דילוג לתוכן

הלפיד האנושי משה סילמן: בו—–ז לתקשורת ולמנהיגי המחאה

יולי 17, 2012

הפילוסוף גיאורג וילהלם פרידריך הגל כתב פעם שכאשר ההיסטוריה חוזרת על עצמה,  היא מופיעה לראשונה  כטרגדיה ואחר כך חוזרת כפארסה.

אך קורה גם  שאין צורך בדיליי המעצבן הזה שבין שני הז'אנרים.

מצד  אחד הציגה לנו המחאה העממית שלנו במוצ"ש פארסה מגוחכת ברמות.

להפגנה שהתקיימה במוצ"ש על שפת ימה של תל אביב, ושנקראה "צעדת המיליון יוצאת לדרך", הגיעו 200 מפגינים.

כשהתקשורת אומרת מאתיים מפגינים, זה בדרך כלל קרוב יותר למאה, לא חשוב מאיזה צד של המאה.

מספיק להסתכל על הספרות  כדי להבין את גודל הפארסה:

200 מפגינים בצעדת  ה-1,000,000 היוצאת לדרך.

פארסה מארץ הפארסות.

ומן הצד השני הביאה לנו הפגנה אחרת של המחאה, גם זה במוצ"ש האחרון,  טרגדיה מחרידה: ישראלי מוכה-רשויות ומוכה צרות  הצית את עצמו.

אסון.

לא חשובות כל הנסיבות המקילות שמביאות הרשויות השונות כדי לגונן על עצמן מפני האחריות.  רבים מדי אצלנו כבר מכירים את טיבעו חסר הלב של הבירוקרט המצוי, המגונן בחירוף נפש על כספי המסים שנגבו כבר, מידי משלמי המסים המבקשים להחזיר לרשותם חלק מהכספים כאשר הם זקוקים להם נואשות.  כמה הם חרוצים וזריזים בגביית חובות מתנפחים והולכים בריביות ובקנסות, וכמה הם חסכניים וזהירים כשזה מגיע להחזרת הכספים לאזרח או כשהם צריכים להעניק לו את זכויותיו.

הפוליטיקאים והבירוקרטיה עשויים לשרת קצת את האזרח בשנת הבחירות, בלית ברירה. בשלוש השנים האחרות, זהו תפקידם של האזרחים לשרת את הפוליטיקאים ואת הבירוקרטים.

לא חשוב גם כמה חסר אחריות, כמה הרפתקן וכמה שקרן הוא משה סילמן, ועד כמה הוא עצמו אשם במצבו האומלל.

מה שעולל עצמו ומה שקרה לו – טרגדיה ואסון.

אבל מה שקרה בעקבות  המעשה  המחריד  של משה סילמן, היה גרוע מטרגדיה.

היה גרוטסקה.

פארסה היא סוג של קומדיה שאינה בוחלת כמעט בשום אמצעי כדי להצחיק.

גרוטסקה היא סוג של פארסה הנוקטת במתכוון בשיטות הכי נלעגות, מגוחכות, נלוזות ומרחיקות לכת.

למשל סנאף.

אחרי שבקיץ שעבר שררה אחוות לוחמים נפלאה בין המחאה ובין התקשורת, הצטננו מעט היחסים, כידוע.

אמנם היומונים הגדולים (חוץ מישראל היום) שונאים את נתניהו (בעיקר בגלל ישראל היום , חוץ מהארץ שאוהב את ישראל היום  המודפס אצלו, ושונא את נתניהו בלי קשר)  בערך כמו שמנהיגי המחאה החברתית שונאים אותו.

אבל להפסיד כספי מודעות היומונים והטלוויזיה המסחרית שונאים עוד יותר. ומכאן ההצטננות ביחסים בין היומונים והמחאה.

וכך הגענו לקיץ הזה ביחסים מתוחים ומעורערים במקצת.

אבל משה סילמן שהצית את עצמו הביא לחימום ניכר של היחסים בין התקשורת והמחאה.

קבלו את הכותרת הראשית של מעריב:

והנה העיתון לאנשים חושבים:

והנה העיתון של המדינה:

תצלומי העמודים הראשונים של שלושת העיתונים מתוך וולווט אנדרגראונד

אם זה לא סנאף, סנאף מהו.

קבלו הגדרה של סנאף מהוויקיפדיה:

סרט סנאף  המכונה בעברית גם סרט לבן, הוא סרט קצר המציג מוות אותנטי וממשי של אדם וזאת באופן מפורש, ללא בימוי  של הפעולה או שימוש באפקטים מיוחדים. 

בויקיפדיה אומנם  מציינים בנימוס  ש –

המונח מתאר ז'אנר שמטרתו בידור או סיפוק מיני בלבד, ואשר צולם בכוונה תחילה לשם אלה ולצורכי הפצה, והכוונה איננה למקרי מוות שצולמו במקרה או לצרכים תיעודיים אחרים.‏‏

אבל מישהו באמת חושב שהוא יכול להגיד לסוטים האלה,  שאוהבים לראות בני אדם מתים מול עיניהם לצורכי סיפוק מיני, ממה מותר להם ליהנות וממה לא?

קבלו את זה כנתון: חובבי סנאף מאוד נהנו מהעמודים הראשונים של היומונים החשובים שלנו ביומיים האחרונים, שלא לדבר על הקטעים בטלוויזיה או ביוטיוב. אין שום צורך, לפי הגדרת הסנאף, שהסרטים המתוייגים תחת הז'אנר הזה ישאו אופי מיני.

האסון של משה סילמן הפך מכונת מזומנים בשביל התקשורת.

ומנהיגי המחאה לא פיגרו כלל אחרי  המאהבת שלהם מן הקיץ שעבר.

לאחר שבשבוע שעבר כבר הרחיקו דפני ליף וחבריה עד לבני ברק  לצורכי הפליק-פלאק המהפכני המדהים שלהם,  כשלפתע פתאום הם התייצבו לצד הגרעין הקשה של הקואליציה הממשלתית, לצד ביבי נתניהו, לצד הרב הספרדי עובדיה  והרב האשכנזי שטיינמן, לצד סגן השר ליצמן והשר אטיאס –

אחרי הפליק-פלאק הזה,  קטן עליהם לנצל בציניות ובדימגוגיה את הכוויות של משה סילמן האומלל.

פתאום הם נזכרים בסטודנט הצ'כי יאן פאלאך שהצית את עצמו, וברוכל הטוניסאי  בועזיזי שהצית את עצמו, והכל נעשה כשר במאבקם למען… למען מה בעצם? כבוד האדם וחירותו? צלם אנוש? סולידריות חברתית?

עד עכשיו היתה הסיסמה המרכזית של המחאה –

העם דורש צדק חברתי!

ואילו מעתה:

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.

אל דאגה. שום היפסטר נועז מבין יועציה של דפני ליף, שום שמאלני מדומה הלוחם על הגדרות מבילעין או מנעלין, שום פרשן מתלהם של "הארץ" לא חולם להצית את  עצמו. הסטודנט הצ'כי והרוכל הטוניסאי הבוערים כלפידים  הם  אמנם מופת ודוגמא, אבל הם מופת ודוגמא לאנשים כמו משה סילמן, לא לאנשים כמו החברים והיועצים של דפני ליף ודומיהם.

איך אמרה הקונקורנטית של דפני ליף על הנהגת המחאה, סתיו שפיר, בראיון לגל"צ?

"משה סילמן עשה את העבודה."

היא אמנם לא מאשימה את נתניהו ואת שטייניץ במותו, והיא אמנם גם לא בעד מעשים כאלה בדרך כלל, אבל איזה מזל ש"סילמן עשה את העבודה".

נדמה לה משום מה שהלפיד האנושי הבוער יציל את הנהגת המחאה, המוליכה אותה מדחי אל דחי.

זוכרים מה צועקים אוהדי הכדורגל לקבוצתם, כשהיא משחקת ממש רע?

בו—–ז.

אז זה מה שיש לי להגיד לתקשורת שלנו ולהנהגת המחאה שלנו.

בו—–ז.

7 תגובות
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    סתו שפיר ודפני ליף הן לא דמויות המתאימות להנהיג ,תחושת הכח שקיבלו
    פתאום ובמקרה, סיממו אותן (השתנן עלה להן לראש) . הן התלבשו על "הקוטג'"
    תרתי משמע .סילמן המסכן הדליק את עצמו ,וכל השאר עשו עליו קבב (רווח פוליטי).
    סילמן לא ידע מה עושים, כשהעסק שלך נופל ?,להגיש בקשה לפשיטת רגל וביהמ'ש
    נותן לאדם פריסת חובות, המאפשר לו להמשיך, מבלי לאבד את מטה לחמו . אין
    דרך אחרת לצאת ממשבר כלכלי. היה לו בית, משאיות וכו' .השאלה אם המדינה
    יכולה להיות אחראית, להתנהלות כושלת של פרטים. יש בארץ גם יעוץ משפטי חינם
    "שיל" למשל . לאן אנחנו רוצים להוליך את המדינה ? שתהיה השמרטף שלנו?,
    אחר כך נאמר, איפה כל סוגי החופש והביטוי שלנו וכו', אולי הממשלה צריכה להקים
    קרן עבור מקרים כאלה, שבסוף תהפוך קרן "לדגים במקום חכות" .כמו הזכויות
    המיוחדות לחד-הוריות, שהצמיח ענף חדש בארץ, שהולך ומתרחב חודש, חודש .
    מה שכלל לא הכרנו בעבר .

    אהבתי

  2. מנחמי,
    אני תוהה על השאלה שלך ,"אם המדינה יכולה להיות אחראית להתנהלות כושלת של פרטים." אם המדינה מרשה לעצמה לגבות סוגים כה רבים של מיסים מפרטים, מדוע היא לא יכולה ללכת לקראת אותם פרטים כשהם כושלים? האיש עבר שורה של אירועים מוחיים, ומי יודע מה היה מצבו המנטלי. מדוע לא נמצא אפילו אחד מבין הפקידים הרבים כל כך של הביטוח הלאומי או של משרד הרווחה (שאותם פירנס ממיסיו משה סילמן כל עוד צלח העסק שלו), שישים עליו עין, וכן, שיהיה פטרון שלו כשמצבו מדרדר? אתה נגד אחריות הדדית? אתה נגד אדם לאדם – אדם? מי צריך את המדינה, אם בתמורה למיסים שהיא גובה, היא לא מספקת רשת ביטחון?

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      מה שאתה אומר בעצם הוא שהמדינה יצרה את הכלים המתאימים, אך השירות
      לוקה בחסר .בזה אני מסכים לחלוטין . צריך להעמיד לדין פעם אחת את אלה
      שכשלו בתפקידם, למען יבינו את אחריותם ,ובעבור מה הם מקבלים שכר .הבעיה
      שהמנגנון כל כך עמוס והשכר כל כך נמוך,שאי אפשר ליצר מוטיבצית שירות .
      לדעתי לא חסרים אנשי משטרה ,אך בגלל שכר נמוך, אין להם רצון להתאמץ .
      הוספת תקנים, רק תוריד את הסיכוי ששכרם יעלה . אני מכיר את זה אישית
      כעובד מדינה, שהשכר הוא "לא לחיות ולא למות" .

      אהבתי

  3. מנחמי,
    אחת הבעיות המהותיות היא שהשירות הממשלתי שלנו הוא במקרים רבים סיפור כיסוי לסידור עבודה לכל מיני חברי מרכזים, מקורבים ובני משפחה, ומשכורות שמנות והוצאות שמנות למנכ"לים ולהמוני הסגנים והמשנים וראשי המחלקות. בתנאים כאלה, הוראת הקבע בשירות הציבורי היא למנוע ככל האפשר זליגה של כספי המשרדים החברתיים לידי האזרחים. לכן הסבירו למשה סילמן המנוח, שלפני שיסייעו לו עליו להיות דייר רחוב, כשם שמטעם הביטוח הלאומי הסבירו לאמי המנוחה שלפני שתזכה מהם לסיוע, עליה ליפול.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      וגם אחרי שאתה נופל, איזה סיוע אתה מקבל ? השירות הממשלתי הציבורי פועל
      ע"פי חוקים ותקנות ,רק חסר שם הלב היהודי (מרחב פעולה אסטרה) . נציבות
      המדינה, מקצה תקנים לפעילויות המשרדים השונים,כאשר מאושרים התקציבים
      לכך. המשכורות למנכלים ועוזריהם הם לא בשמים, אבל זה קרש קפיצה עבורם,
      לשרת אחר כך, את הבנקים והטייקונים . אכן מרכזי המפלגות היו מרכז למינוים
      וחברי כנסת כמו צחי הנגבי ואחרים הועמדו ע"כ לדין .נקווה שלמדו את הלקח .
      גם אנשי צבא בכירים, משתלבים בעסקים הקשורים לנושאים ביטחוניים, מפני
      שהם יוצאים לפנסיה בגיל צעיר יחסית 45 .לא תראה אצלנו גנרלים זקנים ,כמו
      בצבא האדום למשל .אצלנו מקבלים על כל שנת שירות 3 שנים לפנסיה מצטברת.

      אהבתי

  4. מנחמי
    זו סטיה לא קטנה מהנושא, אבל מכיוון שהעלית את זה אתה, אני מרגיש חופשי להתבטא: העובדה שלא גנרלים בני 60-65 מפקדים על הצבא, ואין אלה גנרלים בני 50 עד 60 העומדים בראש פיקודים, גייסות ואוגדות (כיום יש כאלה רק במילואים), היא אחד האידיוטיזמים הגדולים ביותר של צה"ל. כמה עוד מקצועות יש, כמו צבא, שבהם יש חשיבות כה עצומה לניסיון, וכמה עוד מקצועות יש כמו צבא, שבהם כל החלטה פזיזה עולה בחיי אדם ובביטחון של מדינה.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      לא טענתי, שלא טוב שיש לנו מפקדי צבא צעירים ,רק הצבעתי על כך
      שלכל דבר יש גם מחיר כלכלי .

      אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: