דילוג לתוכן

מותחן/ עם חברים כאלה

אוגוסט 14, 2012

עם חברים כאלה/ ניקולאס קולרידג/  תרגום: אניה לסקין/ הוצאת "קוראים", 2000/ 376 עמודים

עם חברים כאלה | ניקולאס קולרידג`

הסופר, ניקולאס קולרידג', ניהל בזמנו רשת של כתבי עת באנגליה, שכללה שמות ידועים כמו "ווג", "בית וגן" ו"וניטי פייר". במותחן שכתב, גיבור הספר, קיט פרסטון,  הכותב בגוף ראשון,  הוא עורך ראשי ברשת עיתונות שאותה העתיק קולרידג' מהמציאות, וזה כוחו העיקרי של הספר: אמינות. האיש יודע על מה הוא כותב, ולא כתוצאה מתחקיר מעמיק יותר או פחות, אלא כתוצאה מהיכרות אישית ועמוקה ארוכת שנים.

עולם כתבי העת מתואר ללא בלי הנחות, ובטח בלי הנחות סלב. קולרידג', האמת, די מתעב את עולם הסלביות, די מתעב טייקונים, כולל אלה שקונים ומוכרים עיתונים,  די מתעב עיתונאים חנפנים בעלי חשבונות זרים, די מתעב את הריקוד המושחת של אינטרסים מסחריים/ אינטרסים אישיים/ מודעות מסחריות/ תוכן שיווקי. ומכיוון שלשונו/המקלדת מושחזת למדי, התוצאה נקראת בשטף, קצת משעשעת וקצת מפחידה.  את המותחן פירסם קולרידג' לפני כ-15 שנים, ב-1997, אך הדברים שכתב נראים אקטואליים לחלוטין וגם היום, ובמרכזם הרגשת הקריסה האיטית והנמשכת של העיתונות המודפסת ונסיגתה לעומת הרשת המתפשטת ומשתלטת.

הסיפור מתנהל סביב הכתבת-תחקירנית-כוכבת אנה גרנט, צעירה, יפה, מוכשרת, אוהבת אנשים עם הרבה עוצמה והרבה כסף, ולא בוחלת כמעט בשום שיטה כדי להשיג את מבוקשה – מידע פיקנטי בשביל קוראיה, כמה שיותר פיקנטי, יותר טוב.

אז מה הפלא שהיא נמצאת בדירה שלה, מתה לגמרי, ולא מסיבות טבעיות.

זה מה שמניע את הסיפור, כאשר משטרת לונדון והעורך הראשי של אנה,  פרסטון, מנהלים תחרות, מי ימצא ראשון את הרוצח. העורך הכותב בגוף ראשון נדחף למשימה גם בגלל שהוא אחד החשודים, וגם כי היה מאוהב באנה וגם בגלל שהרוצח מאיים על בתו האהובה החיה עם גרושתו.

העלילה זזה במהירות בין לונדון ופאריז, ניו יורק והונג-קונג, וקולרידג' מכיר את הסחורה. קבלו תיאור שלו למלון ניו-יורקי:

"בכל פעם שאני מגיע לניו יורק לעסקים, אני עוצר במקום אחר. הפלאזה, הקרלייל, המארק, ארבע העונות, הריץ-קרלטון. שימו אותי בחדר של כל מלון במנהטן ואגיד לכם איפה אני – בחדר מלון במנהטן. מתערב שלא תוכלו להבדיל ביניהם. כיסויי המיטה, חדרי אמבטיה עם רצפת השיש, המנורות, המיני-בארים, ערוצי הקניות, הדפסי ארכיטקטורה ממוסגרים, הזמנת ארוחת בוקר שיש לתלות על ידית הדלת…בטח יש איזה מחסן מרכזי שמספק את הסחורה."

לא הייתי במנהטן מאז 1984, ושהיתי אז במלון תיירים דפוק וזול ברחוב ה-23, אבל אני מניח ששום דבר לא השתנה מאז כתב קולרידג' את הדברים האלה ב-1997.

זה הסיפור. הקטעים שבהם עוסק קולרידג' בעיתונות, במיוחד בהקשרים המסחריים שלה, הם החזקים בספר. והקטעים העוסקים ברצח ובחקירתו חלשים מהם. כל מי ששם פעם עין על עורכים של עיתונים יודע שיש להם כישרונות רבים, אבל ללכת מכות, להשתמש בכלי משחית, לחמוק מזרועותיהם של פושעים מסוכנים  וכו' – זה לא מה הקטע החזק אצלם. בעיות הסבירות האלה נסלחות, כמובן, בהתחשב בז'אנר, ועדיין הספר שווה קריאה.

From → מותחנים

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: