דילוג לתוכן

האלימות, האינטלקטואלים והמחאה: מיני-רובספייר, מרקס-זוטא ולנין-בשקל

יוני 28, 2012

כבר בתחילת אוגוסט 2011, עוד לפני שמלא חודש לפרוץ המחאה בתל אביב (ב-14 ביולי, שהוא יום השנה לכיבוש הבסטיליה ב-1789, היום שבו חוגגים את המהפכה הצרפתית, והיום שבו מבקשת המחאה לערוך הפגנה של מיליון אנשים ב-2012), כבר הוצבה בשדרות רוטשילד הגיליוטינה.

העתק מדוייק,  גודל של 1 ל-1, בצבע חלודה טבעי, עם להב והכל.

הרמז היה ברור.

לא כולם אהבו את הגיליוטינה ותיק-תק סולק המכשיר האקספרסיבי מהשדרה התל אביבית.

אבל הגיליוטינה שהושתלה בשדרה במערכה הראשונה, מבקשת עדיין את הראשים הערופים שלה, המתגלגלים וצונחים לתןך סל הקש למרגלות הבימה. מטאפורית, בינתיים.

זהו פישרה של האלימות שהופיעה במערכה השנייה, ביוני 2012.

הוצאה להורג בגיליוטינה בימי רובספייר: 17,000  נידונים

עם פרוץ המהפכה הצרפתית שלחו ראשיה גיליוטינה אחת לשימוש אזרחיה של העיר הגדולה ליון. אבל סוחרי ליון ששלטו במועצה המקומית לא אהבו את המכשיר והכניסו אותו לאיפסון עמוק. זה עד שהגיע מארי-ז'וזף שאלייה, כומר וסוחר לשעבר שנעשה מאמין אדוק של המהפכה. הוא הביא עימו מפאריס הבירה אבן מאבני הבאסטיליה הנופלת והפך אותה למזבח, והמשיך מכאן.

פעילותו ההיפר-מהפכנית לא מצאה חן בעיני החברים המתונים של מועצת העיר, והם איווררו לכבודו את הגיליוטינה. מכיוון שהמכשיר היה חלוד מחוסר שימוש, לא הצליח הלהב להתיז את ראשו של שאליה במכה הראשונה  וגם לא בשניה. רק בפעם השלישית נערף הראש הסורר ונפל לסל הקש.

השמועה, והראש הערוף עצמו בתוך הוכחה, הגיעו למרכז המהפכה בפאריס ושם הוחלט מיד ללמד את ליון לקח: להרוס את העיר (חוץ מבתי העניים) ולמחות את שמה לעולם ועד. צבא המהפכה כבש את העיר, אך מכיוון שהנציב הראשון שנשלח התרשל במלאכה ולא הרבה להפעיל את הגיליוטינה, נשלחו עוד שניים לעזרתו. אחד מהם היה גם הוא כומר לשעבר, כמו מארי ז'וזף שאליה: ז'וזף פושה.

בתור התחלה גרר פושה 60 צעירים מבני ליון מן הכלא אל גדת הנהר, קשר אותם יחד, ירה לתוכם כדור תותח, ואחר כך שלח פלוגת פרשים עם רובים וחרבות לסיים את המלאכה. כמו כן הופעלה הגיליוטינה המושחזת ותוך זמן קצר סיפק פושה 1,600 ראשים ערופים לסלי הקש.

זה היה ב-1792.

כשחזר פושה ממשימתו לפאריס כבר הלך שמו לפניו כקצב מליון, ועם רזומה שכזה, יכול היה רק הוא לעמוד מול מומחה בקנה מידה ממלכתי למדעי הגיליוטינה – מקסימיליאן רובספייר.

הפרקליט שעמד בראש היעקובינים  והמשטר החדש הצליח לערוף  17,000 ראשים צרפתים בתקופת הטירור הגדול.

הגיליוטינה  בשדרות רוטשילד: הטירור של רובספייר

ברגע האחרון עוד הצליח רובספייר  להביא לקונוונט – המועצה המהפכנית – עוד רשימה של  מועמדים לגיליוטינה. אלא שאז פרץ המרד של פושה ושותפיו. רובספייר ו-21 מנאמניו נאסרו, ואחרי שכנראה ניסה להתאבד ביריית אקדח שניפצה את ליסתו, נערף ראשו של רובספייר במערפת ב-28 ביולי 1794 ותם עידן הטירור.

בשביל הצרפתים.

קארל מארקס חשב שאפשר ללמוד הרבה מהמהפכה הצרפתית, כולל האלימות והטירור.

ולדימיר איליץ' אוליאנוב, שלימים נקרא לנין, היה מעריץ גדול של מרקס, של רובספייר ושל אלימות מהפכנית. די מהר, אחרי שעלה לשלטון, ב-1917, יסד את הצ'קה, הארגון שהתמחה בטירור. ואחרי ניסיון התנקשות בחייו הוכרז על עונת הציד של "הטירור האדום".
בין רבע מיליון לחצי מיליון ממתנגדי הבולשביזם איבדו את חייהם בידי הצ'קה תוך תקופה קצרה.

כך שלסטאלין היה ממי ללמוד.

תליה פומבית באיראן: 16 באפריל 2011

רובספייר היה פרקליט. מארקס היה מלומד. לנין היה איש ידוע חולי, שבגלל מצבו הבריאותי לא יכול היה להתגייס לצבא. אף אחד מהאנשים האלה לא היה מעודו חייל ולא אחז בנשק (לנין שמר בכליו אקדח בראונינג אמריקאי להגנה עצמית, אך לא השתמש בו מעולם). אך שלושת האינטלקטואלים האלה – שלושה מזריזי הסופרים שחיו אי פעם –  היו פריקים של אלימות וטירור.

הכל למטרות חיוביות, כמובן.

למען המהפכה, המעמד והעם.

תשאלו את הרוסים והאוקראינים, את הליטאים והלטבים, את הגרוזים והצ'צ'נים איך היה.

כל אלה ורבים אחרים  יכולים לספר איך וכמה הצליחה הדיקטטורה האלימה של הפרולטריון  מתוצרת מרקס את לנין ובהשראת רובספייר.

ועכשיו, בעקבות הגיליוטינה מהמערכה הראשונה בשדרות רוטשילד, והשמשות המנופצות של הבנק, ופחי הזבל המתהפכים  מהמערכה השניה, הם מרימים ראש גם אצלנו, המיני-רובספייר, המרקס-זוטא והלנין-בשקל. האינטלקטואלים המקומיים של האלימות. כולם אנשי מקלדת מכף רגל ועד ראש, אבל גם בחלומותיהם מופיעות גיליוטינות וראשים מתגלגלים לסלים.

מצעד צבאי בקוריאה הצפונית: בעלי הברית של השמאל המדומה

טוב, עוד לא עכשיו. רק כשיגיעו לשלטון. אבל הדרך לשלטון עוברת באלימות. כל מרקס ולנין יגלו לכם זאת.

קבלו את גל כץ. אחד משני בעליו של הבלוג "ארץ האמורי", אחרי ההפגנות של סוף השבוע, ברשומה תחת השם "למה אלימות". הנה הפתיחה:

"מחאת הקונצנזוס של הקיץ הקודם התגלגלה בסוף השבוע להפגנה סוערת, אחת – אני מקווה – מבין רבות שעוד יבואו (כמו זו בירושלים אתמול). זה חייב היה לקרות…ביממה האחרונה רבים יצאו נגד האלימות של חלק מהמפגינים. יש מי שטענו שאלימות, כעיקרון, היא בלתי מקובלת. אין לי כרגע מה לומר על הטענה הזו (ומה שיש לי כבר אמרתי כאן). אני מעדיף להתמקד בטענה שהאלימות היא "גול עצמי", או בלתי – אפילו קונטרה – אפקטיבית…"

והנה הסיום:

"לסיכום: האלימות של ההפגנה אתמול, ובתקווה – של ההפגנות שעוד יבואו – היא ביטוי, כמו גם תנאי, לשינוי תודעה בקרב המחנה שהפגין אתמול, כלומר צעירי השמאל הליברלי. רק שינוי תודעה כזה יכול, לאורך זמן, ליצור קואליציות חדשות בין מחנה זה לבין קבוצות שכבר מזמן רגילות לנחת זרועו של המשטר…על השמאל לגלות ולבטא את האינטרסים והזעם שלו. אם הוא יעשה זאת בעוצמה גדולה מספיק, ולאורך מספיק זמן, אני מאמין שחלקים נרחבים בציבור ישנו את ההזדהות שלהם ויצטרפו אליו."

את דעתו על "אלימות צודקת" כבר הביע כץ לפני שנתיים, אפרופו המקרה של ה"מאווי מרמרה" הטורקית, תחת הכותרת "טבח השייטת":

"אני מקווה שהחיילים שתקפו את הספינה מהים ומהאוויר נתקלו באלימות. היא הותקפה במים בינלאומיים בדרכה להילחם באלימות גדולה בהרבה – המצור על רצועת עזה הנמשך כבר מספר שנים. כאשר על האלימות הזו נוספה האלימות מן האוויר, של טובי בנינו המסתערים בכלי המשחית שלהם – יושבי הספינה פעלו מן הדין ומן הצדק: הם הגנו על עצמם.

במלים אחרות, גם אם חשוב להימנע ממנה, אלימות איננה פסולה מכל וכל. יש לבחון אותה בהקשרים ספציפיים: השאלה היא לא אם אתה אלים או לא, אלא מי אתה, עד כמה אתה אלים, בשם איזו תכלית אתה אלים, ונגד מה אתה נלחם."

כץ, קצין וג'נטלמן, כבר הביע את דעתו. הוא לצד הארגון הטירוריסטי הטורקי IHH, שהשאהידים שלו ערכו פרובוקציה מתוכננת,  ולצד החמאס, היזם של הפרוייקט. כץ  אינו רואה צורך לרענן את דעתו על האלימות לרגל המחאה בתל אביב. חיילי השייטת של צה"ל, המשטרה בתל אביב – הכל אותו דבר מבחינת כוחות הקידמה.

"השאלה היא לא אם אתה אלים או לא, אלא מי אתה, עד כמה אתה אלים, בשם איזו תכלית אתה אלים, ונגד מה אתה נלחם."

על ה"מאווי מרמרה" או ברחובות תל אביב.

הגיליוטינה בדרך.

ועכשיו שמואל אמיר, עוד אינטלקטואל, באתר "הגדה השמאלית". אמיר כתב את הרשומה עוד לפני שנודע על מסע ההרס הקטן של המחאה במוצ"ש והמערכת מתנצלת על כך.הכותרת היא "מחאה כעניין של גיאוגרפיה"

הפגנה בסוריה: החברים של אסאד הבן

אמיר כותב:

"אולי זה ישמע מוזר בתחילה אך הייתי מציע למחאה הבאה בצפון, אם וכאשר היא תצא לדרך, מידה אחת לחיקוי מהפגנות שכונות הדרום(אמיר לא יכול היה לדעת מראש שהמחאה בלבושה החדש תאמץ את הרעיון החדשני שלו). כמובן לא את שנאת הזרים, הכוונה היא לזעם והכעס של הפגנותיהם, הנובע ביסודו ממועקתם החברתית, שכן בלעדיהם המלים "הפגנה" ו"מחאה" הן ריקות מתוכן.

בקיץ שעבר ההפגנה דמתה במידה מסוימת להפנינג גדול. במקום מצעד לוחמני השתרכה לה תהלוכה. הסיסמאות שנישאו היו בהתאם – כלליות ובלתי מכוונות. ממי תבעו בעצם "צדק חברתי"? הרי אפילו דרישה אלמנטארית כמו סילוק נתניהו לא נשמעה בה. לכן אין להתפלא שלהפגנה כזו לא היו תוצאות…"

 כדי להצדיק את האלימות שהוא ממליץ עליה, אמיר מוכן לאמץ אל חיקו את "הפגנות הדרום"  – את הקטעים האלימים, כמובן (אך "כמובן לא את שנאת הזרים", חה חה).

והוא מסיים:

קראתי כבר דברי אחד הפעילים של המחאה הבאה בקיץ (אם אמנם תגיע) שהזהיר קודם כל כנגד אלימות המפגינים! …(לא צריך להיות חסיד של אלימות כדי להבין שאין תהליכים היסטוריים גדולים שלא הייתה בהם מידה זו או אחרת של אלימות. מרקס הגדיר זאת כך: האלימות היא המיילדת של ההיסטוריה.) רק מחאה נחושה ותכליתית, זועמת  ועקשנית תוכל להשפיע על השלטון ולהביא הישגים חברתיים ממשיים, לשמש תשובה מתאימה וגם להתחבר למצוקת הדרום.

נו, אם מרקס הגדיר זאת כך. מי אנחנו אזובי הקיר שנשבור לו את המילה.

והנה גדעון לוי היום ב"הארץ", תחת הכותרת "הדמוקרטיה שאוהבת מחאה מאולפת". הנה ההתחלה:

הלב יוצא אל מצקצקי הלשונות בישראל; עוברים עליהם ימים לא קלים. מפגיני המחאה שברו שמשה של בנק, וגל מתחסד של תלונה ותוכחה שטף את הציבור. המפגינים גם חסמו את התנועה בכביש, אוי לעיניים שכך רואות, וכבר כמעט כולם נגדם. לרגע נדיר אחד נהפכה המחאה ללא נחמדה, כפי שהיתה צריכה להיהפך מזמן, וכבר הכל מתגוללים עליה, מקיר אל קיר כמעט. פויה, ילדים, ככה לא מתנהגים… 

והאמצע:

בדיוק לכן נכשלה מחאת הקיץ שעבר: היא היתה נחמדה. היא אכלה בפה סגור, בסכין ובמזלג, בלי לשים ידיים על השולחן, כמו שההורים אוהבים. זאת, כמובן, איננה מחאה, זאת פנטזיית קיץ, קיץ אחד של אושר…ישראל אהבה אותה כי באמצעותה היא גם הציגה את פניה היפות: עולם ומלואו עקב בהתפעלות אחרי אוהלי רוטשילד, והישראלים שוב הרגישו כה טוב עם עצמם, מעורבים שכמותם.

די  ברור למה לא אוהב גדעון לוי את מחאת הקיץ שעבר.

פניה היפות של ישראל?

מי צריך את זה.

ולסיום:

"המחאה מוכרחה עכשיו להחליט לאן פניה. האם תמשיך לשחק על פי הכללים שהממסד מכתיב לה, מאהל נידח בירכתי תחנת רכבת ועצרות זמר בכיכר, או שזעמה ונחישותה חזקים דיים כדי להגיד לממסד: שוברים את הכלים ולא משחקים. האופציה הראשונה תבטיח עוד קיץ ענוג אחד לכולם; רק השנייה עשויה לחולל שינוי." 

שוברים את הכלים, אומר לוי.

"יאָ, בּרעכען!" כן, שוברים, כמו שאמר זאב ז'בוטינסקי, בתקופה שנואל ללמוד מן הפאשיסטים וקרא לשבור את ההסתדרות  ואת העבודה המאורגנת.  ועכשיו קורא גם המהפכן-בפרוטה מ"הארץ" לשבור את הכלים.  הוי, כמה שהם דומים,  כל הפאשיסט למינהו.  גל כץ  והאלילים שלו מה-IHH האיסלמי-טירוריסטי, שמואל אמיר שקורא ללמוד מההפגנות הגזעניות נגד האורחים האפריקאים שלנו, וגדעון לוי שדחוף לו לשבור את הכלים, כי כואב לו שהישראלים מרגישים טוב עם עצמם, מעורבים שכמותם.

פחד לחשוב על קצב העבודה של הגיליוטינה, אם רק יצא לטיפוסים כאלה ודומיהם  להגיע  אי פעם לשלטון או קרוב אליו.

מישהו חושב שאני מגזים? ראו את בעלי הברית של השמאל המדומה שלנו בעולם הרחב, זה השמאל  שכץ, אמיר ולוי נמנים עליו:  משטר ההייאטוללות האנטי-אימפריאליסטי של איראן,  שיאן עולמי  של הוצאות להורג, 64 בתוך 24 יום.  המשטר של בשאר אסאד, עם 15,000 גוויות של סורים בתוך 15 חודש. והמשטר של קים ג'ונג-און הצעיר בצפון קוריאה, היכן שלמזכיר מפלגת הפועלים המקומית יש 24.5 מיליוני עבדים.

איך אמר שר החוץ הסובייטי מולוטוב, כשחתם על ההסכם עם ריבנטרופ הנאצי, ונשאל איך זה מסתדר לו עם האידיאולוגיה?

"פאשיזם זה עניין זה הגדרה".

מנהיגי המחאה הם אולי צעירים לא מנוסים, ולא כל מה שעשו עד כה מעיד על תבונה מרובה. אבל מטומטמים גמורים הם לא. אפשר להניח ומותר לקוות שכמו שהיה להם שכל לנפנף די מהר את הגיליוטינה משדרות רוטשילד, כך גם לא יטו אוזן לקיביצערים מסוגם של כץ, אמיר ולוי, שלושה משוררי  דלות של אלימות מהפכנית .

4 תגובות
  1. בנציהו permalink

    בהקשר הזה, אין ספק שציטוט השנה בבלוגוספירה שייך לאחת, שירי אייזנר, במאמר שכתבה באתר העוקץ תחת הכותרת "אז אני בעד אלימות": "…המיינסטרים הציוני, הגזעני, המתנער מאלימות…"
    http://www.haokets.org/2012/06/25/%D7%90%D7%96-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%91%D7%A2%D7%93-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA1/

    אהבתי

  2. בנציהו,
    עוד אחת שחושבת שהחיים כמו בספרים ושהספרים הם כמו החיים. ובשתי מילים, חיה בסרט.

    אהבתי

  3. דוד permalink

    מדויק ביותר מאפיהו.
    אנחנו נוטים אולי לזלזל ב"קיביצערים" הללו כפי שהגדרת אותם, וחושבים שהחברה חסינה מפני פגיעתם הרעה, אני דווקא מאוד דואג. אני לא חושש שהמופרעים-המגלומנים-עם-הזין-הקטן הללו, מסוגלים ליצור איזושהי מהפכה בעצמם, אבל הפחד שלי הוא מפני השפעתם העקיפה. הפחד שלי הוא שזרע הפורענות שהם זורעים חודרים למקומות ש כ-ן משנים. ברור לכל בר בי רב שהם משפיעים מאוד על ה"אליטה" התרבותית בארצנו וכנראה שגם על האליטה האקדמית, שלא לדבר על האליטה התקשורתית… בסופו של דבר, הדמורליזציה שהם יוצרים לאורך זמן שוחקת את החוסן המנטאלי של אזרחים הגונים ומתונים ויוצרים קרקע נוחה לכל מני תופעות מגוחכות כמו יאיר לפיד, או לחילופין לתופעות יותר הזויות וקיצוניות

    אהבתי

  4. דוד,
    אני כלל לא מזלזל בהם. לא הייתי טורח לקרוא אותם ולכתוב עליהם הרבה מאות של מילים אילו הייתי מזלזל. די באחד פה ואחד שם שיקחו אותם ברצינות, ובתוספת של רומנטיקת נעורים, בחירות לא נבונות של חומר קריאה בספריה, כמה חברים מפוקפקים וסתם עודף הורמונים, וכבר מצטברים להם קומץ ועוד קומץ של ביריונים מוסתים ואלימים שנדמה להם משום מה שהם טובים מן הקומץ של הכדורגל בגלל שהם מצויידים באידיאלים נשגבים ובתיאוריה מהפכנית מתוצרתם של אנשים חכמים שנותנים להם לכתוב בתקשורת. אני לא בטוח שבאליטות לוקחים אותם יותר מדי ברצינות, כי שם מכירים את הסחורה מקרוב, ויודעים שאין לכתבנים האלה שליטה מלאה על המקלדת בכל פעם שיש הזדמנות להשפריץ קצת שינאה. גם לא ברור לי איך אתה קושר אותם לתופעת יאיר לפיד.

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: