Skip to content

מה קרה למחאה, סיכום ביניים

אוגוסט 13, 2012

לא אכחיש שבצד הרים של חששות ועננים של חשדות, היו לי גם תלים של תקוות ביחס למחאה החברתית, זו שפרצה ביולי אשתקד בתור מחאת האוהלים, ובינתיים היא מתמוססת ומתפוגגת לנגד עינינו בתור גירסת כיסוי של "השרוף".

הייתי תמים מאוד כאשר כתבתי את הרשומה הראשונה שבה התייחסתי למחאה. זה היה ב-17 ביולי אשתקד (ומאז נוספו לה פה 61 רשומות נוספות), שלושה ימים אחרי התאריך הרשמי של תחילת המחאה.

היה נדמה לי שמדובר במחאה של אנשים צעירים המתגוררים בעיר הגדולה ומתקשים לעמוד במחירי הדיור הנוראים הנכפים על אזרחי ישראל על ידי המשטר שהנהיגו פה בנימין נתניהו ושותפיו, שאין נאה לו מן הכינוי "קפיטליזם חזירי".

והנה מה שטענתי: "אם  הצעירים המפגינים יהיו  תקיפים, ממוקדים ועיקשים (אך לא טיפשים: שיעיפו לכל הרוחות  ובמהירות הבזק  את כל החוכמולוגים שמנסים לגרור אותם באותה הזדמנות להפגנות  "נגד הכיבוש")  הם ישיגו את שלהם, כי הממשלה – כל ממשלה – היא חלשה לעומת  אזרחיה. היא לא יכולה לעמוד בפני מחאה צודקת. היא תביא פתרונות כי אחרת יהיה לה רע ומר. היא  תגיע חיש קל לאותו מקום שאליו מגיעות ממשלות שאינן מוצאות פתרונות לאזרחיהן:  לפח הזבל של ההיסטוריה."

שלוש או ארבע רשומות הקדשתי  להצעות פתרון לדוגמא של בעיות הדיור, שהאמת היא שהן קלות לפתרון, כי לא רק שהממשלה אינה צריכה להשקיע הון עתק בפתרונן, אלא להיפך – פתרונות הדיור יכולים להיות מקור להכנסות לממשלה.  אך נראה שרק השר אטיאס מש"ס התעניין בעילתה המקורית של המחאה – והוא התעניין בה כדי להקל עוד יותר על בוחריו החרדים. מנהיגי המחאה עברו בקלות ראש לסעיפים הבאים במצעם הלא-קיים.

וכך קרה שהמציאות, אללי, טפחה על פני.  הצעירים לא היו ממוקדים אלא טיפשים, החוכמולוגים של "הלאה הכיבוש" השתלטו על המחאה, ולא הממשלה של ביבי, אלא הנהגת המחאה, היא זו שמצאה את עצמה בפח הזבל של ההיסטוריה. מתברר שמובילי המחאה לא התעניינו במיוחד בפתרון בעיות הדיור של צעירי ישראל או ענייה. מובילי המחאה, כך התברר די מהר, התעניינו בעיקר…במחאה.

תמימותי לא ארכה זמן רב. כבר ב-24 ביולי, אחרי ההפגנה הגדולה הראשונה של המחאה, כתבתי כך:

"הרושם שלי הוא שעל השטח של אי התנועה בשדרות רוטשילד, בין  כיכר הבימה לרחוב שינקין,  כדונם אדמה, היה בשבוע שעבר הריכוז הגבוה ביותר למטר רבוע  במזרח התיכון של  מומחים להפקת ארועים פוליטיים,   חכמי יחסי ציבור, אמרגנים של מחאות, תסריטאים של תרחישים מהפכניים בנוסח הבורגנות השבעה,  בשלנים של הפגנות  ומומחים בהלהטת רוחות…וכמו כן גילו לנו שהספונסרים הפינאנסיים והאירגוניים של המיזם הזה הם "הקרן החדשה לישראל" (שאף מתגאה בתמיכה) והשלוחה שלה שתי"ל, שזה בכלל סגר  מבחינתי את התמונה. אין לי שום אמון בכך שכל מיני מדינות זרות, קרנות חשאיות  למחצה והכנסיה הפרוטסטנטית של מערב אירופה – מקורות המימון של הקרן החדשה ואירגוניה –  מבקשים את טובת הילידים כאן. הם כאן בשביל לסכסך ולהסית"…

הפגנת המחאה בכיכר המדינה: חיבוק הדוב החונק של התקשורת

ואמנם, לא חלף זמן רב עד ש"הקרן החדשה" השתלטה על המחאה. מבחינת קוראי, מאזיני וצופי העיתונות הממוסדת נשמרה האמת המרה הזאת כסוד כמוס (וכך עד היום) אבל לקוראי הבלוג הזה בישרתי כבר ב-15.08.2012, כי "הקרן החדשה לישראל השתלטה על המחאה". הפאסאדה של ההשתלטות הוצגה כ"צוות המומחים" (בראשות הפרופסורים יונה ספיבק ויוסי יונה), אבל בפועל,  בעל המאה השתלט על הדעה.

שמה המקובל של "הקרן החדשה לישראל" הוא עיוות תעמולתי של השם האמיתי – "הקרן לישראל חדשה". מה שהטייקונים האמריקאים השולטים בקרן מתכוונים אליו כשהם אומרים "ישראל חדשה", הוא בעצם "אמריקה הישנה". בסך הכל מדובר בעוד ניסיון לאמריקניזציה של החברה הישראלית.

למרבית האירוניה, זו בדיוק גם המטרה האידיאולוגית של בנימין נתניהו והטייקונים האמריקאים הניצבים מאחוריו ומושכים בחוטיו.

כך שבפועל, שימשה המחאה החברתית כמרכבה של הסניף הישראלי של המפלגה הדימוקרטית בארה"ב, במאבקו נגד הסניף הישראלי של המפלגה הריפובליקאית בארה"ב. אותם מיליארדרים מריצים את המועמדים להנהגה  שם ופה, הן אצל הדימוקרטים והן אצל הריפובליקאים.

ברור שגם "צוות המומחים" של ספיבק-יונה לא ממש התעניין בפתרון בעיות הדיור של הישראלי, העילה המקורית לפרוץ המחאה. עניין הדיור הופיעה רק כדייר-משנה. המומחים של הקרן החדשה הקימו "צוות דיור ותחבורה" כאחד מתשעת הצוותים שלהם, וההצעות וההמלצות שלהם בתחום הזה היו מעשיות וממשיות כמו בשאר התחומים. מין רטרו מגוחך של מפא"י-אחדות העבודה-מפ"ם של פעם עם קישוטים פוסט-מודרניים ופוסט-ציוניים.

ואולי אני אכזרי מדי בשיפוט כלפי "צוות המומחים". פרופסורים יודעים לכתוב מילים על ניירות מכל מיני סוגים, אז זה מה שהם עשו. כשיש לפרופסורים מזל ומזדמנים להם מתווכים מוכשרים בין הניירות ובין המציאות, פוליטיקאים או מנהלנים, אשריהם וטוב להם. זה לא היה המקרה עם מנהיגי המחאה.

ונחזור למהלך העניינים. אי אפשר לבוא בטענות על חוסר ניסיון אל קבוצת הצעירים שהתחילה את המחאה ומצויה עד היום בהנהגתה, מי שכונו בשם "השביעיה הסודית". הם עשו מה שהם יודעים, מה שמתברר היום כממש לא הרבה.  אך סביבם היו אינספור "שוחרי טוב" שעזרו להם כמיטב יכולתם להיכנס לנתיב המוליך לשום מקום. עיתונאים, פוליטיקאים ואקדמאים כחול אשר על שפת הים.

כל שטות ואיוולת של הצעירים מההנהגה כוסו מיד בקיתונות של חנופה ובעבוטים של מחמאות מזויפות. כשהשוטים הצעירים של הנהגת המחאה הודיעו שהם לא פה בשביל "להציג תביעות" או "להעלות הצעות", כי  זה "תפקידה של הממשלה", מיד התייצבה לימינם הסוללה הרגילה של החנפים מתכניות הרדיו והחכמים מעמודי הדעות של "הארץ". כשהם תבעו "דימוקרטיה בשידור חי" (דהיינו, פגישה בריאליטי טלוויזיוני בינם ובין ראש הממשלה) הם מצאו לצידם את הגב' נויבך ואת מר שריד הרגילים. "אל תתנו להם עצות", זעקו הפטרונים המגוננים של צעירי ההנהגה, כשכוונתם האמיתית היא לומר למנהיגי המחאה שלא ישמעו לשום עצה שאינה עצתם של הפטרונים האלה.

אז מה הפלא שהאיוולת חגגה בגדול והמחאה מוסמסה וסופה שהגיעה למצבה הנוכחי.

כוחה הגדול של המחאה –  כך אני טוען ללא הרף, לא היה במנהיגיה הצעירים וחסרי הניסיון, ובטח לא בספונסרים האמריקאים שלה, בעלי המטרות הזרות – זרות  בכל מובן של המילה. כוחה לא היה גם בתמיכה המאסיבית של העיתונות הממוסדת. עוד כשחיבקה את המחאה בעוז, טענתי שמדובר בחיבוק של דוב חונק. כוחה של המחאה לא היה אפילו בהמונים שהוציאה לרחובות. אלה היו רק הפגנות של הכוח האמיתי, שנמצא במקום אחר.

כוחה של המחאה היה בלבבות, ועדיין הוא שם. בלבבותיהם של רוב הישראלים. סקרי דעת גילו את האמת: בקיץ שעבר היו אלה שמונה עד תשעה מכל עשרה ישראלים שתמכו במחאה. ואפילו היום, כשבמוצאי השבת האחרונה, לראשונה מזה שני קיצים לא היתה שום פעולה ושום הפגנה של המחאה, עדיין תומכים במחאה שבעה מכל עשרה ישראלים. ואלה שנגרעו, נגרעו רק בגלל השגיאות המחפירות של מנהיגי המחאה, והם ישובו כשתתבטל העילה לעריקתם.

כבר כתבתי שקשה לבוא אליהם בטענות. מנהיגי המחאה – דפני ליף, סתיו שפיר, רגב קונטס, שיר נוסצקי או יגאל רמב"ם,  באו מן השוליים הדפוקים של השמאל הישראלי המדומה. חבורה מנוכרת לחברה שהיא חיה בתוכה, מכורה לאופנות, לבלה-בלה אידיאולוגי, לכל מה שבא מחו"ל, מסיסמאות ועד דרכי פעולה ואורחות מחשבה. איך בכלל יכולה חבורה כזאת של אנשים לייצג את רובו הגדול של העם, כשהם כלל אינם מזדהים עימו?

כמו טמבלים הם ניסו להעתיק לכאן בקיץ הזה את הסיסמה ההיפסטרית של המחאה האמריקאית, "99% נגד 1%" – וכמו לאמריקאים התברר גם להם שה-1% זה הם עצמם: מבודדים, חסרי אמירה, חסרי כוח, נהנים מתמיכה של כמה מאות יושבי קרנות, פסבדו-אנרכיסטים ופרחי בולשביקים, וזוכים  בעיקר לבוז, ובמקרה הטוב לרחמים מצד אלה שבקיץ הקודם עוד תלו בהם תיקוות רבות.

בקיץ שעבר עוד טבעו השגיאות והשטויות של מנהיגי המחאה בים האהדה הגדול של העיתונות והמפגינים, וכך טושטשו והועלמו. אך בקיץ הזה, כשהם  נותרו חשופים בצריח, דירדרו אותם השטויות האלה לתחתית במהירות הבזק.

הם החלו את דרכם בקיץ הזה עם מלמולים וקריצות בכיוון של אלימות, וכשקיבלו מה שרצו , בהציגם פרצוף-דורש-מכות מידי השוטרים, פצחו ביללות הרגילות  על פגיעה בדימוקרטיה (שלא תדעו מה שהם אומרים על הדימוקרטיה הבורגנית הרקובה כשהם מדברים עליה בינם לבין עצמם).

לשיא הגיחוך הגיעה דפני ליף כשהגיעה לבני ברק כדי להזדהות עם בנימין נתניהו, עם הרב שטיינמן והרב עובדיה, והפוליטיקאים הקטנים של ש"ס והאשכנזים, במאבקם להשאיר את החרדים, צאן מרעיתם, בבוץ של הבורות המתחזה לבקיאות, של ההשתמטות המתחזה לאמונה דתית, ושל ההתעלקות שכבר מזמן לא מצליחה להתחזות לשום דבר אחר.

וכאשר הצית את עצמו משה סילמן כי עמד למצוא את עצמו ברחוב, מיד נואלו מנהיגי המחאה לחשוב שמצאו את מרכבתם החדשה אל הכותרות וההמונים, אך חיש קל וחיש מהר התברר להם שלא דובים ולא גפרורים.

והסוף, בינתיים? באחד הימים בשבוע שעבר ראיתי את שיר נוסצקי המתראיינת בערוץ הכנסת, ותוקפת את שיתוף הפעולה של מנהיג הסטודנטים איציק שמולי ושל סתיו שפיר (שעוד ניסו לעשות משהו) עם הפגנת "הפראיירים", בטענה שאין לזה קשר עם "המטרות המקוריות" של המחאה.

סליחה?

מה היו המטרות המקוריות האלה (חוץ מהפקת סרט)?

דיור לצעירים  –  או להעיף את ביבי?

צדק חברתי – או להביא לחילופי שלטון בלי בחירות?

עם שלם – תשעה מכל עשרה ישראלים – עמדו לצד המחאה. השמיים היו הגבול. הכל היה אפשרי. אבל המחאה נמכרה ליו-אס של אמריקה, ועכשיו ספק אם אפילו הקונה הלא-ישר חפץ בה.

אבל אני, מה לעשות, לא איבדתי תקווה. אובדן הדרך הפוקד את ההנהגה המקורית של המחאה הוא התהליך שבו העם, כמו פיל עצבני, מנער מעליו ברטט של עור את הזבובים שדבקו בו.

שום דבר מהעילות האמיתיות, הנוכחות, של המחאה לא הלך לשום מקום. אנחנו עדיין תקועים קשה עם הקפיטליזם החזירי והאכזרי של ביבי והרפובליקניזם האמריקאי. מחירי הדיור בישראל הם מהיקרים בעולם. עדיין צריך 120 משכורות ממוצעות, או יותר, כדי לרכוש דירה. עדיין צריך עשרות אחוזים מהמשכורת כדי לשכור דירה. יוקר המחייה פה בלתי נסבל לרבים מדי מהאזרחים. ועוד גזירות בדרך. יש לנו עסק עם בירוקרטיה ממשלתית ומוניציפלית שבחלקן הגדול הן מנותקות, רעות-לב וקמצניות כלפי האזרח. ביבי וממשלתו הם בובות על חוט של הטייקונים. העם לא מעניין אותם יותר מקליפת השום. כל אלה עובדות נוכחות, ועם כל חסרונותיה, יש להודות למחאה על שחשפה אותן במלוא קלונן.

והיא עוד תחזור.

מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    להעיף את ביבי זה נחמד ,את מי תעמיד במקומו ,את שלי יחימוביץ ? שהולכת
    ומתקרנפת כמו כל פוליטיקאי בשוק, ועם ניסיון מוכח של ניסוחים מבריקים ,
    מרשימים . ביבי עושה עכשיו בית ספר, גם לתקשורת "האוהדת" מה שהורס
    להם את השכל "ביבי המלך" וכו' .שיגעון השליטה הבלתי מסופק שלה ,בבליל
    תחושת הכוח הנמוגה מולו, הוא מלך אמיתי. נמאס לציבור מראשי המחאה
    הילדותיים האלה, שתחושת הכוח המדומה, העלתה להם את השתנן למוח .
    הדרישות דרישות נכונות, אבל לפרה יש מוגבלויות וחליבה מופרזת תיבש
    אותה . מבלי לראות את חצי הכוס המלאה ,באמת אפשר להתבאס .לא חרם.

    אהבתי

  2. מנחמי,
    מעולם לא חשבתי ומעולם לא כתבתי ולא אמרתי שתפקיד המחאה הוא להעיף את ביבי. די לי בכך שהיא תביא אותו – או כל אחד אחר מסוגו שייבחר על ידי העם – למקום שבו אין לו ברירה אלא לפעול על פי האינטרסים של הרוב הגדול, ולא של המיעוט הזעיר של העשירים, שהם המילייה החברתי, האידיאולוגי והנפשי שלו.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      עשית "מיקס" בין שני נושאים שונים . אחד, התייחסות התקשורת "למלך" ביבי .
      השני ,התייחסות הציבור למחאה וראשיה .כפי שאני מבין . והצעה לראות גם
      את חצי הכוס המלאה. זה עוזר לבחון את הדברים, בפרספקטיבה נכונה יותר
      ומשפר את ההרגשה, למי שהמצב קשה לו.

      אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: