Skip to content

די לפאניקה: מה שרציתם ולא רציתם לדעת על גז עצבים ומבקרת המדינה מרים בן פורת ז"ל

יולי 26, 2012

ביום ראשון ראיתי גברת אחת מטלטלת כמה קרטונים חומים ועליהם כיתוב וציורים בשחור. קצת יותר גדולים היו הקרטונים האלה מן הקרטונים שזכרתי מהסיבובים הקודמים, אבל לא היה מקום לטעות: מדובר במסכות-גז לכל המשפחה. למחרת בבוקר, בספריה העירונית, שאלה אחת הספרניות את רעותה אם היא מצויידת במסיכה. באותו יום ב"לונדון וקירשנבאום" התראיין המומחה לעניין, וזזתי במקומי בחוסר נוחות מסויים: האלוף(!) הפרופסור(!) יצחק בן-ישראל אמר בלי להתבלבל שגז החרדל "חודר דרך העור ומשפיע על העצבים" (ציטוט מהזיכרון, אל תתפסו אותי במילה). וגם העיתונים והרדיו היו מפוצצים בגזים, לוחמה כימית, חל"כ (חומרי לחימה כימיים) וכו'.

בינתיים תפסו פאניקות חדשות את מקומה של אותה פאניקת עצבים, אבל מכיוון שאין לי ספק שעוד נשמע כהנה וכהנה על המצבורים המאיימים של הנשק הכימי של הצבא הסורי ולאן מועדות פניהם, תרשו לי קצת הסברים.

בגלל נסיבות ביוגרפיות מסויימות, יצא שיש לי ידע מסויים בחומר, ונראה לי מתאים לחלוק אותו עם הקוראים כאן, כדי למנוע את הפאניקה הבאה שבוא תבוא.

יש שני חומרים עיקריים המשמשים ללוחמה כימית. הראשון קרוי "גז חרדל", ואין לו שום קשר לעצבים, כפי שסבר בטעות האלוף-פרופסור מ"לונבאום". מדובר בסך הכל בחומר כימי שגורם לכוויות, נקודה. כאשר הוא פוגע בעור, הוא מסוכן כשהכוויה היא נרחבת או עמוקה, כמו בכוויות רגילות. הבעיה העיקרית היא בשאיפה של החומר לדרכי הנשימה. כוויות בקנה הנשימה ובריאות גורמות לבצקות ועלולות להסתיים בחנק ובהרס נרחב בריאות.

קבוצת החומרים העיקרית המשמשת ללוחמה כימית, נקראת בלשון המקצוענים "חל"כ עצבים". אלה חומרים ממשפחת המלתיון או הפרתיון, המשמשים בדרך העסקים הרגילה להדברת מזיקים בחקלאות, והם מצויים בכל בית: גז עצבים הוא  בדיוק החומר המשמש להדברת ג'וקים.

מי שראה פעם תיקן אחרי שקיבל מנה של חומר, יודע שבדרך כלל מוצאים אותו שרוע על גבו, כשגפיו וכל גופו מפרכסים בתזזיתיות. המחזה הזה מדגים את פעולתו ואת סכנתו של החומר.

הנה הסבר קצר: הפקודה להפעיל שריר מסויים, עוברת כזרם חשמלי בחיווט העיצבי שלנו. הפקודה ניתנת על ידי המוח, או על ידי מערכת העצבים הלא-רצונית. מערכת הנשימה, זרימת הדם, פעולת הבלוטות ורוב הפעולות הרגילות המשמשות לתפקודו של הגוף, מתבצעות על ידי המערכת הלא-רצונית. פקודת ה"עשה" מועברת בחוט העצב מהמרכז העצבי אל השריר המתאים כדי להפעילו.

ההפעלה נעשית בדרך הבאה:

בקצה העצב המעביר את הפקודה יש מעין התרחבות קלה. התרחבות כזאת מצוייה גם בקצהו של העצב המקבל את הפקודה ומפעיל את השריר. בין שני הקצוות יש מרווח קטן, המבודד את הקצוות זה מזה.

כאשר מגיעה פקודת ה"עשה" מהמערכת העצבית, הרצונית או הלא רצונית, אל קצה העצב, הוא מפריש חומר הנקרא אצטילכולין לתוך החלל הבין-עצבי. כלומר, לאותו מרווח זעיר בין קצות העצבים. האצטילכולין , שהוא חומר מוליך, מבטל את הבידוד, ומניח לפקודה לעבור אל העצב שממול, זה המפעיל את השריר.

אך מה קורה כאשר כבר אין צורך בפעולה? כיצד היא מפסיקה? כאן נכנס לתמונה חומר שני, הנקרא אצטילכולין אסטרז. תפקידו: לנטרל את האציטיל כולין.  כלומר: לחדש את הבידוד בין שני קצוות העצבים. ברגע שמתחדש הבידוד – מתבטלת פקודת ה"עשה" עד לפעם הבאה שישוחרר האציטיל-כולין למרווח הבין-עצבי.

וכאן נכנס לתמונה חל"כ העצבים.

הוא מנטרל את האציטילכולין אסטרז. ובהעדרו של זה, אין מה שיפסיק את פקודת ה"עשה", ואין מה שיפסיק את פעולת השריר שכבר החל בפעולתו – למרות שאין צורך בפעולה.

וזו הסיבה לכך שאנו רואים את הג'וק המפרכס בתזזיתיות אחרי שנפגע מחומר העצבים: הגפיים אינן יכולות לחדול מפעולתן, כי האציטילכולין אסטרז של הג'וק מנוטרל. אין מה שיפסיק את פקודת ה"עשה".

ובאשר לפגיעת החומר באדם, סכנת המוות באה משני כיוונים, כאשר נספג חומר בכמות קטלנית:

הפעולה התזזיתית של שרירי הלב תביא לדום לב.

או שהפעולה הנמשכת של בלוטות ההפרשה המפיקות נוזלים שונים למערכות הגוף, תביא לחנק: קנה הנשימה והריאות יוצפו בנוזלים וייסתמו, עד שלא יניחו לאוויר המחומצן להגיע לדם.

ועכשיו לחדשות הטובות:

חומרי הלחימה הכימיים קשים מאוד לתפעול.

השימושים הראשונים בחל"כים היתה במלחמת העולם הראשונה. התנאים היו אידיאליים. המוני חיילים הרובצים בצפיפות בחפירות או במחנות, לא מוכנים ומופתעים. כל מה שצריך הוא לשפוך עליהם את החומר. כדי לעשות זאת השתמשו ברימונים ובפצצות מתותחים וממטוסים. אך אחרי שהצבאות החלו לפתח אמצעי התגוננות – מסיכות ויריעות אטומות המכסות את הגוף, צנחה יעילות השימוש בצורה חדה, וניתן לומר שמאז משמשים החל"כים בעיקר כנשק פסיכולוגי.

אמנם פה ושם נודע על מקרים של שימוש צבאי בהם גם מאז מלחמת העולם הראשונה, אבל היו אלה מקרים בודדים. במלחמת העולם השניה לא הופעל כלל נשק כימי באף אחת מהחזיתות. אחריה נודע על מקרים של הפעלת נשק כימי על ידי המצרים במלחמתם בתימן בין 1963 ו-1967. כמו כן הפעילו העיראקים נשק כימי בין השנים 1983 ל-1988, הן נגד אזרחיהם הכורדים, והן נגד צבא איראני שפלש לשטחי עיראק. כמו כן יש עדויות להפעלת נשקים כימיים במלחמות שהתנהלו בדרום מזרח אסיה.

אין ספק שלאמנות הבינלאומיות האוסרות על שימוש בנשקים לא קונבנציונליים, היתה השפעה על מיעוט השימוש בו. אך גם אין ספק שהיעילות הנמוכה של השימוש תרמה לכך.

לדוגמא: פגיעה של טיל של חומר כימי, שראש החץ שלו נושא כמה עשרות ליטרים או יותר של נוזל עצבים, יכולה להיות יעילה אם הוא פוגע במרכזו של איצטדיון שיציעיו מלאים אנשים, אם, כמובן, לא ינעץ ראש הטיל באדמה, והנוזל לא ייספג בה. וגם כאן צריכים להיות תנאים נוספים: קצת רוח ונדיפות טובה של החומר, ורצוי שהצופים ביציעים ישארו לשבת במקומם בשלווה.

אלא שתנאים כאלה הם נדירים ביותר, בטח בתקופת מלחמה. טיל כימי שיפגע בבית או בכל מבנה סגור יהיה בעל טווח השפעה קטן ביותר. ההתגוננות נגד נשק כימי היא קלה בהרבה מאשר נגד נשק קונבנציונלי. עובדה זו נוצלה היטב על ידי הממשלה הישראלית ומערכת הביטחון שלנו במלחמת המפרץ הראשונה בתחילת הניינטיז. הממשלה יצרה פאניקה, כביכול עומדת עיראק של סאדאם חוסיין לשגר טילים בעלי ראש כימי נגד ישראל,  כי קל לספק הגנה מפניו: מסיכות וחדרים אטומים. התוצאה היתה, כמובן, שלא היתה התגוננות מול הנשק הקונבנציונלי שכן שוגר. כדי להתגונן מול סתם חנ"ם (חומר נפץ מרסק) קונבנציונלי, יש צורך במקלטים. והממשלה הישראלית לא דאגה לאזרחים הגונים לאזרחיה היקרים, לא אז ולא היום.

בשביל עצמם הם כרו, כמובן, בורות עמוקים ביותר.

והאמת היא שגם ההגנה שסיפקה ממשלת שמיר ךאזרחים בתחילת הניינטיז נגד הנשק הכימי, לא היתה משהו.

מבקרת המדינה השופטת מרים בן פורת: מסיכות לא מספקות (צילום מהוויקיפדיה)

כי הנה, כמו סוגרת  מעגל, נפטרה השבוע מבקרת המדינה לשעבר, השופטת  מרים בן פורת, הראשונה או השניה בשרשרת של מבקרי מדינה מסוג חדש לגמרי. היא לא חששה להתעמת חזיתית עם השלטון הפוליטי, ואפילו לא עם הפרה הכי קדושה בעדר – צה"ל.   הנה ציטוט מן הספר "סופה במדבר – הסיפור האמיתי":

 "המבקרת, השופטת לשעבר מרים בן פורת,אף כתבה דו"ח (בעניין מסכות הגז) שהוגש לוועדת הכנסת לביקורת המדינה. תחילה חשבו שם הח"כים, כנראה, כי ניתן יהיה להעלים את הכתוב בדו"ח מידיעת הציבור, לפחות לזמן מה. אך לבסוף דלפו פרטים מן הדו"ח לעיתונות והוויכוח נפתח.

חברי הכנסת וצה"ל הפעילו על מבקרת המדינה מכבש אדיר של לחצים, על מנת שתחזור בה מהדו"ח, או לפחות מהמסקנות הכלולות בו – אך ללא הועיל. המבקרת עמדה על זכותה לשרת את הציבור ולהביא לידיעתו כי כי חלק ניכר מהאזרחים לא היו מוגנים בתקופת המלחמה מפני התקפת גזים. בסופו של דבר הסכימה המבקרת לשנות כמה מילים בדו"ח אך הקפידה לעשות זאת בדרך שתבהיר כי אין היא חוזרת בה מן הדו"ח וממסקנותיו.

והנה עיקרי הדו"ח באשר למסיכות הגז כפי שהתפרסם באפריל 1991: חשיבות מיוחדת בכל מה שנוגע למסיכות הגז, נוגעת להתאמה המוחלטת של המסיכה לפנים. די בחרך קטן בין חובש המסיכה ובין המסיכה, כדי שאוויר רווי בחומרים כימיים יחדור לחלל המסיכה, יינשם על ידי המתגונן וישים קץ לחייו. כדי להבטיח את האטימות המוחלטת, מיוצרות המסיכות במגוון גדול של מידות. בצה"ל למשל, ניתן לחיילים  (כולם בוגרים בין גיל 18 לגיל הפרישה מצה"ל) לבחור בין מסיכות בחמישה גדלים שונים. אך לאזרחי ישראל ניתנו מסיכות בשני גדלים בלבד – אחת לבוגרים ואחת לילדים. ומכאן ברור שחלק גדול מן האוכלוסיה – אולי רובה – אינו יכול להיות מוגן כראוי מפני התקפת גזים.

עוד התברר כי חלק גדול מהמסיכות שניתנו לאזרחים הן ישנות ואין בהן התקן מיוחד באזור הסנטר המבטיח אטימות גבוהה יותר. והעיקר: התברר כי חלק גדול מהמסננים שניתנו למסיכות היו בעלי 'מקדם הגנה' נמוך ביותר…

המבקרת ביססה את ממצאיה על מסמכים, חילופי מכתבים והערכות שקיבלה מצה"ל עצמו. היא התבססה גם על ניסוי מעשי שערך צה"ל. ומסקנתה היתה: 1.4 מיליונים מתושבי ישראל – רבע מתושבי המדינה – לא זכו בעת במלחמה למיגון מתאים מפני נשק כימי.

תגובתו הראשונה של שר הביטחון משה ארנס להאשמות חמורות אלה היתה, שרק 860 אלפי מסיכות לא מתאימות סופקו לאזרחים. אחר כך גיבשו צה"ל ומשרד הביטחון קו הגנה נוקשה יותר, וניסו להכחיש את ממצאיה של המבקרת בצורה גורפת, ואף גייסו לעזרתם את חברי ועדת הכנסת לביקורת המדינה.

אך נימוקי המערכת הפוליטית והצבאית היו חלשים ועגומים ביותר ולא זכו לשום אמון בציבור הרחב – שדם זכתה המבקרת לאהדה רבה ולאמון כמעט מלא." 

מי שחושב שהיום זה אחרת – טועה לגמרי. אין היום סיכוי רב יותר, שאם נותקף בנשק כימי, נזכה להגנה ממשית. מגוון המידות שבו מסופקות המסיכות לציבור הרחב רחוק מלהיות מספק.

אך החדשות הטובות גם הן בעינן: הסיכוי שנותקף בנשק כימי אינו גדול היום יותר מאשר בתחילת הניינטיז.

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: