Skip to content

הרומנטיקה של האלימות+הרומנטיקה של המהפכנות+הרומנטיקה של ההקרבה=המבוי הסתום של המחאה

יולי 22, 2012

הרומנטיקה של האלימות היא אחד התוצרים העיקריים של עולם הבידור והתרבות, וכמובן התקשורת והרשת. משחקי וידיאו ומחשב שבהם השחקן הורג ופוצע אנשים בכמויות וזוכה לנקודות זכות. ענפי ספורט, המוני  ז'אנרים ספרותיים, קולנועיים וטלוויזיוניים משווקים אלימות בכמויות מסחריות. סרטי אימה, הבלש והמותחן, מדע בדיוני, האפוס ההיסטורי, איגרוף והתפרעויות בכדורגל, מהדורות החדשות – כל אלה רצופים  בפצצות לגבות, באברים מרוטשים, מהלומות וירי, הרג ורצח.

המון סנאף.

אני קורא לכל אלה רומנטיקה של האלימות, כדי להבדיל  בינם ובין האלימות עצמה. האלימות אינה מוגשת לנו כמות שהיא. היא מוגשת אחרי עריכה כבדה. עיקר מלאכתם של המתווכים  ("אמנים", "עיתונאים" ו"אינטלקטואלים") בין המציאות ובין הצרכנים היא לגרום לאלימות להראות טוב.  להתנסח היטב. להצטלם יפה. אלימות מסוגננת ומעוצבת היא זו. הדמויות ברומן הן לעולם מעוצבות ומסוגננות, וכמוהן האלימות המוצגת לצרכן הבידור והתקשורת. לכן זו רומנטיקה של אלימות.

הרומנטיזציה של האלימות עושה לה פרומושן. דופקת את המוח של צרכן המשחקים ואת המוח של צרכן הבידור והתקשורת. דופקת את המוח בצורה קשה, לפעמים אנושה. במקום שיזהר מאלימות, שירחק מפניה, שיגנה אותה, הוא נמשך אליה כמו פרפר אל האש.

תלמיד מכללה אמריקאי עורך מסע רצח המוני בהקרנת בכורה של ה"באטמן" החדש?  מה טבעי מזה. אם הוא בן עשרים ומשהו, והוא צרכן ממוצע של תקשורת אמריקאית אלימה ומשחקי מחשב אלימים מגיל ארבע או חמש, הרי שיש מאחוריו שני עשורים של צריכת אלימות שעשו לה פרומושן, שעות בכל יום. אז לקחת ביד כלי נשק  ולהרוג תריסר  אנשים שהוא לא מכיר? קטן עליו. האלימות היא חלק מהותי של עולמו.

ובשביל המעורבים פוליטית, נניח משמאל, יש גירסה ייעודית להם של האלימות: הרומנטיקה של האלימות המהפכנית. אף היא משודרת ומועברת מכל כלי זמין, ממאמרים של אינטקטואלים בעיתונות היומית ועד מחזות האבנגרד, ספרי ההיסטוריה, הסרטים והאמנות. המהפכה הצרפתית, הבסיטיליה, הטירור והגיליוטינה. המהפכה הרוסית, פוטיומקין וגדודי בודיוני. המהפכה הספרדית, פרנקו וגרניקה. המהפכה הקובנית, קסטרו וצ'ה יורדים מההרים. המהפכה הפלשתינית וספטמבר השחור, המהפכה של החיזבאללה (תשאלו את חומסקי ועדת מעריציו) חטיפת החיילים הישראלים והפצצת הדאחיה. המהפכה של בן לאדן ואל-קעידה, אפגניסטן ופיגועי ה-11 בספטמבר. שפע מהפכני אלים , שמבטיח ראש דפוק היטב-היטב  לאלף פרחי השמאל.

ברור שזו הרומנטיקה של המהפכנות האלימה שמציגים לצעירים הפותים בשיעורים ההם באוניברסיטה, כשם שזו הרומנטיקה של האלימות שמנסים למכור להם פרופסורים פותים במאמרים בתקשורת, שבהם מציגים תמונה מיופייפת עד גיחוך ואידילית עד בחילה של הגיבורים המתים על המזבח.

רומנטיקה של מהפכנות, ולא מהפכנות, כי כל מבט ישר יכיר מיד בכך, שכל מהפכה אלימה הביאה לכך שביריון אלים תפס בסופה את השלטון והביא עימו ים של אלימות, שהטביעה את המהפכה בדם אדם, ושזו היתה תוצאתה העיקרית של אותה מהפכה. המהפכה הצרפתית הביאה את רובספייר שהיה פסיכופט רצחני, אבל רק מתאבן זניח לעומת גנרל חיל התותחנים  שהעלתה המהפכה, מי ששטף את כל אירופה בדם ואש וחיסל דור או שניים של צרפתים צעירים ועוד המוני אירופאיים צעירים.  וגם הוא רק כסף קטן לעומת הפסיכופט הפרנואידי שהעלתה לשלטון המהפכה הרוסית, או רוצח ההמונים הדגול שהעלתה המהפכה הסינית. זו היתה תוצאתן העיקרית של כל המהפכות האלימות מאז ומעולם. ביריון אלים מצויד בעקרבים שעורר בקורבנותיו געגועים לביריונים בעלי השוטים ששלטו לפניו.

והרומנטיקה של ההקרבה על המזבח.  הרוכל התוניסאי בועזיזי שורף את עצמו. ועכשיו משה סילמן עשה את זה בתל אביב.

מחאה שבמוצ"ש הזה כבר רכבה על גוויה חרוכה, חיה על סנאף. לאן מועדות פניה?

טיפשים ורשעים מאשימים את המחאה ואת מנהיגיה במעשה שעשה משה סילמן המנוח.

הם לא אשמים בזה.

אך מי אשם בכך, שבהפגנה שהיתה בתל אביב במוצ"ש היו 300 איש, בהפגנה בירושלים 200, ובהפגנה בחיפה 90 מפגינים  (המספרים מנענע. בעיתון שבו מרמים אנשים חושבים כתבו על אלפי מפגינים. אבל במו אוזני שמעתי ברדיו את דבריו של אחד המפגינים מחיפה שהודה ב"כמה עשרות" מפגינים, וגם ראיתי את הסירטון שסיקר את ההפגנה בת"א, שהופיע באתר של המחאה, J14. נענע בדרך הנכונה) ונניח שהיו 1,000 בכל הארץ, כפי שדיווח "מעריב". מה בין אלה ובין  עשרות ומאות האלפים מן השנה שעברה?

מן האחריות לכך שהיא מאבדת את תמיכת ההמונים – שהוא עיקרו של הכוח (לא לבלבל כוח עם אלימות. לעתים תכופות הם תרתי דסתרי) שיכולה המחאה להפעיל למען מטרותיה מול השלטון – לא תוכל הנהגת המחאה להתנער.

מאז החל הקיץ הזה, מובלת המחאה החברתית על ידי מנהיגיה לתוככי מבוי סתום.

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: