דילוג לתוכן

דו"ח המבקר: השריפה בכרמל ושתי גישות למדע המדינה

יוני 21, 2012

בלי להיכנס לפרטי הפרטים של דו"ח המבקר אודות השריפה בכרמל, אפשר לקבוע  כי הדיון והוויכוח סביבו משקפים שתי עמדות בסיסיות ל"פוליטיקה", ל"מדע המדינה" ול"דימוקרטיה".

הגישה האחת היא מיושנת וארכאית ויש אומרים יכנאית, נאיבית ואידיאליסטית, ילדותית במקצת ועל גבול האנרכיזם ואפשר אף לומר – הזויה. הגישה הזאת  אומרת שתפקידן של המערכת הפוליטית והמערכת המנהלית הוא לשרת את הציבור הרחב של אזרחי המדינה, להעניק להם את האפשרות להשיג פרנסה סבירה ודיור נאות, חינוך, בריאות וביטחון מסויים בחייהם.

השריפה בכרמל: תאונה לגישה ב'

ברור שאין לגישה הזאת שום ביסוס מדעי של ממש ושום כיסוי בעובדות ואין היא אלא בחזקת תיאוריה, אחת מני רבות.

לשם הנוחות נקרא לה גישה א'.

הגישה האחרת היא בוגרת ושקולה, פרקטית וקולית, לוגית וסבירה ובעיקר ריאליסטית. כמעט כל עובדה וכל מעשה בתחום הפוליטי מצביעים על תוקפה ותקפותה. לפי הגישה הזאת, להלן גישה ב', המערכת הפוליטית והמנהלית, המדינתית והמוניציפלית, מסדרות את העניינים בחברה ובמדינה לפי צרכי מערכות האלה עצמן, ולפי האינטרסים של מוטבי המערכות האלה. המוטבים הללו מורכבים מהקהל המובחר של מקבלי השכר, במיוחד מקבלי השכר הגבוה אך לא רק, במערכות האלה עצמן – וכן לפי האינטרסים של מי שמושכים בחוטים, שהם המלייאנים הגדולים ובעלי התאגידים הכלכליים המרכזיים.

האחרונים מתחזקים את  הפוליטיקאים על ידי תרומות למערכות הבחירות שלהם, הפנים-מפלגתיות והבין-מפלגתיות; כמו כן הם מבטיחים משרות שמנות בעיסקיהם הפרטיים לפקידות הבכירה וכן לחלק מהפוליטיקאים, אלה מביניהם שמסלול ההתקדמות שלהם נחסם משום מה. כך מתנהלת לה "הדימוקרטיה" מאז החל המשטר הדימוקרטי לתפקד באתונה, בערך לפני 2,500 שנים.

תפקידו של הציבור הרחב לפי גישה ב', הוא כמובן לעבוד ולעמול, מה שיותר יותר טוב, כדי לייצר לעצמו הכנסות שיספיקו לו למחייתו, למליאנים רווחים לצורך התפננותם, וכן יוכל להפריש חלק ניכר מהכנסותיו בתור "מס", העובר אל המערכת הפוליטית-מנהלית, ומשמש לרווחתם של הפוליטיקאים והפקידים השונים.

ומה שקורה בפועל הוא, שפעם בכמה שנים, לפני האירוע הידוע בציבור כבחירות, נזכרים האדונים מגישה בוגרת ב' בגישה נאיבית א', שכן זוהי התקופה שבה הם זקוקים למשוב חיובי מצד הציבור הרחב.

טבעי הדבר שגישה נאיבית א' חביבה יותר על הציבור הרחב.

ולכן, מה שקורה באותה תקופה מצומצמת, הוא שהאדונים משחררים קצת יותר רגיל מהקופה בתקופה של כמה חודשים, פעם בכמה שנים, כך שחלק מכספי המיסים המשולמים על ידי האזרחים, חוזר אליהם ומביא להם תועלות של ממש.

תועלות זמניות, כמובן, כי מיד אחרי הבחירות מגיע אילוץ כלכלי כזה או אחר, המחייב "קיצוצים", כלומר – איסוף של הכספים שחולקו ברוחב לב לציבור לפני הבחירות, כדי להחזירם למחזור הרגיל ולהזרימם לכיסי המוטבים הרגילים.

ברור שלא תמיד מתנהלים העניינים בצורה חלקה לגמרי.

עניין השריפה בכרמל הוא דוגמא לכך.

לפי תובנת השרים הממונים על הכבאות, וגם פקידי האוצר הסכימו לכך, היה מצב שירותי הכבאות קטסטרופלי  במשך שנים רבות: כבאיות מיושנות ולא מספיקות, מחסור בחזאות ייעודית של מזג האוויר, היעדר מוחלט של צי אווירי ועוד ועוד.

ברור שמצב כזה לא מסתדר כלל עם גישה נאיבית א', שלפיה, כביכול, אמור השלטון לדאוג בין השאר לבטחונם של האזרחים. וכמו כן ברור לגמרי כיצד המצב הזה מסתדר להפליא עם גישה ריאליסטית ב':

אמנם אין, בפועל, שירותי כבאות ששווים משהו. אך לעומת זאת המון אנשים בצמרת כוח הכיבוי מקבלים משכורות שמנות, וכן יש כוחות כיבוי ניכרים – אם כי חסרי שימוש אמיתי בשעת הדחק – המקבלים משכורות ברמות שונות, תמורת עבודה הירואית, זה כן – אבל בינינו – לא ממש הרבה עבודה.

יותר כוננות מעבודה.

ולכן, אין ספק שאם נבדוק יפה בציציות, נראה ששירותי הכבאות דומים במובן זה לחברת חשמל, לרשות הנמלים האוויריים והימיים וכן הלאה. כלומר – לטיפונדיות מפלגתיות ומשפחתיות. חבר מביא חבר, אח מביא דוד ובן דוד מביא גיס. משכורת סבירה, קביעות מוחלטת ואחלה חבר'ה שבעולם. חברים וקרובי משפחה כולם.

אבל לא ממש תנאים לכבאות.

קטסטרופה מוחלטת מבחינת גישה א'.

ומצב רגיל והגיוני לגמרי מבחינת גישה ב'.

ברור מדוע מצב זה הוא סביר ביותר לא רק מבחינת "שירותי הכבאות" עצמם והממונים עליהם, אלא גם מבחינת משרד האוצר ונעריו. שהרי תפקידם הקבוע הוא לספק את המשאבים להמשך התפקוד הנאות של המערכת, שזה בעיקר תשלום המשכורות והתנאים לעובדי הציבור והממשלה לסוגיהם, ושירות האינטרסים הקבועים של המליאנים.

להקים שירות כבאות ממשי?

זה יותר מדי כסף.

מאיפה ניקח?

שר הפנים אלי ישי: כסת"ח

ולכן, כאשר מבקר המדינה,  השופט מיכה לינדנשטראוס, בדק את מצב שירותי הכבאות לרגל מלחמת לבנון השניה באמצע העשור הקודם, ירי הטילים והשריפות הרבות, והגיש את מסקנותיו והמלצותיו – שכללו הקמת שירותי כבאות (!), כמה מוזר –  התעוררה הבעיה הבאה:

השר הממונה על שירותי הכבאות, שר הפנים (השר שתפקידו לנפק לנו דרכונים אחראי גם על שירותי הכיבוי מסיבות היסטוריות וקואליציוניות בלבד. אין לכך שום הצדקה עניינית) אלי ישי, נבהל מהמצב שתיאר מבקר המדינה, והקים קולות צעקה.

הסיבה: כסת"ח.

התביעה: כסף. הרבה כסף.

אך מבחינת משרד האוצר,  הוצאה כספית העשויה להועיל לאזרח שלא בתקופה שלפני הבחירות, היא מעשה שלא יעשה.

חטא בל יכופר.

תקדים שלא יעלה על הדעת.

סכנה ממשית ליציבות המערכת:

תתארו לעצמכם שכל שר יבקש לאפשר שירות ממשי לציבור במסגרת משרדו. לאן נגיע? התקציב ייפרץ, לא יהיה כסף למשכורות, לאש"ל ולפנסיות התקציביות, ואנא אנו באים.

אבל להגיד שלא נותנים אי אפשר, כי זה עלול להצטייר רע.

אז מה עושים?

מתנים את העברת הכסף בעריכת "ריפורמה" בשירותי הכבאות.

כל זה בידיעה ברורה שריפורמה בשירותי הכבאות, היא אפשרית בערך כמו ריפורמה במשרד האוצר.

נניח ריפורמה שתחתוך בחצי, או אפילו ברבע,  את המשכורות ואת התנאים של נערי האוצר.

או תקצוב להם תקופת צינון הדומה לתקופת הצינון שדופקים לגנרלים שרוצים לעבור למערכת הפוליטית, כאשר פקידי האוצר רוצים לעבור לבנה"פ או לבל"ל, לדנקנר או לתשובה.

מישהו חושב שריפורמה כזאת באוצר היא אפשרית?

באותה מידה היתה אפשרית הריפורמה בשירותי הכבאות.

להתנות הקמת שירותי כבאות סבירים בעריכת ריפורמה בשירותי כבאות לא סבירים, היא שיטה מנומסת יותר לאמירות לא, ולא יותר מזה.

אלא שאז קרתה תאונה מחוץ למהלך העסקים הרגיל:

השריפה בכרמל.

ותאונה גרועה ממנה:

דו"ח מבקר המדינה.

עכשיו ברור מדוע חושב שר האוצר שלנו, הפילוסוף יובל שטייניץ, שמסקנות הדו"ח של המבקר, המטיל עליו  "אחריות מיוחדת" הוא "הזוי"?

הוא בהחלט הזוי, שהרי הדו"ח הזה כולו, הוא חלק מגישה א' ההזויה, שעל פיה תפקיד המערכת הפוליטית-מנהלית הוא לספק שירותים לאזרח.

בשעה שעל פי גישה ב', ברור לגמרי שההיפך הגמור הוא הנכון:

זהו תפקידו של האזרח לספק את צרכיהם של הפוליטיקאים והמנכ"לים.

(אולי, לכשתתקרב תקופת הבחירות, נחשוב קצת אחרת לזמן מה.)

וברור גם מאיפה צץ הלובי של הכלכלנים התומך בעמדת משרד האוצר.

להטיל על שר האוצר ונערי המשרד אחריות לכך שהם עושים מה שמתבקש מהם? דהיינו להבטיח את יציבות המערכת?

ברור שגישה כזאת היא תערובת נפיצה של חילול הקודש ושטות מוחלטת.

שר אוצר יובל שטייניץ: גישה ב'

מיד נשמע מחוגי הלובי של האוצר גם התירוץ הסביר  נגד המבקר, שלפיו הנימוק שלו, על הצורך החיוני בהקצבת משאבים לשמירת חיי האזרחים, הוא אבסורדי: כי לפי זה, אי אפשר יהיה לדחות לעולם דרישה לעוד מערכת של "כיפת ברזל" או להכללה של אינספור תרופות בקטגוריה של "מצילות חיים" לצורך סיבסודן, או לעוד מחלקה בבית חולים כלשהו.

וכך יוצא שהקצאה הכרחית של כסף להקמת שירותי כבאות מינימליים  – היא תביעה אבסורדית.

ואילו המצב שלפיו אין למדינת ישראל שירותי כבאות מינימליים בגלל ששר האוצר ופקידיו "שומרים על הקופה הציבורית" – זה אינו מצב אבסורדי.

זהו המצב ההגיוני.

וזה מפרופסור לפילוסופיה.

שאחרי שהוא מביא את קביעתו של המבקר אד-אבסורדום, הוא מודיע שהיא אבסורדית.

"הזויה".

בלי קשר לדו"ח המבקר ולשירותי הכבאות, אפשר להצביע על מקרה נוסף של המתח המתקיים בין גישה א' וגישה ב'.

המקרה של השר משה כחלון.

זהו השר היחיד בממשלה, שנראה בעליל כי הוא דוגל בשיטה א', המיושנת והארכאית, היכנאית, הנאיבית והאידיאליסטית, הילדותית על גבול האנארכיזם ואפשר אף לומר, ההזויה, בכל ימות השנה, ולא רק בחודשים שלפני הבחירות.

אותה גישה מוזרה האומרת שתפקיד המערכת הפוליטית והמנהלית הוא לשרת את האזרח.

השר כחלון כבר הביא, הוא לבדו, להוזלה אדירה במחירי התקשורת הסלולרית (ועימה גם האינטרנטית) ועכשיו הוא עומד לבצע ריפורמה מרחיקת לכת שתוביל להוזלה גדולה במחירי השירותים הטלוויזיוניים.

ראש הממשלה שלנו אמנם קרא לשרים האחרים בממשלתו ללכת בעיקבות השר כחלון, אבל אין שום סימן, בינתיים, שהם לוקחים את ראש הממשלה ברצינות.

למה שיקחו אותו ברצינות? הוא נותן דוגמא אישית?

תתארו לעצמכם ששר האוצר, ביחד עם נגיד בנק ישראל או על אפו ועל חמתו, היה עושה לבנקים בנושא העמלות את מה שעשה כחלון לחברות הסלולר, ומה שהוא עושה לאילי-הטלוויזיה.

תתארו לעצמכם שהשר לאיכות הסביבה היה עושה מעשה כחלון למרעילי האוויר, המים והאדמה אצלנו.

תתארו לעצמכם שלשר החקלאות היה נדמה שתפקידו לדאוג לאו דווקא לאינטרסים של הסקטור החקלאי, אלא לאינטרסים של הציבור הרחב הצורך את מוצרי החקלאות שלנו ומשלם עליהם יותר מאשר ברוב המדינות המפותחות.

תתארו לעצמכם ששרי התמ"ת  והתיירות היו מאפשרים לצרכני שמן הזית בישראל ולאורחי המלונות והצימרים בארצנו לשלם עבור המוצרים שהם צורכים כמו שנהוג לשלם עליהם ביוון או בספרד, בצרפת או באנגליה.

תתארו לעצמכם שהיו לנו שרים ופקידים שהיו חושבים, כמו השר כחלון, שתפקידם לדאוג לציבור הרחב, ולא רק, או בעיקר, לעצמם, לקרוביהם  ולמקורביהם, ולמליאנים המושכים בחוטיהם.

האמנם היתה הכלכלה שלנו מתמוטטת במקרה הזה? או שאולי היתה מתחילה לפרוח?

מה עוד צריך לקרות כדי שגישה א' תחשב אצלנו לבוגרת ושקולה, פרקטית וקולית, לוגית וסבירה ובעיקר ריאליסטית, , בעוד שגישה ב', זו השולטת במשרד האוצר וב-90% ממשרדי הממשלה האחרים, שלא לדבר על הרשויות המקומיות, תוכר כמה שהיא –

שיטה נבזית, חמסנית, רמאית, נצלנית וגנבנית, וכמובן מסוכנת מאוד לחיי כל אחד ואחד מאיתנו.

From → פוליטיקה

8 תגובות
  1. י.ד. permalink

    נראה לי שהחיים לא פשוטים כפי שאתה מתאר אותם.

    אהבתי

  2. ברור שלא הגיוני לדרוש משירותי הכבאות להתייעל, הרי המטרה של הגוף הזה, כמו כל הגופים המסואבים במדינה (ראה ערך הסתדרות נמל וחברת החשמל) הוא לתת מינימום שירות במקסימום רווח. מי זה יובל שטייניץ החוצפן שדורש התייעלות משירותי הכבאות כתנאי לתוספת תקציבית (כן, תוספת)???? מי זה ה"פילוסוף" ההזוי הזה? מה הוא חושב את עצמו, לשר האוצר??!!
    וענין ה"תאונה"… באמת, איזה מן דבר זה שלא משקיעים חמישים מיליארד שקל על מערך כבאות שיהיה כמו ביוון, שם הכל מתקתק כמו שצריך, הכלכלה פורחת השיטה צומחת ואין שריפות (חוץ מששרפה ענקית לפני כמה שנים שקיפחה חיים של כ200 איש)
    למה לעזאזל ראש הממשלה הקפיטליסט החזיר הזה לא מוכן לתת שירות לאזרחים? מה לא מגיע לנו לחם ושעשועים? לא מגיע לכל משפחה לקבל קצבת שעשועים- נגיד 5000 שקל בחודש?! למה אנחנו צריכים ללמוד מהאמריקאים החזירים האלה כאשר יש לנו דוגמאות הרבה יותר קרובות כמו ספרד צרפת ופורטוגל עם משק סוציאליסטי לתפארת מדינתם?!

    אהבתי

  3. י.ד.,
    ברור שאתה צודק. לחלקים ניכרים ברשומה יש אופי קריקטוריסטי, שמטרתו כפולה. האחת, להקל במקצת על תחושת הזוועה העלולה להציף כל אחד מהקורבנות המיועדים, שהרי ברור שגם במקרה של הקטסטרופה הבאה לא נהיה מוגנים. והשניה – למקרה שהדי הרשומה יגיעו לאחראים למצב, תפקידה של הקריקטורה הוא לשמש כעין שעון מעורר, כי אני לא בעד נבוט בראש. אפילו לא בעד פיטורים והתפטרויות של שרים. מצער שפילוסוף כמו שטייניץ צריך להשתמש בתואר מרחיק לכת כמו "הזוי", רק בגלל שלא בא לו, אולי בצדק, להתפטר.

    דוד,
    עדיין אין הסבר מתקבל על הדעת לכך שאנחנו, בתור אור לגויים, מתחרים ראש בראש עם ארה"ב על התואר המפוקפק של המדינה הכי לא שיוויונית בין הארצות המפותחות, ומובילים במקום גבוה כל כך ביוקר המחייה ובתחולת העוני. ובכל פעם שתביא לי בתור דוגמא את "המשק הסוציאליסטי" של יוון, ספרד, פורטוגל וצרפת, אביא לך כקונטרה את "המשק הסוציאליסטי" לא פחות של פינלנד, הולנד, דנמרק, שבדיה ונורבגיה.

    אהבתי

    • אתה כנראה לא מעודכן במצב הכלכלי שלי ארצות סקנדינביה, או שלחילופין אתה מסתפק בלוקשים שהתקשורת מאכילה אותך (מה שמאוד לא מתאים לך לעשות בדרך כלל)
      אבל אני חושב שהגיע הזמן להפסיק להפריח סיסמאות באוויר ולהתחיל להתמודד עם נתונים אמיתיים.
      דבר ראשון, עוד לפני שנבדוק אם בכלל יש תועלת במדיניות רווחה נרחבת, נבדוק אם יש בכלל יסוד להשוואה בין מדינת ישראל למדינות סקנדינביה והאם המודל הכלכלי שלהם מתאים למדינת ישראל-

      1. גם בישראל וגם בסקנדינביה ההשתתפות של הממשלה בתמ"ג הוא סביב ה55% אלא שבישראל, בניגוד לסקנדינביה, יש הוצאות ביטחוניות כבדות שמגיעות למעל 30% (מה לעשות, משה רבינו היה צריך לחשוב על זה לפני שהוא הביא אותנו לכנען ולא לקנדה) מההוצאות הציבוריות כך שבפועל ההשתתפות הממשלתית בתמ"ג הוא מעט מעל 30% (בניכוי ההוצאות הביטחוניות). זהו פער מאוד גדול שאובייקטיבית איננו ניתן לסגירה

      2. האוכלוסיה בישראל מאוד הטרוגנית ושיטת הממשל מעלה קבוצות כוח שדוחפות לכיוונים אינטרסנטיים. זהו כורח המציאות ולא ניתן לפתור את זה על ידי פתרונות קסם מהסוג של העלאת אחוז החסימה, או מעבר לשיטת ממשל נשיאותית ושאר ירקות שהתקשורת השטחית שלנו חופרת לנו בראש. בסקנדינביה האוכלוסיה מאוד הומוגנית מה שמאפשר זהות של מטרות וכתוצאה מכך הכסף מלכתחילה מופנה לאפיקים לאומיים ולא אינטרסנטיים. עוד פעם זהו כורח המציאות ואין דרך להמנע מכך.

      3. בסקנדינביה, אחוז המשתתפים בפועל בכוח העבודה קרוב למאה אחוז, בארצנו יש לנו את החרדים שמהווים 10% ואת הערבים שמהווים 20%. כלומר בפועל הנטל נופל על 70% מהאוכלוסיה, בנתונים הללו כדי לתמוך במדיניות רווחה סטייל סקנדינביה (נניח, למרות שתכף תראה שזה בכלל לא כזה שוס) אתה תצטרך להעלות את המיסים למעמד הבינוני והגבוה באופן דרמטי- האלפיון העליון בכלל לא ירגיש בנטל הזה וגם יש לא דרכים להתחמק ממיסים, מי שכן יסבול מזה זה המעמד הבינוני שיצטרך לשאת על כתפיו הצנומות את כל הנטל.

      לגבי ההצלחה של המודל הסקנדינבי, אז מסתבר שהמודל הזה חי מהאשראי שהוא השיג טרם אימץ מודל סוציאליסטי. מאז שעבר למודל הסוציאליסטי, קצב הצמיחה שלו הצטמצם בהרבה לעומת התקופה הקפיטליסטית.
      ההתפרעויות שחווינו במאלמו ובמקומות נוספים בשוודיה לא התרחשו בחלל ריק- שוודיה מתקשה ליישם את המודל הסוציאליסטי והיא מדלגת בין ממשל סוציאליסטי למהדרין לבין ממשל יותר מתון.
      אני מאוד ממליץ לך לקרוא את הטור הבא ולא פחות מכך את התגובות בסוף. הוא גם מביא שם סימוכין למספרים ולטענות.
      http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=a28b07a102084d28785d2d933122ebb1&id=1525

      מאמר נוסף שמחזק את הנאמר אם כי טוען ששוודיה עודנה נוקטת במדיניות רווחה נרחבת
      http://www.themarker.com/wallstreet/1.1728211

      אהבתי

  4. שרפות קורות או נגרמות ,לרוב הן לא מסתיימות באסון, רק בנזק.
    איך שהן מסתיימות, תלוי רק בתפקוד המערכות, האחראיות על
    האירוע הספציפי .כאילו שהאירוע היה מסתיים אחרת,אם במחסנים
    היו עוד כמה טונות של מעקבי בעירה. לי ניראה שאירגון השליטה
    היה לקוי,לחוץ, לא מתורגל למצבים כאלה.על זה דו'ח המבקר, היה
    צריך לשים דגש חזק יותר ואז היה מתברר, שנציב הכבאות שמעון
    רומח ,היה מנוי שגוי .כי מי שאחראי להעברת תקציבים באוצר, או
    בכל מקום אחר, לא יעביר תקציב, כשאינו בטוח שהוא לא יבוזבז
    סתם. חד גד יה .

    אהבתי

  5. דוד,
    לא ברור לי מדוע התגובה שלך לא הועברה אוטומטית למקומה ועוכבה אצלי זמן מה במנהלה. אולי בגלל הלינקים. אני מתנצל גם על העיכוב בתשובה. הייתי עסוק.
    אני חושש שאתה עושה לעצמך עבודה קלה, כאשר אתה מצביע על הקושי להשוות בין המשק הישראלי ובין המשק השוודי או של הסקנדינביות, או כאשר אתה מצביע על הקשיים במשקים האלה. שהרי לא זו הנקודה.
    אם אתה מבקש לקדם את הטיעון שלך, לעומת שלי, עליך להסביר מדוע ההשוואה בין ישראל ובין מדינות כמו יוון, צרפת, ספרד ופורטוגל, תקף יותר מאשר ההשוואה להולנד ולסקנדינביות. אני מצידי לא טוען שההשוואה לסקנדינביות תקפה יותר. אני טוען רק שהיא תקפה לא פחות (ויתכן שתסכים איתי שהקושי להשוות בין כלכלה וחברה כמו בישראל וכמו בצרפת, היא בעייתית לפחות כמו השוואה מול שוודיה), ולכן אין זה נכון להקיש ממצבן הנוכחי של מדינות מערב אירופה ודרומה על שילוב של אלמנטים סוציאליסטים בכלכלה, יותר משנכון לעשות זאת על פי מצבן של המדינות הצפוניות יותר. ועם כל קשייה של שוודיה, הם אינם דומים לקשייה של יוון.
    באשר לבעיית ההשתתפות בכוח העבודה, אתה משמיט את הקרקע מתחת לאחד ההישגים העיקריים שזוקף לזכותו המשטר הכלכלי הנוכחי בישראל, דהיינו "התעסוקה המלאה", כביכול יש רק 6%-7% אחוזי אבטלה. ברור שהמספרים שאתה מביא נכונים יותר. אני רק מצביע על הנקודה.
    ולבסוף, שים לב לשורה התחתונה של הטיעון שלך, שעומס הוצאות הביטחון הוא הגורם לאי-היכולת של המשק לקיים מדיניות רווחה נדיבה יותר לשכבות הביניים ולמעמד התחתון. מה זה אומר? זה אומר שהמדיניות הכלכלית גורמת לכך, שעומס הוצאות הביטחון נופל בעיקרו על השכבות האלה, בעוד שהעשירון העליון, חוגג למרות הוצאות הביטחון הרבות (ראה תנאי הנבחרים והפקידים ועד לתנאי המנהלים התאגידיים ורווחיהם של בעלי ההון. מדוע לא ישאו גם הם בעומס הוצאות הביטחון?).
    בזמנו, בגירסה הקודמת של הבלוג הזה, לקראת הבחירות לכנסת באמצע העשור הקודם (כאשר הליכוד הובס ואולמרט הרכיב את הממשלה), הצבעתי על הבעייתיות הגדולה של נתניהו בנקודה הזאת: מצד אחד הוא מבקש לנהל מדיניות חוץ "לאומית" (לאומנית), אבל מדיניות כזאת מחייבת מידה גבוהה של סולידריות חברתית, מה שלא מסתדר עם החלוקה הבעייתית של ההכנסה הלאומית, הגורמת לסדקים עמוקים בסולידריות החברתית. הזיהוי שלו עם המדיניות הכלכלית המדירה את המעמדות התחתונים היה, לדעתי, הסיבה העיקרית לתבוסתו אז, והוא עשוי להביא גם הפעם לאובדן שלטונו של הימין, למרות שהיום הסקרים מראים אחרת. בבחירות האחרונות זכה נתניהו משום שהיה באופוזיציה וכבר לא זוהה עם הפערים החברתיים והכלכליים. הלוקסוס הזה לא יעמוד לרשותו כאשר הוא יתמודד כראש ממשלה בבחירות הקרובות.

    אהבתי

  6. אני רוצה לחשוב מעט בטרם אענה, אבל בכל שאת אני רוצה לציין שלא טענתי שהמודל של יוון וצרפת מתאים לנו יותר מהמודל הסקנדינבי אלא שהמודל הסוציאליסטי בכללותו לא מתאים לנו, בין בגרסתו היותר "לבנטינית" ובין בגרסתו היותר "מערבית" קרי סקנדינביה. טענה נוספת שטענתי היא שגם בגרסה "הטובה" של המודל, הוא עובד גרוע ולשם כך הבאתי לינקים ומספרים. בכל מקרה אני רוצה להרהר במה שכתבת ואחזור עם תגובה מפורטת בהמשך

    אהבתי

  7. דוד,
    ועוד משהו. הניסיונות לקרוא לכלכלה ביוון או בשבדיה "משק סוציאליסטי" מהווה תיאור מצד ימין, בעוד שהמונח "משק קפיטליסטי" לשתי הכלכלות האלה הוא תיאורן הנאמן משמאל. ומובן ששני הצדדים צודקים. מעטים המשקים במדינות המפותחות, שהמשטר בהן אינו מהול בכבדות, בין קפיטליזם וסוציאליזם(בעצמך התייחסת לנקודה הזאת), לעתים ביחסים של 50:50 ולעתים תכופות גם 60:40, או יחסים אחרים. כך שהדיבור על "או זה או זה" הוא דיבור בטל לא פחות מהוויכוח העקר בשאלה מי משניהם נכון או נבון או צודק או חכם או יעיל יותר. כמו שהשמאל והימין אינם אלא שני צדדים של אותה מטבע, כך גם הסוציאליזם והקפיטליזם, מעורבבים ומשולבים ואחוזים זה בזה כמעט ללא הכר. יש רק צפון קוריאה מרקסיסטית אחת בתור מחנה עבדים פרולטרי, ומצד שני כמה מקלטי מס ללא מיסים וללא מכסים, עם חיבה לאיים, זכר לרפובליקות קטנות של בוקנירים ופירטים.
    כמעט לכל היתר תוכל לקרוא בלי חשש טעות סוציאלו-קפיטליסטים או קפיטלו-סוציאליזם.
    כל המבקשים לשמר את הוויכוח, מה עדיף, הם וכחנים מקצועיים המפוזרים בדיסציפלינות שונות ובכל מיני מקצועות רוחניים ואין להם עניין טוב מזה לענות בו. למה לא לקחת את הטוב משתי השיטות ואולי גם מאחרות ולזרוק את הרע לפח הזבל של ההיסטוריה. כבר טעמנו די מזה ומזה. ואגב, כדאי ללמוד לא מעט מכלכלה של חברות שבטיות, ובמיוחד מאלה הנחשבות ל"פרימיטיביות" ביותר.
    דוגמאות לדברים שאפשר להסכים עליהם ללא קושי: כל אדם שפוי בדעתו יעדיף לחיות בדרום קוריאה ולא בצפון קוריאה, ודי בהתמצאות קטנה בכלכלה כדי להודות ושבלא מעט ענפים מסוגים שונים עדיפה כלכלה מתוכננת על גחמותיה של רוח הרפאים של השוק החופשי. וכמו כן כדאי להביא בחשבון שיתכן שכל מיני בני שבטים נידחים בפינות שונות של העולם צוחקים על כולנו בגדול מבחינת איכות האוויר, המים, האדמה והמזון שהם חיים עליהם, בלי שיצטרכו לעבוד בשביל שום בוס, קפיטליסטי או סוציאליסטי.

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: