יורו 2012, הסיפור של דאדא על הקידמה והכדורגל כשחמט

לפני כמה שבועות הזכיר לי ע. סיפור שנהג לספר חברנו דאדא. דאדא (דוד רובין) עליו השלום היתה דמות מוכרת ברחובות תל אביב, בעיקר בסביבות שוק הכרמל שהיה אהוב עליו מאוד. בלתי ניתן לפיספוס היה דאדא: ראש מלא תלתלים, זקן היורד על פי מידותיו, עיניים יוקדות, קול יורד חדרי בטן ופיוז קצר. דאדא היה מספר סיפורים  וגם טבח מוכשר, פעם היה עיתונאי ובעת הצורך טכנאי מחשבים, נגר או בנאי, אוהד של  של האדומים מחיפה ומתל אביב, ספרא וסייפא.

משעמם לא היה אף פעם.

לא התחשק לי לבזבז את הסיפור היפה של דאדא על סוף העונה המכוער של הליגה הישראלית. אבל נגמרה העונה המייגעת ההיא, הגיע היורו, ומה שראיתי בינתיים היה שווה. אז קודם כל קבלו את הסיפור של דאדא. סיפור על הקידמה, נקרא לו.

מעשה בשבט אפריקאי ששכן בין הג'ונגלים למדבריות, ולא הבינו שם מהי אותה "קידמה" שהביאו אליהם כובשיהם (במקרה של הסיפור הזה מדובר בבריטים).  השמועה אודות הקידמה הלכה לפניה וזקני השבט נימנו וגמרו שחייבים לעמוד על טיבעה של קידמה זו ועל טיבה   ואין מנוס.

מיד נשלח כל מי שפנוי בשבט לחפור ולשלות מן העפר את הגושים הקטנים והנוצצים החביבים כל כך על אנשי הקידמה המסתורית, שהיו מוכנים לתת תמורת העצמים הנוצצים חבילות של ניירות צבעוניים משומשים.

וכך אספו בשבט שלנו את המימון הנחוץ – ובנוהל הדימוקרטי הרגיל נבחר בנו של צ'יף ושלחו אותו ללונדון בירת האימפריה לחצי שנה של חקירה ודרישה בדיני הקידמה, ועימו צרורות הניירות הצבעוניים.

שישה חודשים של אביב וקיץ עברו על השבט שבין המדבר והג'ונגל, ועל בנו של הצ'יף – חורף וסתיו.

לכשחזר בן הצ'יף התיישב סביבו השבט כולו כדי להאזין ולהבין סוף סוף קידמה מהי.

אתם שואלים קידמה מהי? בלונדון יש בתים עשויים ברזל, בני שני קומות, צבועים אדום – ונוסעים כעגלות – ללא חמורים! סיפר בן הצ'יף.

וואו, שאג השבט.

אתם שואלים מהי קידמה? בלונדון יש בתים כה גבוהים, שאי אפשר לראות את סופם. גילה  בן הצ'יף.

מה אתה אומר!  קרא השבט.

בלונדון, סיפר בן הצ'יף, אתה מכניס עיגול של ברזל נוצץ לתוך קופסה נוצצת של ברזל, ואפשר לנסוע יום שלם בתוך בית מברזל – קומה אחת – בתוך האדמה.

לא יכול להיות!  נדהם השבט.

וכל זה כלום, אמר בן הצ'יף.

והמשיך: בלונדון, פעם בשבוע, באים המון אנשים לגן גדול ומתיישבים בספסלים, אוכלים ושותים, מדברים ושרים ושמחים.

נו, דחק בו  השבט.

ובן הצ'יף המשיך וסיפר: בגן עומדים  23 אנשים. 11 בכל צד בצבע אחד, ו-11 בצבע אחר בצד שני, ובאמצע אחד לבוש שחור, ולידו איזה חפץ עגול.

ו -?  נהם השבט.

והאיש הלבוש שחור מכניס לפה חתיכת ברזל נוצצת ומשמיע צליל נורא!

ואז? נרעש השבט.

ואז –

כך בן הצ'יף –

– אחרי הקול הנורא, התחילו  כל האנשים בגן לרוץ ולבעוט בחפץ העגול, והאנשים שישבו על הספסלים ואכלו ושתו התחילו לקפוץ ולצעוק ולשיר ולקלל, והאיש בשחור רץ גם הוא המשיך להשמיע קולות נוראים בעזרת הברזל הנוצץ שלו –

נו, נו כבר, זעק השבט.

ואחרי עשר דקות –

אמר בן הצ'יף –

– והשבט עצר את נשימתו –

– התחיל לרדת גשם! הכריז בן הצ'יף.

וזאת הקידמה!

טוב, זאת היתה השיטה של דאדא לצחוק על האיים הבריטיים, כולל הכדורגל שלהם ומזג האוויר שם, ובמיוחד על מה שמנסה המערב למכור ביבשות אחרות בתור קידמה, הכל מזווית הראיה של תושבי הקולוניות.

גשם יורד בקיץ הזה גם בפולין ובאוקראינה ביורו שלנו, ולא תמיד צריך לחכות עשר דקות אחרי שריקת הפתיחה עד שיתחיל. ויש גם גולים, ושום משחק לא נגמר ב-0:0 טפו טפו טפו.

אנדרי שבצ'נקו הוותיק מרחף ונוגח את השער המשווה נגד שבדיה

נראה ברור למה לא רציתי לבזבז את הסיפור של דאדא על הליגה שלנו,שהגיעה  לשיפוליה הרדודים והוציאה ממני כל חשק לכתוב עליה דבר וחצי דבר. אמנם לא הצלחתי להתגבר על יצרי וראיתי כמעט את כל המשחקים שהראו ב"משחק השבוע". ובדרך כלל סבלתי, וההנאות לא היו שוות יותר ממשפט או שניים, אז ויתרתי.

עם כל הגועל נפש לא התחשק לי להתעסק. יש די תחומים שבהם אין ברירה. על שדה הכדורגל  היה בא לי לכתוב פה בבלוג בתור נווה מדבר של בידור ושעשוע. פוליטיקה, מזימות, אלימות וליכלוכים יש בדי שדות אחרים.

ואחרי שאמרתי את זה, הנה כמה מילים כלליות על כדורגל. מדובר במשחק שכמו משחקים רבים מאוד הנהוגים בכפרנו הגדול, הוא למעשה משחק מלחמה על כתרו של מספר אחד. ממונופול ועד שחמט, משש-בש עד פוקר, מברידג' עד טניס. "הגביע" או "כל הקופה" או "מט" או "האליפות"  הם הפרס של המנצח, שלוש פעמים כיפק-היי.

כמה מעקרונות המשחק מזכירים את השחמט. יש שחקנים בעלי תפקודים ומיקומים שונים כמו בשחמט: שחקני ההגנה הם כמו חיילי השחמט, שחקני האגף והקישור מתפקדים כצריחים, רצים או פרשים לפי הצורך, את המלך מייצג השער, והשוער כמוהו כאחד הצריחים. החלוצים כמוהם כמלכת השחמט – המוציאים לפועל. מסלולו של  הכדור על פני הדשא מסמן את מהלכי השחקנים.

שחקני השחמט עצמם הם המאמנים. אלה המלהקים את התפקידים השונים על פני המגרש. מסבירים לשחקנים את נקודות החולשה של השחקנים שימצאו מולם על הלוח ומתרגלים את שיטות התקיפה: מסודרת, מתפרצת, בהרמה לרחבה,  אלכסונית, מהאגף, דאבל פס ועוד כמה. וכן את שיטות ההגנה: מלכודת הנבדל, הגנה סיציליאנית, הגנה איטלקית בשורות ישרות ומתיישרות כמו בפלנגות של הליגיון, אישית ולוחצת וכן הלאה.

שבצ'נקו (בצהוב, הכי קרוב) נוגח אץ שער הניצחון (הכדור בגובה החזה של המגן השבדי)

התכונות המבוקשות ביותר אצל השחקן בכדורגל הן דיוק ורצון לנצח, מומחיות בשיתוף פעולה, מהירות וכוח, תחבלנות וזריזות, עקשנות ותכונה קשה להגדרה, "ראיית משחק", שבפועל היא הבזק של תודעה המנחשת את המקום הנכון בשביל הכדור מבחינת האינטרס הקבוצתי בהתאם לאפשרויות שמביא מיקום השחקנים על המגרש.

כמו במשחקים דומים אחרים טכניקות המשחק העיקריות כוללות הטעיות לרוב (עושים תנועה חלקית מסויימת כדי שתתאפשר בקלות תנועה מלאה אחרת), הפעלת לחץ על היריב, קרב  על זמן ומקום – שטח לרוץ ולתמרן בו כדי למסור או לקבל את הכדור ולהגיע לבעיטה לשער, והשגת יתרון מספרי בשטחים קריטיים.

אחד הדברים המרתקים בכדורגל, הוא הריבוי של המצבים האפשריים הנוצרים ללא הרף על פני המגרש עם תנועת השחקנים והכדור. היכולת לנחש את המהלך או להיות מופתע -לטובה או לרעה. ההנאה מהטעייה מוצלחת ומתנועה נכונה, והחוויה של המט – הכדור ברשת, כל הקופה, הגביע והאליפות, זיקוקים וחגיגות. הגול הוא הכל בכדורגל, וכל מי שיאמר לכם אחרת הוא תיאורטיקן.

קחו טיפ שימושי של צופה כדורגל ותיק: כבר המון שנים אני כמעט תמיד לטובת ההתקפה של שתי הקבוצות. לא אכפת לי מילאן או אינטר, ברסה או ריאל, מנצ'סטר או סיטי. הפועל או מכבי.

יש שני יוצאים מן הכלל  – הירוקים של חיפה והנבחרת. אלה כל ההגנות בעולם שאני בעדן.

ככה אני חוסך לעצמי אכזבות ומוסיף לעצמי ריגושים חיוביים, וגם לא מערבב פוליטיקה וספורט.

וניגש ליורו 2012.

ובכן, כמו שהתחרו גלפנד החביב שלנו ומכונת החישוב ההודית, כך מתחרות עכשיו 16 הנבחרות הטובות ביותר באירופה. כ-300 שחקנים.  סטטיסטית מדובר בערך בשליש מהשחקנים הטובים בעולם (כי שחקנים מיבשות אחרות מתאזרחים באירופה), כך שיש מה לראות והיו , יש ויהיו עוד גולים. נקווה שהרבה.

עד עכשיו, בגלל אילוצי השבת ושירותי הטלוויזיה המוגבלים ביותר שלי, ראיתי רק ארבעה  משחקים. גרמניה שניצחה את פורטוגל. מחצית שניה טובה. את קרואטיה נגד אירלנד, לא כוחות. ואת אוקראינה שניצחה את שבדיה, המחליפים של המאמן השבדי היו צריכים לפתוח. שלושתם היו טובים למדי בדרכם, ואני מבין שהחמצתי שני משחקים טובים אף יותר – ספרד ואיטליה שנפרדו בתיקו, ורוסיה שהביסה את צ'כיה  בתוצאה גבוהה.

המשחק אמש בין פולין ורוסיה היה מאכזב, יחסית לציפיות. נכון שהיה מתח, שהיו לא מעט ארועים ליד שני השערים וגם שני גולים – אך שחקני שתי הקבוצות היו עצבנים ומתוחים. התוצאה: חוסר דיוק במסירות, מהלכים נחפזים, מעט מאוד משחק מתוכנן, מעט מאוד דאבל-פאסים. שתי הקבוצות הצליחו יותר להפריע ליריבות לשחק, ופחותו לשחק בעצמן. הרוסים היו קצת טובים יותר במחצית הראשונה והפולנים בשניה.

שמעתי את השדרן רמי וייץ מנבא לרוסים עתיד מזהיר. לא ראיתי עדיין די משחקים ודי קבוצות כדי להעלות תחזיות או לערער על תחזיות של אחרים. גם אין לי העדפות מיוחדות. מצאתי ברשת את שערי הזכיה שנותנים בסוכנויות ההימורים לקבוצות השונות, נכון ל-06/06/2012  והרי הם לפניכם:

ספרד  3.75
גרמניה 4.00
הולנד 7.50
צרפת 11.00
אנגליה 15.00
איטליה 15.00
פורטוגל 19:00
רוסיה 21.00
פולין 41.00
קרואטיה 51.00
אוקראינה 51.00
שוודיה 67.00
צ'כיה 81.00
אירלנד 81.00
דנמרק 81.00
יוון 81.00

(זאת אומרת: אם תהמרו בשקל על ספרד, תקבלו 3.75 ש"ח אם יחזור הגביע למדריד. אם תהמרו בשקל על יוון, תקבלו 81 ש"ח במקרה שהגביע יחזור לאתונה, ואין בדברים האלה המלצה להימור כלשהו. השערים פה  רק מראים מה חושבים המומחים על סיכויי הנבחרות השונות)

ארבע מהקבוצות שראיתי משחקות בשיטות דומות למדי. קישור מעובה ו"טכני" מאוד: שחקנים באיכויות של חלוצי רחבה ועושי משחק בכל התפקידים. מתמעטים והולכים המאמנים המבזבזים את המקומות בקישור על שחקנים "הורסים" שבמקרים רבים מתברר שכאשר הם נשארים עם הכדור ברשותם אחרי ההרס – הם ממהרים להחזיר אותו למוצא הישר. כמו כן כבר כמעט שאין מקום בקישור המודרני לשחקנים שלא יורדים להגנה.

התוצאה של השיבוצים האלה היא שהמשחק במרכז השדה שוטף בדרך כלל. השחקנים מהירי החלטה ומדוייקים, משחקים קבוצתי, והתנועה במגרש תכליתית ומסתיימת במקרים רבים בתקיפה ישירה על השער. זה חוץ מהמקרים שבהם דורשות הנסיבות שמירת לחץ מצד שחקני הקישור. אך בכך אי אפשר להתמיד זמן רב.

עוד חידוש נאה במשחקים שראיתי בינתיים: אין גליצ'ים מכוונים לרגלי השחקנים. האפשרויות הטמונות באמנות הצילום  התבררו גם לשחקני ההגנה התוקפניים ביותר, והם נזהרים מפני פגיעות אכזריות ביריבים. גם אין, בינתיים, התנכלויות מכוונות לכוכבים. לכריסטיאנו רונדלו לא היתה שום תואנה להפגין את מורת רוחו מהחלטות השופט ואיש לא התנכל לזלאטן הענק או לשבצ'נקו  או לארשבין.

החידוש של הגרמנים היה סוג של רטרו: השימוש השיטתי במולר כקיצוני ימני קלאסי כמו פעם. היתרון של מולר הוא גם החיסרון שלו. הוא מהיר מאוד, והכדור שלו מוגש על פי השער לפני שהחלוצים מספיקים להגיע לקירבת השער.

הקרואטים מחפים על קצת חולשות במשחק קבוצתי מאוד.  האירים לא עשו להם חיים קשים ונתנו להם את מרכז המגרש במתנה. נראה מה יקרה לקרואטים נגד האיטלקים והספרדים הסובלניים פחות באזורים האלה. האיטלקים מתוך שיטה, והספרדים מתוך חיבה מיוחדת לחטיפת כדורים.

שמעתי את השדרן גידי וייץ מנבא לרוסים עתיד מזהיר. לא ראיתי עדיין די משחקים ודי קבוצות כדי להעלות תחזיות או לערער על תחזיות של אחרים. גם אין לי העדפות מיוחדות.