Skip to content

שתי הפגנות במוצ"ש: הפראיירים וההיפסטרים

יולי 8, 2012

אני קורא את הדיווחים והתגובות של השמאל המדומה (ב"הארץ", "מגפון", "J14" ועוד)  על שתי ההפגנות של המוצ"ש האחרון – זו של הפראיירים וזו של ההיפסטרים, ופי נפער בתדהמה.

אין גבול לשטויות.

כבר בשבועות הראשונים של מחאת הקיץ הקודם, ניכרו בשוליה קצת תופעות מדהימות לכאורה. קבוצות של חרדים, של מתנחלים ושל ערבים שהביעו תמיכה במחאה החברתית. הם הופיעו במאהלים ואף פירסמו דעות בזכות המחאה בכלי התקשורת הכלליים והמיגזריים.

אך לא היה מדובר בשוליים מוזרים מקצות המחנה. זה היה ברור מסיקרי דעת הקהל שלא איחרו להגיע, ושמהם הסתבר כי  85% עד 90%  מהציבור הישראלי תומכים במחאה.

זאת אומרת, שחוץ ממיעוט קטן של תומכי הקו הממשלתי השליט והקו הכלכלי השליט – הקפיטליזם החזירי של נתניהו –  עמד כמעט כל העם מאחורי המוחים ברוטשילד.

כולל  רוב הערבים, כולל רוב המתנחלים, כולל רוב החרדים.

ברור שהמצב הזה היה לצנינים בעיני ההנהגות המסורתיות של שלוש הקבוצות האלה, והם ניסו לעשות כמיטב יכולתם כדי להציל את צאן מרעיתם מפני הנפילה בפח הזה, מבחינתם.

עמדת ההנהגות האלה מובנת לגמרי: הם בונים על הפרד ומשול. על חרחור מדנים, שנאה ואיבה. על ההתבדלות בין הציבור "שלהם" ובין הציבור הכללי.

ש"ס והחרדים האשכנזים נבנים מההתבדלות ומהאיבה ועושים כל מה שביכולתם כדי לבנות וכדי להמשיך ולקיים את חומות הגטו שבו הם משמרים את בוחריהם.

מבחינת מנהיגי המתנחלים, ההתרועעות של אנשיהם עם השדירות הרחבות של הציבור היא אסון נורא. הם עלולים לשכוח שהם מורמים מעם, והם מסכנים בהתנהגותם המופקרת את הברית החשובה שבין הימין הקיצוני ובין ממשלת נתניהו המזרימה להם תקציבים ואשר נגדה מכוונת המחאה.

שלא לדבר על רגשי הפלצות של הח"כים הערביים, שכל קיומם תלוי באיבה ובשנאה שהם מצליחים להפיח במצביעיהם כלפי החברה והמדינה בישראל.

הח"כים הערביים, הח"כים של הימין הקיצוני ושל החרדים – אותה הגברת בשינוי האדרת.

אבל לא רק ההנהגות האלה לא אהבו את האחווה העממית הפתאומית הזאת שהציפה המחאה של הקיץ שעבר.

גם בשמאל המדומה מאוד לא אהבו את התופעה המוזרה.

שהרי מבחינת השמאל המדומה, תפקידה המרכזי של המחאה הוא לפורר את החברה, להחליש אותה, להביא להרס ולחורבן כדי שאפשר יהיה להציג את האלטרנטיבה הגואלת, הפוסט ציונית או הניאו מרקסיסטית.

אחדות פתאומית של העם ברחובות ובכיכרות, היא מבחינת השמאל המדומה אסון כבד.

מבחינת השמאל המדומה – כמעט כולו אתאיסטי ושונא דתיים -החרדים הם אוייב בזוי. הם איכשהו נסבלים כי הם לא הולכים לצבא.

המתנחלים גרועים מהם בהרבה, בין השאר כי הם הולכים לצבא.

והאסון הגרוע מכל הוא הזדהות של ערבים ישראלים עם מחאה שהיא יהודית ברובה הגדול. כי זה בכלל חותר עמוק מתחת לאג'נדה השלטת של "הכיבוש", שלא מניחה מקום לשיתוף פעולה יהודי-ערבי (אלא אם כן מדובר ב"שיתוף פעולה יהודי-ערבי" המקדם את האג'נדות "הסולידריות" מבית המדרש של השמאל  המדומה הבינלאומי, שבדרך כלל מסתדרות לפי העמדות הפוליטיות של החמאס  – הרשות בגדמ"ר מתונה מדי – וממומנות על ידי הקרן החדשה ודומותיה).

אחת הצרות הגדולות ביותר של המחאה הגדולה והמאוחדת של הקיץ שעבר, מבחינת השמאל המדומה, היתה, שהיא דפקה לו את הנראטיב העיקרי שהוא מבקש לקדם בנוגע לחברה הישראלית, זו הרקובה, המתפוררת, החיה על זמן שאול, סדום ועמורה של ימינו, אי של אי צדק ומבצר של  שמרנות וניוון בתוך מזרח תיכון מתעורר ומתחדש הנע בכיוון הנכון.

כמו שכתב גדעון לוי זה לא כבר כשהמליץ על מחאה "לא נחמדה" הפעם:

"עולם ומלואו עקב בהתפעלות אחרי אוהלי רוטשילד, והישראלים שוב הרגישו כה טוב עם עצמם, מעורבים שכמותם."

פשוט מחריד.

וכך, כבר באביב השנה, בבחינת מי שמקדימים תרופה למכה, פרצו תועמלני השמאל המדומה במסע אידיאלוגי שהסביר כי המחאה הכללית של הקיץ שעבר, לא תחזור על עצמה. יותר נכון: אסור שתחזור על עצמה. הכלליות הזאת, הם הודיעו בזה אחר זה, היא שהרסה את המחאה, היא שמנעה ממנה הישגים. המחאה צריכה להיות ממוקדת יותר, לנער מעליה את הטרמפיסטים שלא שייכים לעניין.  טיעונים כאלה וכיוצא באלה יכולתם למצוא במאמרים של יוסי שריד, גדעון לוי, מירב מיכאלי וזאב שטרנהל, כל אלה ב"הארץ", ואצל דומיהם בבלוגים ובאתרים אחרים של השמאל המדומה.

וכדי להבטיח את המהלך של הרס המחאה, חלק מהם גם המליצו על מחאה אלימה בקיץ הזה.

ולפתע בשבת האחרונה יצא המרצע מן השק.

על רקע בלתי צפוי לחלוטין:

"הפרייארים". גיוס החרדים.

תוך שיתוף פעולה הדוק עם המערכות הפוליטיות השליטות, של השמאל ושל הימין כאחד, הצליחו הרבנים והפוליטיקאים החרדים, בתפקידם כגורואים, לעצב לעצמם, במשך עשרות שנים,  קהל מאמינים נאמן, מתבדל, מתנשא, יהיר, נצלני, משתמט, מנוכר ובאותה עת עני, מפגר ומסכן ונתון למניפולציות מכוערות וציניות של מנהיגיו.

החרדים פטורים משירות צבאי כי הם "לומדים תורה" (למעשה הם בורים די גמורים בתורה. הם לומדים כמעט רק גמרא, שזה משהו אחר לגמרי). וכיוון שתורתם-אומנותם הם גם זוכים לתשלום מטעם המדינה. ואילו הודות לקצבאות הילדים הם כמעט שאינם צריכים לעבוד (יותר נכון, נשותיהם) כי גם ולדנותם-אומנותם. מייצרים לפרנסתם שבעה-שמונה-תשעה ילדים ויותר, מקבלים אלפי שקלים מהמדינה ושלום על ישראל.

והילדים המשתכפלים על פס הייצור הזה עתידים להצביע בעד אותם רבנים-גורואים והפוליטיקאים שלהם, וגם הם ישתמטו בתורם מן הצבא, וגם הם יחיו על תורתם ועל ולדנותם וחוזר חלילה.

כלומר – הרוב בחברה הישראלית – מי שמשרתים בצבא ובמילואים, עובדים ומשלמים מיסים,  נקראו על ידי השלטון הפוליטי, של השמאל, הימין והמרכז כאחת, לא רק להגן בגופם ובנפשם על כלי הקודש האלה – אלא גם לממן את הוד-נצלנותם ואת אורח חייהם המופקר.

אלה המעמידים פנים שהם מייצגים את רוח "ישראל סבא", אלה ש"עגלתם מלאה" וכו'.

בעוד שברור לגמרי שהם מוציאים שם רע לאלוהים שהם נושאים את שמו, ולדת שהם מתיימרים לשמר ולשמור.

אי צדק נצלני ושחצני הזועק לשמיים, מפגן של רשעות מכוערת ("לכם ולא לו"),  באיצטלה של חסידות צדקנית.

יותר ויותר מן החרדים עצמם מבינים לאיזו פינה חשוכה דוחקים אותם מנהיגיהם, ביחד עם הפולטיקאים הציניים של הקואליציות למיניהן. בטח שמבינים זאת אותם חרדים שתמכו במחאת הקיץ האחרון.

שאולי הם מהווים רוב בין החרדים.

החוק-צחוק על שם השופט טל הלך, ועדת פלסנר חיפשה מוצא ונפסלה על ידי ראש הממשלה הזגזגזן והחרטטן שמינה אותה, כי היה נדמה לו שיוכל לשמר את הברית הלא-קדושה עם החרדים, שהרי כל מה שמעניין אותו הוא המשך ישיבתו בכורסת עור הצבי.

ועל זה היתה ההפגנה הגדולה במוצ"ש.

העיתונים מדווחים שהיו שם עשרות אלפי מפגינים.

אך נוסף אליה, היתה עוד הפגנה, קטנה בהרבה. כאשר ב"הארץ" כותבים עליה שהיו בה "כאלף מפגינים" אפשר להניח בשקט,  בהסתמך על ניסיונות העבר הרבים, שהיו 400 לכל היותר.

והנה מה שכתב אור קשתי מ"הארץ" על שתי ההפגנות:

" בעוד שהמחאה הראשונה (והקטנה, זו  של אנשי רוטשילד, של "הצדק החברתי") מנסה לחבר בין קבוצות וקהלים בחברה הישראלית, השנייה (של "הפראיירים") מפרידה ביניהם וחוגגת את השירות הצבאי, הטוטם האולטימטיבי של השבט היהודי; בעוד שהמחאה הראשונה מבקשת לשנות את הסדר החברתי-כלכלי הקיים, השנייה מחבקת אותו. כמה קל ונעים, שבת אחים גם יחד. אין פלא שלהפגנה במוזיאון תל אביב הגיעו עשרות אלפים."

קפיש?

פתאום המחאה המונהגת על ידי קומץ יושבי הקרנות מחו"ל מנסה "לחבר בין קבוצות וקהלים בחברה הישראלית". כן, בטח. ההיפסטרים של נעלין ובילעין, משליכי האבנים ומגדפי חיילי צה"ל, בעלי הגיליוטינה ומנפצי חלונות הבנקים, הופכי פחי האשפה והמפריעים לתנועה בתל-אביב – אלה  לפי קשתי מנסים "לחבר בין קבוצות וקהלים."

חה-חה.

רק בתחילת הקיץ שמענו מדובריהם שזהו זה. שהכלליות שהאחדות של המחאה היו בעוכריה, שנגמר הסיפור הזה. איך אמרה המנהיגה  סתיו שפיר:  "גם אני עצובה על כך שלא ניתן להעביר עוד קיץ של חסד, בהילולה של אחדות ותום. הרגעים ההם נראים היום כמו חלום מתוק, אבל הם נגמרו."

והנה, לרגל ההפגנה המיניאטורית של 400 יושבי הקרנות במוצ"ש, ששרפו כמה קרטונים שחורים, ה"הילולה של האחדות והתום" חדלה להיות "חלום מתוק" והיא שבה ומופיעה בתור מעשה של חיבור הרואי בין "קבוצות וקהלים".

כל השומע יצחק.

ואילו ההפגנה השנייה, טוען אותו כתב לענייני מחאות של "הארץ", זו ש"מבקשת חובת שירות צבאי לכל" (היהודים) – דווקא היא זו "המפרידה ביניהם" (בין הקבוצות והקהלים).

כלומר, לא רבניהם של החרדים והפוליטיקאים שלהם, ביחד עם הפוליטיקאים מן הקואליציות החילוניות הם אלה שגורמים להפרדתם של החרדים מן הציבור, ולבידודם כקהל של משתמטים ונצלנים  –

לא לא.

מי שגורם להפרדה הם דווקא עשרות אלפי המפגינים נגד המצב המביש הזה!

זה לפי "הארץ".

עיתון לאנשים חושבים.

כל השומע יצחק.

מהטיעון ומהעיתון.

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: