Skip to content

השלום החמקמק, המחאה החברתית כפולת הפנים, האיום הגרעיני האיראני, הגזענות של הימין והאנטישמיות של השמאל: שנה לבלוג וחופשה לבלוגר

יוני 4, 2012

לפני שנה ועוד כמה ימים, ב-30 במאי 2011, הושק הבלוג הזה ברשומה "שלוש סיבות טובות לפסימיות: נתניהו, אבו-מאזן ואובמה." לא פתיחה מעודדת ביותר, אני מודה, אבל לא הבטחתי לכם רק צחוקים.

ולמה הפסימיות? עם כל הכבוד לנסיבות היסטוריות כאלה ואחרות, ההנחה שלי היא, שכדי לעשות שלום, שורה תחתונה, צריך שיימצאו בשילטון פה במזרח התיכון, בו-זמנית, מנהיגים שרוצים בו, ואף מחפשים אותו ורודפים אחריו, כי שלום לא בא לבד. בטח לא באזור שבו כוחות ואינטרסים רבים כל כך בוחשים כמיטב כוחם כדי לסכסך ולהסית, להרבות שנאה ולחרחר מלחמה בינינו ובין הערבים, תוך ניצול מתבקש של היסודות הלאומנים והדתים הקיצוניים המצויים בשני העמים. ולכן צריך שגם בראשה של המעצמה הגדולה יהיה נשיא המבקש שלום או לפחות מוכן להסכים לו. כבר ראינו מספיק נשיאים אמריקאים שהיו מחרחרי מלחמות.

ובעוד שבתקופת בגין-סאדאת-קרטר, ואחר כך בתקופת רבין-חוסיין-קלינטון נמצאו המנהיגים המקומיים  המתאימים למרדף הקשה אחרי השלום, הרי שלמרבית הצער  נעדרו מנהיגים פוליטיים כאלו מהמציאות המזרח תיכונית  שלנו במאי 2011.

נראה לי אז די ברור  שלבנימין נתניהו ולמחמוד עבאס הקרוי אבו מאזן יש דברים חשובים ודחופים יותר מעשיית שלום, ואילו אובמה אינו יכול להזיז אותם מדעתם, וכמו כן אין זה סוד שנסיונו של הנשיא האמריקאי בהשכנת שלום אינו רב ביותר על אף הפרס שמיהרו לחלוק לו האדונים מסקנדינביה, וגם לא ברור אם יש לו ידע מספיק בקשר למתרחש באזור.

חוסר הניסיון בא קומפלט עם היותו של הנשיא אובמה חדש בתפקידו, וחוסר הידע הוא תולדה של ארגוני ביון והערכה מוגבלים במקצת שעמדו לרשותו. מי שעמד אז , במאי 2011 , בראש הסי.אי.איי, שכשמו כן הוא, ארגון הביון המרכזי של המעצמה הגדולה, הוא ליאון פאנטה, שהיום הוא שר ההגנה האמריקאי. אחת ממפעליו החשובים בתפקידו החדש, הוא ייסודו של ארגון ביון צבאי חדש, המתרכז באזורים "חמים" מבחינת מדיניות החוץ האמריקאית. שהרי ידע הוא כוח רק אם זהו ידע מבוסס. ידע לא מבוסס אינו מקור לכוח ולהישגים, אלא מקור לחולשה ולטעויות. תתארו לעצמכם שנציג של הביון האמריקאי הודיע לועדת הקונגרס, כשהחלו אירועי כיכר תחריר,  ש"האחים המוסלמים" הוא ארגון חילוני בעיקרו. גם אחים, גם מוסלמים, וגם חילוני. זה כמו להגיד על הסי.אי.איי  שהוא בעיקרו מסדר של נזירות פרנציסקניות.

ראש ממשלה נתניהו: לדבר מעל לראש

די ברור שהנשיא  האמריקאי זכה לקבל פה ושם ידע לא מספק  אודות המזרח התיכון.

בשמאל הישראלי יש תמיד מי שמקווים וחולמים שנשיא אמריקאי כזה או אחר יצליח לגרור את ראש הממשלה הישראלי אל שולחן המשא ומתן. הם מתעלמים מעובדת יסוד שכמעט שאינה נוגעת בראש הממשלה הישראלי לדורותיו:

המנהיגות הפלשתינית, בינתיים,  מאז ערפאת ועד היום, מציעה רק הודנא. מין סידור זמני של הפסקת אש הלקוח מהפולקלור המוסלמי. הסכם שאין בו ממש.  ראו לדוגמא את כל ההודנות שחתמו ביניהם הרשות והחמאס ומה אירע להן, כולל אחת שנחתמה במכה הקדושה בליווי מילים מצלצלות במיוחד.  ואם ביניהם אין המנהיגים הפלשתינים וצבאותיהם  מסוגלים לקיים הסכם ולנהוג בדרכי שלום, מי פתי ויאמין שישמרו על דיברתם כלפי היהודים הציונים השנואים? הרי כבר עשינו ניסוי שהיה אולי הכרחי, בהסכם אוסלו. לא למדנו כלום?

אחת הדרכים  הסבירות  שיכול לנקוט מנהיג ישראלי שוחר שלום היא, לדבר מעבר לראשם של המנהיגים הפלשתינים, ישירות אל עמם, ולהסביר לו שבעוד שמנהיגיו ונספחיהם מתפננים יפה בשעה שהם נותנים דרור לפטריוטיזם הדתי ולסרבנות השלום שלהם, הנה המוני העם הפלשתיני הם שמשלמים את המחיר ביום-יומם המדכדך. אך מה קורה  כאשר המנהיג הישראלי הוא בערך באותו מצב ומייצג  מערך די דומה של דיעות פוליטיות, לאומניות ודתיות, כמו עמיתו-יריבו הפלשתיני? הוא לא יכול לדבר אמת אל ההמונים הפלשתינים, שהרי גם ההנהגה הישראלית שהוא עומד בראשה, יודעת איך להסתדר ולהתארגן יפה על סיפוק צרכיה ויצריה, גם במצב האומלל הקיים – על חשבון המוני העם בישראל.

נשיא ברק אובמה: ניסיון וידע

אז מה השתנה בשנה האחרונה מבחינת סיכויי השלום? נתניהו ואבו-מאזן עדיין בתפקידיהם, ולא ברור בינתיים אם משהו השתנה אצלם בסיסית. נתניהו עושה לפלשתינים "נא בעין" עם ההתנחלויות, שתפקידן מבחינתו לייאש את הצד השני ולהבהיר לו שלא כדאי לגשת למו"מ. ממול מנפנף אבו-מאזן עם ההודנא, שתפקידה להבהיר לישראלים שאין, בעצם, על מה לחתום. שניהם אנשים בינוניים, מוגבלים, אטומים לסבל של עמיהם ושטופים במנעמי השלטון. שניהם חוששים "להיכנס להיסטוריה כמי שוויתרו", ודרכם מוליכה אותם עמוק לתוך פח הזבל של ההיסטוריה ולא יוודע כי באו אל קירבה.

לפני ימים אחדים שמעתי כי שרת החוץ האמריקאית, הילארי קלינטון,  אמרה שהיא רואה סימנים טובים במזרח התיכון ויש לדעתה מקום לאופטימיות בכל מה שכרוך להבאתם של נתניהו ואבו מאזן לשולחן המשא ומתן. אם אמנם אתבדה בעניין הזה והשניים האלה יגיעו להסכם סביר בין עמינו, ייחשב לי הכובע שאוכל במקרה הזה כארוחה הטעימה בחיי. מה גם שגיליתי שהכותנה בכובעי מכילה ריכוזים של ויטמין E ושל ויטמין K, וכן חומצה אלפא-לינולנית אומגה, כך שגם מהבחינה הבריאותית לא אצא ניזוק.

עניין אחר שהרביתי מאוד לעסוק בו מאז אמצע חודש יולי 2011, היא כמובן המחאה החברתית. לא פחות מ-51 רשומות כתבתי בעניין הארוע החשוב הזה. נדמה לי שכמעט בכל אחת ואחת מהן ניכרה ההתלבטות שלי בנוגע למחאה, תוצר של הסתירה הבסיסית שהייתי נתון בה ביחס לארוע הזה – משום שהמחאה עצמה היתה נתונה לסתירה הזאת.

מצד אחד, מחאה עממית צודקת מאין כמוה, נגד משטר של עוול חברתי וכלכלי בולט, שאין אפשרות לתרצו או להכחישו.  בלשון הכלכלה קוראים לזה "יוקר מחייה" גבוה מדי. השכר נמוך מדי לעומת המחירים, או להיפך. מה שמהווה גורם וגם תוצר של מצב שבו חלק קטן מדי באוכלוסיה (שאותו משרתים הממשלה ורוב העליתות הפוליטיות והמנהליות, שבעיקרן הן גם נמנות  על אותו מיעוט), שואב לכיסו חלק גדול מדי מההכנסה הלאומית – על חשבון העם.

ויוכיח מקומה של ישראל בטבלת אי-השוויון הבינלאומית.

כך שמצד אחד מצאתי במחאה החברתית צדק רב, כוח אמיתי ופוטנציאל של שינוי.

אלא שמצד שני מצאתי אותה מונהגת ומנוהלת על ידי קבוצות ואנשים שהמחאה החברתית היא מבחינתם רק מרכבה, שתפקידה להוליך אותם ליעד שאין לו קשר רב לצדק חברתי ישראלי, אם בכלל. כאלה שהמחאה מבחינתם היא  מין סיפור כיסוי.

מה לעשות? אני קטן אמונה בעניינים פוליטיים, ולא נראה לי שראוי לנו לקדם בברכה את האמריקניזם האימפריאליסטי של כל מיני יהודים עשירים ואמידים מן החוף המערבי ומן החוף המזרחי (דהיינו הקרן לישראל חדשה), שגם קשורים עם עוד קרן מפוקפקת מאוד מבחינת רוב תושביה היהודים של הארץ (דהיינו קרן פורד). ההרגשה שלי היא שבאופן טיבעי, מבחינתם (כל אימפריאליזם מנסה להשתכפל בכל מקום), הם רוצים לארגן לנו כאן איזו מיני-ארה"ב,  מדינת-בבל של אזרחים מנוכרים בתאיהם הגרעיניים, קלה מאוד לשליטה,  אפילו יותר מהמדינה הזו שלנו. זו  שגם ראש ממשלה הנוכחי שלה גם הוא נביא של אמריקניזם מיובא שבו קפיטליזם חזירי חוגג על חשבון עם מפורד ואכול שנאות.

מוחה סתיו שפיר: מה היא רוצה?

וכך יוצא שתמצאו במחאה גם בקיץ הזה את הסיסמאות המרקסיסטיות הרואות את חזות הכל ב"מעמד" המנוכר בנוסח הבולשביקי המיושן ("העם" מבחינתם הוא רק שם זמני של "המעמד" שהוא בעיניהם הזיהוי הנכון של ההמון שהם מבקשים לשלוט בו ולתמרנו לפי צרכיהם), ובאותו צד תמצאו את כל הפוסט המיובא למינהו, אלה הרואים ב"אזרח" המנוכר את חזות הכל, לפי הנוסח התחוקתי האמריקאי.

מה לעשות שגורמי המחאה מועסקים על ידי סידרת עמותות ממומנות מבחוץ, כיכול פעילים של רצון טוב ואחווה, ובפועל מסיתים לשנאה ומחרחרים מלחמה  בפעילותם היומיומית (מקרה רגיל הוא  שסיסמאות של חובבי ניכור  ומחרחרי מלחמה  מתחילות במילה "סולידריות"). הניסיון הזה להביא לניתוק בין האדם ובין קבוצות ההתייחסות הטבעיות שלו, כמשפחתו, עמו ובני דתו, הוא אופייני לכל גורו מצוי, לכל מטיף דתי קיצוני, וכמובן גם לאידיאולוגיות טואטליטריות כמו אלה שמשרתים גיבורי העמותות של המחאה.

ההוכחה החותכת לאחדות האינטרסים היא, שהכסף האימפריאליסטי  של הקרנות האמריקאיות או האירופאיות, מפרנס ללא שום בעייה את הפעילים השמאלנים לכאורה, רבים מהם חבריה ומצביעיה של המפלגה הקומוניסטית המקומית,  וההון האימפריאליסטי הזה גם "מכיל" את האידיאולוגיות שלהם ללא הנד עפעף.

ובדיוק באותה מידה – אותם פעילים שמאליים לכאורה, לא רואים שום פסול בכך שההון האמריקאי הגדול קונה אותם ומפעיל אותם כבובות על חוט. הם, נדמה להם שהבובות הן המושכות  בחוטיו של אמן הבובות מסן פרנציסקו או מניו יורק, מהמועדון הבוהמי או מלאנגליי.

והנה, גם בעניין הזה, של המחאה החברתית, אני חושש ששום דבר מהותי  לא השתנה מן הקיץ שעבר ועד לקיץ הזה. מחאת העם עדיין מוצדקת, אך אותה "מחאה עממית" עדיין מונהגת ומנוהלת, כבר בחיתוליה הקיציים הנוכחיים,  על ידי אלה שלא ממש דואגים לשלומו של העם היושב בציון. שמעתי קצת מהדברים שנאמרו אתמול בעצרת בתל אביב. הקו הכללי היוצא מהנאומים ומהסיסמאות הוא של מי שמקוששים לייקים בפייסבוק או טוקבקים מחניפים לפוסט האחרון שלהם, ולא של מי שמבקשים הישגים חברתיים אמיתיים. קראתי בעיון את תוכן נאומה של סתיו שפיר. מה היא רוצה בתכל'ס? בשביל מה היא מוציאה אלפי אנשים לרחוב? בשביל להיפטר מביבי? בשביל זה יש בחירות וקלפיות. בשביל להקים קול זעקה? כל הקיץ הקודם כבר נשמע קול הזעקה ולא הרבה יצא מזה.  אבל ככה זה כשהכל התחזות. כשאין קשר רב בין הכוונות האמיתיות ובין הסיסמאות המדוקלמות.

אני חוזר על דעתי, שבמידה רבה אכלה האקדמיזציה את המחאה. חבורות האינטלקטואלים "המומחים" שהלבישה הקרן החדשה על המחאה,  עשו מה שלימדו אותם לעשות: לכתוב ניירות עמדה, לכתוב תוכניות כלכליות, לכתוב ולכתוב. יצא להם משהו שהוא בין תוכנית כלכלית של מדינה חצי בולשביקית וחצי פוסט ציונית, ובין מצע של מפלגה באותה רוח. עד הנה מגיעה חוכמתם.

מה זה שייך למחאה עממית שאמורה להקיף תשע עשיריות מן העם?

מה זה שייך לעם שרבים כל כך מתוכו נואשו כבר מן הפוליטיקה הממוסדת, העבשה והמעופשת?

במקום  המפלגות שהכזיבו מבקשת המחאה להעמיד מתוכה עוד מפלגה מכזיבה וכוזבת?

מקור התיקווה היחיד הוא עדיין איציק שמולי והסטודנטים שהוא מנהיג. נראה שהם שומרים מרחק מהמנהיגות הנוכחית של מחאת הרחוב.

אולי יצא מהם משהו.

ביותר מ-20 רשומות התייחסתי השנה לעניין האיום הגרעיני האיראני ("איראניום מועשר").  דעתי לא השתנתה בעניין זה גם אחרי כל מה ששמעתי בכנס של ראשי מערכת הביטחון שהתקיים בשבוע שעבר.

גם משם לא שמעתי נימוקים חדשים, וגם נימוקי שלי אינם חדשים, אבל יתכן שיכול להיות לקוראים עניין מסויים בתמצות  מזוקק שלהם:

שאלת המפתח בעניין ההתגרענות של איראן, נוגעת להערכת כוונותיו של המשטר השיעי הנוכחי שם.  יש הגורסים כי אפשר לייחס למשטר הזה הפעלה של מערכת שיקולים סבירה, מה שנהוג לכנות לקרוא "רציונלית". יש גם כאלה הנוטים להתייחס בזלזול להצהרת הכוונות של ראשי המשטר שם כלפי ישראל, ויש גם כאלה שהעזו עד לאחרונה להכחיש את קיומו של איום מפורש שכזה.

לייחס רציונליות למשטר מסוגו של המשטר האיראני, נשמע לי כסתירה מניה וביה, אך כבר עסקתי בכך די. אם המשטר הזה נראה לאנשים מן הצמרת הביטחונית הישראלית רציונלי, אני תוהה אייהו ואיפה הוא המשטר שעשוי להראות להם לא-רציונלי.

מנהיג דתי עלי חמינאי: לשרוף עד כלות…להעלימה מהעולם

אחריהם במניין צועדים בסך אלה המזלזלים באיום האיראני ומכחישיו.  שוב ושוב הם טענו  כי אין שום "ראייה" או "הוכחה" לאיום השמדה איראני של ישראל. לכל איום שכזה הם מצאו תירוץ והסבר, ואין לי ספק שמיטב המוחות האלה (שזה לא הרבה) עסוקים עכשיו במציאת הסברים נאותים למה שנודע רק לאחרונה: עדותו של ראש הממשלה היוצא של ספרד, חוזה מריה אסנאר, שסיפר בירושלים באמצע החודש החולף, שהמנהיג הראשי של המשטר האיראני עלי חמינאי טען באוזניו במפורש כי "יש לשרוף את ישראל עד כלות  ולהעלימה מהעולם". בתשובה לשאלה הבהיר אסנאר כי הוא (חמינאי) "התכוון לחיסול פיזי בכוח צבאי". השיחה הזאת התקיימה בשנת 2,000, אך אין שום עדות שמשהו השתנה. כי הנה, ממש באותו שבוע שלישי של חודש מאי, לפני ימים לא רבים, הצהיר הרמטכ"ל האיראני חסן פיירוז אבאדי בפומבי ש"האומה האיראנית מחוייבת להשמדת ישראל".

נא ישאלו את עצמם בעלי האסכולה של הרציונליזם האיראני, עד כמה זה רציונלי להסכים לכך שבידי מי שסבור ש"יש לשרוף את ישראל עד כלות ולהעלימה מהעולם" תהיה פצצה גרעינית.

כבר מזמן כתבתי כאן וחזרתי וכתבתי, שאין בדעתי לייעץ  עצות או להביע דיעות נחושות באשר למהלכים מבצעיים כלשהם, בגלל הערכתי שמידע רב מאוד וחשוב מאוד ואף חיוני כשבאים לקבל החלטות כאלה, אינו ידוע לי ואינו גלוי לפני. אך על טיבו של המשטר האיראני, על עברם של מנהיגיו הדתיים, הפוליטיים והצבאיים לא חסר מידע פומבי, ודי בו כדי להבין עם מי ועם מה יש לנו עסק. מי שמנסה לשכנע את עצמו שרוצחים מדופלמים עם קבלות אינם אלא שחקני  פוקר מעולים,  כמוהו כמי שמשלה את עצמו שהוא משחק ברולטה בקזינו צבעוני ומבדר בלאס ווגאס,  –  בשעה שבפועל מדובר ברולטה רוסית עם אקדח תופי וכדורים חיים.

בעניין האחרון שעלה על סדר היום, אורחינו מאפריקה, אני כבר מצטער  שתחבתי את אפי בביצה הזאת. קרה לי בעניין הזה מה שקרה לי לא מזמן בעניין הנכבה: נפלתי בפח שטמנו המסיתים ומחרחרי הריב משני הצדדים. מה שמראה שאידיוט לא לומד.

אבל מכיוון שכבר נפלתי, אתבוסס עוד קצת.

מצד אחד שלושה-ארבעה הח"כים מן השלטון וגרורתו מימין, זה השלטון שהוא האחראי העיקרי להיווצרות הבעיה, עולים על ארגזים בהפגנה מצ'וקמקת, ועושים כמיטב יכולתם הצווחנית כדי להצליח לבסוף לחמם  כמה עשרות ביריונים ונוער, מהרגילים, מאלה שרואים גם בכדורגל או באירועים שמפיקים מרזל ושות', מביאים את הקטע הקבוע שלהם. והביריונים המחוממים רצים בעקבות כל מי שנראה להם כהה מדי לטעמם האנין, מקיזים שתי טיפות דם מזרועו של נהג שששמשת מכוניתו נופצה ובוזזים כמה חנויות, לעיני המצלמות או הסלולריים, מה שיבוא קודם, כי כל זוהמת אלימות שתגיע ליוטיוב ידוגו מיד הרשתות הגדולות.

זה צד אחד.

והצד השני, כמה עשרות או מאות מהשמאל המדומה המקצועי, מהאגף הפוליטי, העמותתי והתקשורתי, משתמשים בהתפרעויות האלה כדי להשפריץ את התעמולה האנטישמית הרגילה בעשרות השנים האחרונות. כלומר: הארוע מזכיר להם את "ליל הבדולח" ומכאן שהציונות או הימין או המדינה או תושבי השכונות המוסתים הם כמו הנאצים, ושהאריתראים והניגרים  מאפריקה הם כמו היהודים דאז שיצאו מגרמניה הנאצית לחפש מפלט.

היפוך תפקידים אהוב ביותר על תועמלני השמאל המדומה. במיוחד אוהבים אותו חבריהם המצייצים להם לייקים מעבר לים.

בהתחלה קראתי את זה מרומז ב"מעריב", ואחר כך כתוב בפירוש  באתרים של השמאל הרחוק וגם נאמר ברדיו.

ליל הבדולח. ממש. ארבעה ח"כים צרחניים מזכירים להם את המפלגה הנאצית מהפיהרר עד אחרון החיילים. כמה עשרות ביריונים מוסתים מזכירים להם מאות אלפי חיילים של ה-ס.א. וה-ס.ס. ועוד אלפי אנטישמים ללא סרטי זרוע שיצאו לרחובות בליל הבדולח.  שניים וחצי אפריקאים שחטפו קצת מכות ואפילו לא הגיעו לבית חולים מזכירים להם עשרות יהודים שנרצחו ואלפים שנשלחו למחנות השמדה. כמה חנויות שנבזזו מזכירות להם אלפי חנויות שנהרסו ונבזזו  בכל רחבי גרמניה, את רוב בתי הכנסת שנשרפו באותו לילה ובתי קברות שחוללו.

אין ספק: בשמאל הישראלי מעניקים משמעויות חדשות לגמרי למושג הזיכרון ולכשרים האסוציאטיביים שלהם אין תיקרה, גדר או גבול.

יהודים נלקחים לדכאו בליל הבדולח, 9-10 בנובמבר 1938: האסוסיאציות של השמאל המדומה

זה מה שאני כל הזמן אומר. השקר הוא ברירת המחדל של השמאל. בצבת  ובאיזמל לא תוציאו מהם מילה של אמת, כשהם באים לתאר את עמם שלהם.

ואחר כך עוד נראה להם מוזר שאף אחד לא שם גרוש על מה שהם אומרים בכל נושא אחר, כי הם חשודים מראש כחרטטנים חסרי תקנה.

מוזר להם שיש כאלה שחושבים אותם לאנטישמים שונאי עמם.

מי?

אנחנו?

רק אמרנו שהיהודים של היום הם כמו הנאצים של פעם.

זה עושה אותנו אנטישמים?

כדי שלא יעלה בדעתו של מישהו שאני רואה עצמי כמי שחסין מפני טעויות,  הנה הודאה: כבר עכשיו אני יכול לקבוע, שסביר כי טעיתי ולכן, בהכרח, גם הטעיתי את קוראי בטיעון אחד או שניים שהעליתי ברשימה השלישית בסידרה שבה עסקתי בספרו של הפרופסור דן בונה, זה העוסק בשאלת קיומו של אלוהים. אני מבקש להודות כאן למגיב רם שביקש להעמיד אותי על טעויותי. הלוואי וירבו כמוהו. איני מתגאה בהשהיה שאני משתהה בתגובתי להערותיו, שהרי בסופו של דבר אני עתיד לאכול את הכובע, כולל החומצה הלינולנית, כך או כך. התירוץ שלי הוא שהאקטואליה ובנותיה גונבות אותי.  אבל אשתדל להתפנות קצת, ואוכל להשיב דבר לרם והסברים לקוראים, כי אין בעיני דבר הגרוע מהטעיית קוראי או השארתם  בטעותם, בשעה שכוונתי הבסיסית היא להאיר את עיניהם ולסלקם מן הטעות.

אסתפק באלה לשם הסיכום החלקי הזה,  שהרי אינני הולך לשום מקום. בסך הכל כתבתי מאז 30 במאי אשתקד    297 רשומות,  כולל הנוכחית, שזה המון, בערך רשומה בממוצע לכל יום שאינו שבת או חג. כך שנדמה לי שמגיעה לי חופשה של שבוע או שבועיים. לא בטוח שזו תהיה חופשה מוחלטת, כי יתכן שארבה יותר מהרגיל בעניינים מהנים שהיומיום הרגיל מרחיק אותי מהם, ואיני מתחייב להתנזר לגמרי מהכתיבה בעניינים האלה שאף היא תענוג, כמו העיסוק בהם.  כך שתוכלו להציץ מדי פעם ולבדוק אם התחדש משהו. ומי שרוצים בעדכונים בטח יודעים איך עושים זאת בעזרת שירותי העיקוב האינטרנטיים.

מודעות פרסומת
4 תגובות
  1. משה permalink

    יציאת הבלוגר מספר אחת,מאפיהו,לחופשה היא הזמן המתאים להודות לו על שטרח והאיר את
    עיני במגוון נושאים. החל בטריקים ביתיים ובוטניקה של חצר הבית ועד הוקעת אנטישמים פוסט
    ציונים.
    פילוסופיה, פוליטיקה, דתות עתיקות יוצאות איתו לחופשה שהרוויחו ביושר.

    למרות שאינני מסכים עם הקביעות, המסקנות ואפילו ההשערות שבבלוג, אני מתפעל מהכתיבה
    המשובחת וההומור הנהדר למשל: נשים שמינן אומנותן והיפוקריטיקלי קורקט.

    חזור מהר אחרת לא אוכל לדעת נגד מה אני.

    אהבתי

  2. משה,
    תודה על הפירגון, אשתדל שלא לקחת כבד, בהתאם למדיניותי הליברלית, את חוסר ההסכמה המקיף שלך עם הקביעות, המסקנות ואפילו ההשערות.

    אהבתי

  3. davdavsin permalink

    אני מרגיש חייב לחזק את דברי קודמי המלומד משה. הבלוג שלך משובח ביותר, הכתיבה שלך מעניינת ובעיקר מאתגרת. הקביעות שלך לעיתים מקוממות וגם ההשתעבדות שלך לתאוריות מפוקפקות, אבל זה גם הקסם, כי אתה לא משועבד להשתעבדות אלא מוכן להחליף אחת באחרת…:)
    ורק הערה אחת קטנה… לדבר מעל ראשי המנהיגים… נובמת… מאוד אוטופי ותמים
    בסופו של דבר אתה יכול לדבר מעל ראשי המנהיגים כמה שתרצה אבל אם העם לא מוכן או לא מסוגל לקבל, אתה תדבר עד מחר ללמפה (השלום עם מצרים היא דוגמא לכך שכל שלום במזרח התיכון הוא שלום על החול)
    להתראות ומקווה לראות אותך בקרוב מאוד
    נ.ב.
    לגבי הקישורים לבלוגים מצד שמאל, אחד חסר לי מאוד- הבלוג המעולה של בועז כהן "לונדון קולינג"

    אהבתי

    • davdavsin,
      תודה על הפירגונים, הבנה להסתייגויות. באשר לדיבור מעל לראש, עד שלא מנסים לא יודעים, אבל כרגע אפילו הדרך לניסוי חסומה. אל תספיד עדיין את (מה שנשאר מ-)השלום עם מצרים, וזכור איך דיבר סאדאת אל העם בישראל מעל לראשי ההנהגה. בועז כהן יבוצע בקרוב.

      אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: