Skip to content

שני לקחים זריזים מפרשת אולמרט. יוחזר (כמעט) הסוב-יודיצה ו(כמעט)חסינות לראש ממשלה

יולי 10, 2012

שוב יוצא לי להתברך על מנהג הסוב יודיצה שנהגתי  גם בפרשת אולמרט ושלושת משפטיו האחרונים (וכן הקודמים והבאים). כלומר, השמירה על זכות השתיקה של הבלוגר. אני לא מתחיל בכך את הרשומה בגלל הצורך האנושי בטפיחה עצמית על השכם, אלא בגלל הקשר לאחד הלקחים העיקריים מן הפרשה.

בינתיים אגלה לכם עוד סיבה לכך שאיני כותב על עניינים משפטיים של נאשם לפני שמתפרסם פסק הדין, מלבד הסלידה מאכילת כובעים, ואי רצון בסיסי לפגוע בשמו הטוב של מישהו בטרם עת או ללא הצדקה.

בדרך כלל, כשמתפרסמות ידיעות על חשדות וכתבי אישום, אני קורא ולא מאמין למראה עיני: היתכן שכזאת-וכזאת עשה האיש?

לא שאני כה בטוח בחפותם, בנקיון כפיהם ובנקיון דעתם של הפוליטיקאים. הם מועדים לתרגילים בערך כמו האינסטלטורים של "יצאת צדיק". זה טבעה של המערכת שבה הם מתפקדים. מספר הצדיקים בתוכם אינו גדול יותר ממספר האינסטלטורים הצדיקים. רק הסכומים גדולים יותר. הטכניקות אותו דבר: מריחת זמן, המצאת פגמים שלא היו ותיקונים מיותרים, מכירת טובין נפקדים, וכמובן גביית תעריף מוגזם ביותר.

מה שגורם לי לפעור עיניים נדהמות הוא עניין אחר לגמרי:

איך הם כה טיפשים?

האם הם אינם יודעים כבר, שבעידן החדש שלנו, כשכל אחת וכל אחד מחוברים למצלמת וידיאו כולל הקלטת קול, כל הפוליטקאים הם בעצם שחקנים, שלא מרצונם, בריאליטי של "יצאת צדיק"? שחלק נכבד מהחיים הפוליטיים, זה שכל מיני אנשים שפוגשים על הדרך הם מלכודות פתאים? שתמיד נשמר איזה מסמך, רישום  או הקלטה מכל שטות שהם עושים או פולטים?

מזוכה/מורשע אהוד אולמרט: איבד אותי בסיבוב

זה מה שמפתיע אותי בפרשיות המשפטיות האלה. כי בדרך כלל חלק מהפוליטיקאים אינם טיפשים, וחלק מהם פיקחים במיוחד (וגם אלה אוכלים כתבי אישום, ראו מקרה אולמרט או הנגבי). אז איך זה יכול להיות שעשו שטויות כאלה?

וגם זו סיבה לשתיקתי בעניינים משפטיים כל עוד אין הכרעת דין. אני פשוט מתקשה להאמין. וגם כשיש פסק דין, מוטב לקרוא אותו.

אז איך אמורה התקשורת לנהוג? לא נראה לי שבמציאות בת ימינו, אפשר למנוע מהתביעה ומההגנה לפרסם  חלקים מחומרי החקירה וגילויים חדשים. אך תקשורת הגונה תנהג בפרסומים האלה מנהג בית משפט ותקצה לטיעוני התביעה וההגנה זמן או מקום שווים. ובאשר לפרשנויות שמהן משתמעת פסיקת דין מוקדמת, מוטב שלא יבואו לעולם. מכיוון שהסבירות הסטטיסטית הרווחת לגבי סיכויי התרחשות בעתיד (חייב/זכאי)  היא פיפטי-פיפטי, למה להסתכן בהטעיית הקוראים לכאן או לכאן? לשם מה צריך עיתונאי לקחת על עצמו סיכון של 50%, שהוא יצא כמי שרמס לשווא את שמו הטוב של החשוד או הנאשם , ובעצם הסית נגדו את קוראיו או צופיו ושומעיו?

נכון שנותנים בתקשורת מקום ליחצ"נים ולפרקליטים של הנרדף או לנרדף עצמו, אך המגמה בדרך כלל ברורה: ההנחה הרגילה של העורכים היא שהציבור דורש דם, כלומר חשוד עם כתב אישום, הרשעה במשפט והצילום הבא: אסיר מס. כך-וכך נכנס לשערי הכלא.

מכיוון שזה התסריט החזוי, המערכת עובדת בהתאם.

והתוצאה: צחוק גדול כששומעים את העיתונאים השואלים את פרקליטי המדינה מתי בדעתם להתפטר לנוכח טעותם.

כי מה עם העיתונאים שהובילו מסע-צלב בשיתוף-פעולה עם המשטרה ועם הפרקליטות (ולא רק במקרה הזה, אלא כמעט בכל מקרה)?" הם לא צריכים להתפטר? הטעות שלהם פחות גדולה? מה משמעותה של אחריות העיתונאי, לא כלפי בעל הבית – אלא, איזו חוצפה לדרוש – כלפי קוראיו-לקוחותיו?

המסקנה השניה מפרשת אולמרט-טלנסקי-החוק-והתקשורת האחרונה היא, שכדאי לנטוש לחלוטין את הנוהג האנגלו-סקסי שלנו ולעבור ביעף לנוהג הצרפתי: בתקופת כהונתו של ראש המערכת המבצעת, עליו להיות משוחרר מכל עניינים משפטיים אלא אם כן מדובר בעבירות שהוא מבצע תוך כדי הכהונה הרמה.

לא תיתכן שיטה עובדת, שבה נמנע מראש הממשלה שנבחר בבחירות חופשיות, למלא  את תפקידו, בגלל פרשיות מפוקפקות מעברו שהעלו הפרקליטות, המשטרה והתקשורת באוב, בסיוע אדיב מצידו של אזרח טוב ושוחר צדק (או, במילים אחרות, שותף לאיזה פשע מעברו של ראש הממשלה המכהן, מה שהחוק קורא "עד מדינה"). ראוי לזכור כי עצם כהונתו של החשוד/נאשם היא לעתים קרובות , אם לא תמיד, העילה המרכזית להופעתן של הפרשיות המחשידות.

כמעט הכל יכול לחכות, חוץ מדבר אחד: האחראי מס. 1 על ניהול ענייניו של הציבור חייב לקבל את התנאים הנאותים לעשות זאת.

מאז כהונתו הראשונה של נתניהו שהחלה ב-1996 הוטרדו כל ראשי הממשלה בחקירות משטרתיות ובענייני פלילים, כל אחד מהם והנזקים שנגרמו לו ולניהול ענייני המדינה כתוצאה מכך.

כל החקירות שהיו בשנים האלה, נגד נתניהו וברק, שרון ואולמרט, ושהסתיימו בלא כלום או בזיכויים או בהרשעות – היו יכולות להמתין בשקט לתורן עד לאחר סיום הכהונה.

מדינה שבה הכל שפיט ולאלתר, שבה ראש הממשלה הוא היעד מס.1 של הפרקליטות, המשטרה  והתקשורת  פשוט מתוקף תפקידו (וזה לרוב לא אישי ומכוון מול כל ראש ממשלה. ככה מתקדמים בפרקליטות ובמשטרה וככה מוכרים עיתונים), היא מצויינת בשביל מערכת המשפט.

גם  המשטרה מקבלת יופי של כותרות.

מדובר בעוד קרש הצלה למו"לות העיתונאית.

אך מבחינת ניהולם התקין של ענייני המדינה, מדובר באסון מוחלט.

ובעניין אולמרט עצמו, אני חייב להתוודות שהוא די איבד אותי בסיבוב עוד ב-2005, כאשר בתקופת כהונתו כראש ממשלה הצטיינה ישראל בכך שהיתה המדינה היחידה בעולם שבה נמסר שידורם של שידורי המונדיאל (הגביע העולמי בכדורגל) ליד חברה פרטית, הנשלטת על ידי חברים של ראש הממשלה, וחלק מהמשחקים שודרו בתשלום. אולמרט הוא אוהד כדורגל מושבע. זה היה תפקידו להתערב ולמנוע ממדינתו לתפוס את השיא העגום הזה. הוא יודע היטב מה משמעותה של הדרת אוכלוסיות גדולות של אזרחי המדינה מן העונג הזה המזומן להם רק פעם בארבע שנים. המעשה הזה, עם כל חשיבותו הזניחה, הבהיר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים איפה נמצא הלב של אולמרט. הוא יכול להתענג על סיגרים יקרים בתאים לאח"מים במרומי היציעים של מיטב האיצטדיונים באירופה, ומהאזרחים העניים של מדינתו הוא מונע צפייה במשחקי  כדורגל בטלוויזיה, או מאלץ אותם לשלם  לחבריו הטובים  סכומים מוגזמים? שיחפש אותי  בסיבוב שבו הוא איבד אותי.

מודעות פרסומת
4 תגובות
  1. אותי הוא איבד בסיבוב בירושלים. (רכבת קלה.. נשמע מוכר?)

    אהבתי

  2. Mendi Sudri,
    כל אחד והשריטה שלו. האיש ודומיו לא מתעניינים בנו, אלא כמקור לרווחים לחבריהם בעלי המעטפות (היו מעטפות?).

    אהבתי

  3. גרשון מלר permalink

    איש הוביל פיל ברחוב, לאן אתה הולך עם הפיל? שאלו אותו. איזה פיל? ענה אולמרט.

    אהבתי

  4. היי גרשון,
    או גם פילים בקנה פרקליטים בצריח.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: