המתנגדים לתקיפה.

הרי רוב הסקרים נערכים על ידי אמצעי התקשורת הנשלטים על ידי מתנגדי המלחמה, ואין להם סיבה להצביע על הירידה העקבית בתמיכה בהם.

עבר יום אחד מאז כתבתי את הדברים, והנה בחדשות השעה 8 בערב, ביום שני, בטלוויזיה בערוץ 10, התבשרנו על סקר חדש של מכון "דיאלוג", שבראשות הפרופ' קמיל פוקס, המרבה לפרסם את סקריו ב"הארץ", ועל פי ממצאיו, כך נאמר:

"רוב הציבור אינו חושב שישראל צריכה לתקוף את מתקני הגרעין האיראנים".

וכמה מונה "הרוב" הזה?

ובכן, הפרופ' והערוץ מגלים לנו כי "הרוב" הזה מונה 46%.

נניח לשאלה הקטנונית, איך מצליחים הפרופסור והערוץ להפוך 46% ל"רוב", בשעה שרוב הסטטיסטיקאים והמתמטיקאים  לא יתקשו, מן הסתם, לשכנע אתכם שהמילה רוב מתחילה לקבל תוקף החל מהמספר הלא-עגול של 50.1%.

יש הטעייה חשובה יותר הנוגעת לסקר הזה:

בסקר של פברואר נאמר כי "65% מהישראלים מתנגדים לתקיפה ישראלית באיראן".

בסקר של מרץ, שאותו ערך אותו פרופ' פוקס עצמו, נאמר כי "58% מהישראלים מתנגדים לתקיפה עצמאית באיראן".

בסקר של מאי נאמר כי "למעלה ממחצית הציבור (52%) סבור כי יש להימנע מתקיפה צבאית נגד הגרעין הצבאי האיראני."

בשלושה הסקרים האלה מנוסחת עמדתו של הציבור בלשון חיובית. הציבור נוקט עמדה: הוא "מתנגד" או "סבור ש-".

אך בסקר של יום שני השבוע, "הרוב" המפוקפק של הפרופסור והערוץ מביע עמדה חלשה בהרבה:

"הרוב" הזה "אינו חושב" שישראל צריכה לתקוף.

כל מי שעוסק באופן מקצועי בסקרים, יסביר לכם בקלות ובמהירות את ההבדל העצום שבין הניסוחים האלה. ניסוח בלשון חיובית, המבטא אסרטיביות וחוזק, וניסוח בלשון שלילית המבטא היסוס וחוסר החלטיות.

כשמישהו אומר שהוא מתנגד לתקיפה, וכשאותו אחד אומר שאינו חושב שצריך לתקוף – מדובר בשני דברים אחרים לגמרי, גם אם הפרופ' והערוץ לא היו רוצים שנשים לכך לב.

אך גם אם נתעלם מנקודה זאת,  המספרים לא משקרים: תוך פחות משישה חודשים, מאז סוף פברואר השנה ועד היום, באוגוסט, ירד מספרם של הישראלים המתנגדים לתקיפה  באיראן מ-65% ל-46% – ירידה של כמעט 30%! כלומר: 3 מכל 10 ישראלים שהתנגדו בפברואר להפצצה ישראלית באיראן – הפכו את דעתם, והם אינם מתנגדים עוד לתקיפה כזאת!

זהו שינוי עצום.

מכיוון שאחת העובדות הבולטות ביותר בשטח היא, שהדיון בעניין ההפצצה באיראן רק גבר והלך בששת החודשים האלה, נראה לי שאין זה מוגזם לקשור בין שתי התופעות, ולומר כפי שטענתי : שככל שהדיון נמשך, יש ירידה בולטת מאוד במספר הישראלים המתנגדים לתקיפה.

אגב, את הדברים האלה, כלומר שיש חשיבות גם לדיבורים על התנגדות לתקיפה,  כתבתי פה כבר אחרי ההתבטאות הראשונה של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן בעניין האיראני, לפני כ-15 חודשים. אמנם לא הסכמתי עם תוכן דבריו ומגמותיו (רק בעניין הזה. עם דברים שאמר דגן בשני נושאים אחרים דווקא הסכמתי, ואף המלצתי שילך לפוליטיקה) אך לא עלה על דעתי להסתייג מזכותו לומר את הדברים, ואף כתבתי שיש בכך חיוב רב, גם  מבחינה עניינית:

"דגן גם מזהיר מפני תקיפה עכשיו באיראן. גם בלי לקבוע עמדה לגבי הסוגיה עצמה, אפשר לדחות ממש על הסף את הטענה המרכזית נגדו: כביכול, אסור לו לומר את הדברים  – כי גם אם אין כוונה לתקוף את איראן, עדיף שהאפשרות הזאת "תהיה על השולחן" מבחינתם (של האיראנים). ובכן – האם מישהו חושב שבגלל שדגן מזהיר מפני התקיפה האווירית (הישראלית) של הגרעין האיראני, האפשרות יורדת מן השולחן מבחינתם? האם לא יהיה נכון לומר שההיפך הוא הנכון? שיציאתו של  דגן  נגד תקיפה ישראלית דווקא מדגישה את העובדה שתקיפה כזאת נמצאת "על השולחן"?  מי שחושב שהאיראנים נרגעים בגלל דבריו של דגן, מוטב שיבדוק איפה שכח לאחרונה את הגיונו הפשוט והבריא."

כל זה מה-2 ביוני 2011. ומה שהיה נכון לגבי דברי דגן ביוני אשתקד, נכון גם לגבי כל ההתבטאויות מאז נגד התקיפה הישראלית באיראן, של דגן ושל כל האחרים. כל אחת ואחת מההתבטאויות האלה מדגישה את רצינותן של הכוונות בישראל למנוע מן האיראנים נשק גרעיני, וגורמת למשטר באיראן לשוב ולחשוב על תבונת מהלכיו וכדאיותם.

אך החשיבות של ההתבטאויות האלה כלפי פנים חשובה לא פחות, וזה לא בגלל עצם קיומן, אלא בגלל תוכנן: ההתבטאויות האלה של הישראלים המתנגדים לתקיפה, מאלצות את המתבטאים לחשוף את טענותיהם נגד התקיפה. וככל שהטענות האלה מתגלות, נחשפים גם החסרונות והכשלים של הטענות – וכך יוצא ששיעור המתנגדים לתקיפה בששת החודשים האחרונים ירד וצלל בשיעור של קצת יותר מ-3% לחודש בממוצע.

וסביר להניח שככל שילכו ויתגברו הטענות נגד התקיפה, ילך וירד מספר המתנגדים לתקיפה. יחס הפוך בין ההתבטאויות ובין התמיכה במתבטאים.

כי הטענות של המתנגדים ממש חלשות. חלשות עד כדי כך, שחולשתן  גוברת אפילו על הרתיעה הטבעית של כל אדם  סביר ממלחמה, על כל מוראותיה.

ויותר ויותר אנשים נושכים את שפתותיהם, בולעים את גאוותם (כל שינוי של דעה כרוך בבליעת גאווה) ומודים שאולי אין מנוס.

שאם לא רוצים שלאיראנים יהיה גרעין, חייבת אופציית הפעולה להיות על השולחן – ומכל מקום אין שום תבונה בהתנגדות בלתי-מותנית לתקיפה ישראלית.

כי למתנגדי התקיפה אין, פשוט אין, טיעונים טובים.

ברור כי כל הסכנות של תגובה איראנית קונבנציונלית, גם אם היא תלווה בפעולה של החיזבאללה ואף של החמאס, וגם אם תתפתח למלחמה אזורית – מתגמדות לעומת הסכנה של תקיפה גרעינית איראנית (שר הביטחון בתחפושתו האחרונה כמוסיקאי חובב וראש הממשלה נתניהו העלו את הטיעון הזה בשבוע האחרון, ואיש לא נתן לו תשובה, כי אין).

ברור כי סכנת התגובה האיראנית-חיזבאללונית-חמאסית נגד ישראל (מלחמה אזורית), קיימת גם אם יהיו אלה האמריקאים שיצאו למתקפה על הגרעין האיראני.

ברור כי הטענה שהאיראנים, גם אם תהיה להם פצצה גרעינית, יימנעו מתקיפה נגד ישראל בגלל שיקולים תבוניים ("רציונלים") של רווח והפסד, היא  חלשה מאוד. אין למתנגדי התביעה גם קש קטן ודק להאחז בו מול שפע הראיות המצביעות על חוסר הרציונליות של ההנהגה האיסלאמית הקיצונית של איראן.

אין שום דרך להסביר באופן "רציונלי" את נכונותו של המשטר האיסלאמי להכניס את עצמו ועת עמו לצרות צרורות (הסנקציות הבינלאומיות) ולהסתכן במלחמה נוראה (נגד ישראל ו/או ארה"ב) – למען פצצה גרעינית שאין להם שום כוונה להשתמש בה.

אין שום דרך להסביר באופן "רציונלי" את שפע ההתבטאויות המוטרפות בעליל של ראשי המשטר האיראני נגד ישראל והמערב:

למשל, סגן הנשיא האיראני המתאר את הציונות כמקור סחר הסמים העולמי וכמקור מחלות.

למשל,  דבריהם של הנשיא וסגנו המאשימים את המערב בהשפעה על מזג האוויר היבשושי-משהו מעל איראן בשנים האחרונות.

למשל, האובססיה המטורפת של המנהיג הרוחני חמינאי והרמטכ"ל האיראני, ורבים אחרים בצמרת הדתית, הפוליטית והצבאית, להשמיד את ישראל, "למחות את הכתם מהמפה" וכן הלאה.

הטיעון שרק אחרי תקיפה ישראלית באיראן יקבל המשטר  האיסלאמי באיראן לגיטימציה לפתח נשק גרעיני,  אינו מחזיק מים:  שהרי לא היה שום צורך בתקיפה כלשהי, אלמלא היה המשטר האיראני האמור מפתח עכשיו, עוד לפני התקיפה שלה מתנגדים המתנגדים, את הנשק הגרעיני הזה. כך שמה עניין הלגיטימציה לכאן.

הטיעון שאין אפשרות למנוע לחלוטין את הניסיון האיראני להרכיב פצצה גרעינית, אלא רק לדחות אותו, הוא חלש: מה שאפשר לדחות פעם אחת, אפשר לדחות שוב ושוב באותה דרך.

אין שום טיעון של מתנגדי התקיפה בכל תנאי,  שאינו טלאי על טלאי, מעשה רמיה, שרלטנות שקופה וקשקוש בלבוש. אילו היה טיעון עמיד אחד,  כבר היינו שומעים אותו ונותרים פעורי פה וחסרי תשובה.

מערכת הטיעונים שלהם היא עבירה חמורה נגד אחד הכללים הבסיסיים ביותר של הקיום: "הבא להרגך השכם להורגו."

ראשי המשטר האיסלמי של איראן מאיימים להשמיד את ישראל מזה 33 שנים, מאז התחוללה שם מהפכת חומייני. מדובר באנטישמים קיצוניים, שמצד אחד הם מכחישי שואה – ומצד שני אינם מסתירים את הערצתם למשטר הנאצי בגרמניה, בין השאר על כך שעסק בהשמדה שיטתית של יהודים.

הכל בגלוי ובמוצהר.

כבר כתבתי כאן בתשובה למגיב דניאל, כי אילו היו מנהיגיה של ישראל משמיעים דברים דומים לאלה שמשמיעים מנהיגיה של איראן, הוא לא היה טוען שהם רציונליים. הוא היה קונה בחיפזון רב כרטיס טיסה לחו"ל, או רוכש קונגו ומתחיל לחפור בור עמוק ביותר לצורכי מיקלוט.

כל עוד יש בידי איראן נשק קונבנציונלי בלבד, האיום בהשמדת ישראל הוא ריק מתוכן. איראן אינה יכולה לבצע את מזימת מנהיגיה. צבאה חלש מדי ומרוחק מדי. בעלת הברית העיקרית של איראן, סוריה, הולכת וקורסת. בהיעדרה או בחולשתה של סוריה יהיה החיזבאללה מבודד וחשוף. התקפת טילים בעלי ראש נפץ קונבנציונלי (טילים בעלי ראש נפץ כימי יעילים אף פחות) היא אמצעי התקפי מוגבל ביותר.

אך בדיוק מסיבה זו, כדי להקנות נפח ומשמעות לאיומי ההשמדה של ישראל, מבקש המשטר האיסלאמי האנטישמי באיראן לפתח נשק גרעיני.

אלה המרימים את קולם וטוענים כי אין מקום לפעולה ישראלית למניעת הפצצה הגרעינית האיראנית כמוהם כמי שאומרים:

"הבא להורגך, השחז את סכינו ופשוט לפניו את צווארך".

בשום אופן אין למנוע מהם את האפשרות לומר את דבריהם. כל אמירה שלהם רק מחלישה את הטיעון שלהם, כי היא חושפת את איוולתם. כל מכתב של אנשי רוח נטולי בינה, כל קריאה לטייסים לסרב פקודה, כל הפגנונת שהם עורכים – מקטינה את עוצמתם ומרבה את חולשתם.

המספרים מוכיחים זאת.

המספרים המופיעים בסקרי דעת הקהל שהם עצמם עורכים ומפרסמים.

ועדיין יש מקום להזכיר את עמדתי הקבועה: איני מרגיש כמי שיש בידו הנתונים לקבוע מה יכולה להיות הפעולה הישראלית הנכונה באיראן. אין לי נתונים לקבוע מתי צריך, או לא צריך לבצע פעולה כזאת.

לא הצבעתי בבחירות עבור ביבי או עבור ברק. עמדותיהם בהמון עניינים אינן מקובלות עלי ואיני מסתיר זאת. אבל הם נבחרי הקהילה שאני משתייך אליה, וכפירה בזכותם להחליט ולעשות  מה שנראה להם, למרות מחאותי, כמוה ככפירה בעיקר: כפירה בזכות הבחירה של העם. דחייה בלתי דימוקרטית, לא הוגנת ולא הגונה, ובטח לא נבונה, של תוצאות הבחירות.

אצל הבולשביקים שלנו (המתחזים כאנשי שלום וכאבירי זכויות האדם והאזרח), הכפירה כזאת בזכויות היסוד של העם, כגון זכותו לבחור את מנהיגיו,  היא עניין רגיל לגמרי. זיכרו את מי שהיה מזכיר ההסתדרות ושר בישראל, יצחק בן אהרון,  שסירב לקבל את הכרעת העם ב-1977. כל אחד ואחד מהם הוא מין יצחק בן אהרון כזה.  זיכרו את ההתנשאות ואת היוהרה שלהם, את הגזענות ואת  הבוז, את הניכור ואת השנאה שהם מפגינים ללא הרף כלפי בני עמם, בשעה ששוב ושוב הם מקבלים את העמדות הפוליטיות של אויבינו הגרועים ביותר, כולל אלה המבקשים להשמידנו.

אבל בשום אופן אסור לסתום להם את הפיות, וגם לא לכפור בזכותם להביע את התנגדותם. להיפך. שיכתבו, שיצרחו, שיפגינו, שיחתמו על עצומות ויגישו בג"צים. הניחו לאיוולתם להשתלשל מפיהם כאותו חבל של מילים שקריות הנכרכות והולכות סביב צווארה של עמדתם.

כמה שהם מדברים יותר, הם שווים פחות.

כי העם, בניגוד למה שהם חושבים, אינו טיפש. כל זמן שהם שותקים, עדיין יש רבים החושבים שיש משהו בעמדתם. אך כשהם מדברים – מיד נחשפים השקר והאיוולת.

גורלם גרוע בהרבה מגורלו של סיזיפוס מן המשל היווני, השב ומגלגל את האבן הגדולה במעלה ההר: האבן שהם מגלגלים גדלה והולכת, וההר שהם מטפסים עליו מתגבהה עוד ועוד.

כפי שמוכיחים הסקרים  שהם עצמם עורכים ומפרסמים.

2 תגובות
  1. מאפיהו יקירי
    אתה מהכותבים הטובים ברשת
    אני חושב שהניתוחים המדיניים שלך (על הכלכליים אני מעדיף לא לדבר…) עולים על כולם- כולל בן דרור ימיני, שהוא מופת לכתיבה עיתונאית במיטבה- ובעצם סוג של יוצא מן הכלל המלמד על הכלל.
    יש בזה משהו מצער שאתה כותב בבלוג עם מגיב אחד או שניים, בזמן שעיתונאים אחרים חסרי כישרון כותבים מול קהל של מליונים וזוכים לתגובות רבות.
    אני מקווה שתמשיך לכתוב בעוז, ובעיקר אני מקווה שרבים קוראים אותך הגם שלא מגיבים

    אהבתי

  2. דוד,
    אני מודה לך על מחמאותיך. אני שותף מלא לדעתך הטובה על בן דרור ימיני, ואם לא אכפת לך, תרשה לי להחליף את סולם הציונים שלך באמירה שכל אחד מאיתנו טוב בסוגו. במיעוט התגובות בבלוג פה כבר דיברנו ולא נוספו לי תובנות חדשות. סביר שהוא פועל יוצא ממספר הקוראים הזעום למדי (רק מדי פעם אני מגיח לרשימת 100 הגדולים של וורדפרס). אני מתנחם בכך שקוראי הם מובחרים ביותר, כי הם מזהים חומר טוב כשהם נתקלים בו.

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: